בשטירמר יוצאים עכשיו נגד ההומואים בטענה שהם 'פונים לימין'
הינה קטע מתוך השטירמר מאת כתבו ל'ענייני חינוך' שמאלני:
>>מדינת סדום
בהיותם קבוצת מיעוט שדוכאה במשך שנים, הומואים נוטים לאידיאליזציה של עברם. אבל כמו היהודים, גם ההומואים כבר יכולים להרשות לעצמם להיזכר בצדדים האפלים של הפרויקט הפוליטי שלהם. בעניין זה, מעניין לבחון את הדמיון בין גלגוליה של הפוליטיקה הלהט"בית לאלה של הפוליטיקה הציונית. שתי התנועות מייצגות קבוצות מיעוט שהוקעו על ידי הזרם המרכזי של הלאומיות האירופית. שתיהן גם עלו על במת ההיסטוריה בשנה אחת, 1897. באותה שנה פתח הרצל את הקונגרס הציוני הראשון, והסקסולוג היהודי־גרמני מגנוס הירשפלד הקים את "הוועדה המדעית־הומניטרית", שהיתה הארגון הראשון להגנת זכויות ההומוסקסואלים. לא בכדי רמז הסופר מרסל פרוסט לדמיון בין שתי התנועות כשהתריע בספרו "בעקבות הזמן האבוד": "כאן אני רוצה להזהיר מפני הטעות הרת הגורל שבהצעה להקים תנועה סדומית לשיבת סדום, כפי שאנשים עודדו את התנועה הציונית" (תרגום: יותם ראובני).
50 שנה אחרי הקמתה, התנועה הציונית הגשימה את מטרתה והביאה להקמת המדינה היהודית. מדינת סדום לא הוקמה — אולי כי מעטים היו מעוניינים בכך. הלהט"בים, בשונה מהציונים, מעדיפים להישאר בארצות מגוריהם, ולהתקבץ שם בקהילות. הם לא מהגרים למדינת סדום, לכל היותר לנופש במיקונוס. אך גם חזונו של הירשפלד התגשם ברובו: בעשורים האחרונים זוכים להט"בים לשוויון במערב שעליו אי אפשר היה לחלום עד לפני כמה עשורים.
בשתי התנועות ההצלחה הובילה למשבר. הציונות נשלטת על ידי כוחות שוביניסטיים ופרנואידיים, ומקבצת סביבה תומכים ריאקציונרים מרחבי העולם — מאוונגליסטים אמריקאים ועד לאומנים הודים. הלהט"בים, לעומת זאת, מייצגים לכאורה את ניגודה המוחלט של הלאומיות: זוהי אולי הקבוצה הגלובלית ביותר בעולם העכשווי. ועם זאת, קצב ההסתאבות וההתקרנפות של הפוליטיקה הלהט"בית לא מבייש את זה של הפוליטיקה הציונית. גם נציגי הלהט"בים — ובפרט ההומואים — חוברים במידה הולכת וגוברת לכוחות פוליטיים אפלים. ייתכן שגם היא תצטרך להמציא את עצמה מחדש. ח"כ אמיר אוחנה מגלם את הפאזה הנוכחית של שתי התנועות. שיהיה לו בהצלחה.
http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2804528
הינה קטע מתוך השטירמר מאת כתבו ל'ענייני חינוך' שמאלני:
>>מדינת סדום
בהיותם קבוצת מיעוט שדוכאה במשך שנים, הומואים נוטים לאידיאליזציה של עברם. אבל כמו היהודים, גם ההומואים כבר יכולים להרשות לעצמם להיזכר בצדדים האפלים של הפרויקט הפוליטי שלהם. בעניין זה, מעניין לבחון את הדמיון בין גלגוליה של הפוליטיקה הלהט"בית לאלה של הפוליטיקה הציונית. שתי התנועות מייצגות קבוצות מיעוט שהוקעו על ידי הזרם המרכזי של הלאומיות האירופית. שתיהן גם עלו על במת ההיסטוריה בשנה אחת, 1897. באותה שנה פתח הרצל את הקונגרס הציוני הראשון, והסקסולוג היהודי־גרמני מגנוס הירשפלד הקים את "הוועדה המדעית־הומניטרית", שהיתה הארגון הראשון להגנת זכויות ההומוסקסואלים. לא בכדי רמז הסופר מרסל פרוסט לדמיון בין שתי התנועות כשהתריע בספרו "בעקבות הזמן האבוד": "כאן אני רוצה להזהיר מפני הטעות הרת הגורל שבהצעה להקים תנועה סדומית לשיבת סדום, כפי שאנשים עודדו את התנועה הציונית" (תרגום: יותם ראובני).
50 שנה אחרי הקמתה, התנועה הציונית הגשימה את מטרתה והביאה להקמת המדינה היהודית. מדינת סדום לא הוקמה — אולי כי מעטים היו מעוניינים בכך. הלהט"בים, בשונה מהציונים, מעדיפים להישאר בארצות מגוריהם, ולהתקבץ שם בקהילות. הם לא מהגרים למדינת סדום, לכל היותר לנופש במיקונוס. אך גם חזונו של הירשפלד התגשם ברובו: בעשורים האחרונים זוכים להט"בים לשוויון במערב שעליו אי אפשר היה לחלום עד לפני כמה עשורים.
בשתי התנועות ההצלחה הובילה למשבר. הציונות נשלטת על ידי כוחות שוביניסטיים ופרנואידיים, ומקבצת סביבה תומכים ריאקציונרים מרחבי העולם — מאוונגליסטים אמריקאים ועד לאומנים הודים. הלהט"בים, לעומת זאת, מייצגים לכאורה את ניגודה המוחלט של הלאומיות: זוהי אולי הקבוצה הגלובלית ביותר בעולם העכשווי. ועם זאת, קצב ההסתאבות וההתקרנפות של הפוליטיקה הלהט"בית לא מבייש את זה של הפוליטיקה הציונית. גם נציגי הלהט"בים — ובפרט ההומואים — חוברים במידה הולכת וגוברת לכוחות פוליטיים אפלים. ייתכן שגם היא תצטרך להמציא את עצמה מחדש. ח"כ אמיר אוחנה מגלם את הפאזה הנוכחית של שתי התנועות. שיהיה לו בהצלחה.
http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2804528