ברקים באמצע הקיץ
כבר כמה ימים שבאמצע הקיץ יש בי סופת ברקים אני לא מצליחה לישון,בכל פעם שעוצמת עיניים התמונות חוזרות אלי,אלו שקברתי עמוק בין התת מודע לספרים שבמדף,התמונות שלך..שעדיין לא מצליחה להביט בהן כי יותר מדי כואב וברחתי מהכאב הזה ולא רציתי לגעת בו ושיננתי לעצמי אלף פעמים לזכור אותך אבא כמו שהיית לפני.. לפני שהמחלה הנוראית הזו כילתה אותך לאט לאט ולא הותירה דבר חודש לפני שקברו אותך,צילמתי אותך.. וכשהבטתי דרך העדשה ידעתי שזו תהיה התמונה האחרונה שלך. מאז, לא נגעתי יותר במצלמה ..וכמה שאהבתי לצלם אבל לא יכולתי להביט יותר דרך עדשה ,בכל פעם שניסיתי .. צפה בי אותה תמונה שלך ,תמונה אחרונה . לא נותר כלום מהאיש שהכרתי,כמו עץ אלון היית ונותר עלה נידף,עור ועצמות,עיניים כבויות האיש הזה שאהבתי בעוצמה אדירה מת עוד הרבה לפני שקברו אותו,הוא מת מולי בגסיסה איומה ונוראית . ברקים של כאב מציפים אותי כבר כמה ימים שנים חלפו מהיום בו טמנו אותך מתחת לאבן קרה ומאז, אנחנו לא מדברים על זה ,אתה יודע ? לא מדברים על החודשים האלו,הם נקברו איתך כשמדברים זה על הימים היפים,בהם היית גזע של אלון עתיק אך אחד לא מעיז לדבר על הימים האיומים שאפילו בחלום הכי נוראי לא חלמנו שיהפכו עבורנו,עבורך ..למציאות . ואין לי עם מי לדבר על הכאב הזה ..אם היית כאן הייתי מדברת איתך היינו עושים טיול על החוף והייתי מדברת הרבה ואתה שותק המון ומקשיב. עבדתי כל כך קשה לקבור את הכאב,את התמונות שראיתי ..והן צורחות בי לאט לאט,מנסה ..אבל זה כ"כ כואב לי אבא ,כל כך כואב לפני כמה ימים ניסיתי לכתוב לך ונבהלתי,נבהלתי ומחקתי וקברתי אותן כמו את התמונות ,ואת כל הרגעים שחלפו מהרגע שאמרו לי "אנחנו מביאים אותו הביתה" ועד הרגע שאמרו לי "זה נגמר" שני משפטים ובניהם חודשים של סבל לא יתואר בכלל .... ואת הכל,את כל הכאב הזה העיר משפט אחד "הוא בכה והתחנן" לא ידעתי..לא ידעתי ,שמונה שנים חלפו ולא דברו ולא סיפרו לי עכשיו סיפרו לי, שבכית כמו ילד קטן בבית חולים כשאמא רצתה להשאיר אותך , שתמות לך שם . ואף אחד לא סיפר לי עד שלשום בערב ,שעץ האלון שלי בכה כמו ילד מפוחד "תקחי אותי הביתה ,תקחי אותי הביתה,תקחי אותי הביתה " ואמא עמדה מולך קפואה כברזל אטומה מולך , מולך .... שאהבת אותה וחצי חיים לחשת לה "pedicita de lus " וכל מי שהיה שם התחנן,שתיקח אותך הביתה .... כי אתה בוכה ומפחד ואף פעם ,לא בכית או הראת פחד היא השאירה אותך בין קירות זרים צבועים בלבן וחזרה בלעדיך,הביתה. ואני לא ידעתי.. עכשיו,אני יודעת . אם היית כאן יכולתי לשאול אותך אתה סולח ,אבא ? כי אני לא מצליחה ..... לסלוח לה או לעצמי ואני קורסת תחת הרים של כאב ולא חשבתי שאפשר לכאוב כך שוב,לא חשבתי שיכאב לי יותר התמונות והחודשים האיומים מאשר הפרידה ממך,הסופית . מעולם לא דברתי על זה,מעולם לא כתבתי על זה לאיש וגם אתה לא ידעת ......כל כך הרבה לא ידעת ואני ידעתי ושיקרתי לך בכל יום . שיקרתי לך בכל בוקר ובכל ערב שיקרתי לך ולא היה בי האומץ לעשות עבורך את מה שאני מאמינה שהוא מעשה של אהבה לא העזתי להעניק לך את האמת ,כולנו לא העזנו . אולי ידעת,ניחשת,שאתה..גוסס.אולי לא ידעת ,אולי לא ניחשת אולי בגלל זה נלחמת ,שברת לרופאים את הלוח זמנים "נותרו לו שבועיים מכסימום חודש",ונלחמת 4 חודשים . אז תגיד לי , מה עושים כשיודעים שהאדמה רעדה והאיש הכי היקר עומד למות בתוך ימים או שבועות ? אז עשיתי את מה שידעתי,מה שלימדת אותי כל כך טוב לעשות ניגבתי את הדמעות ,שטפתי פנים שלא תראה שבכיתי וכשהביאו אותך מבית חולים דלת הבית נפתחה ואני ..חייכתי והייתי חזקה . "אנחנו מביאים אותו הביתה" הטלפון מבית החולים..הם נסעו אליך,אני הקטנה נשארת בבית צלצול אחד שממנו העולם לעולם לא יהיה אותו דבר,העולם שלי רעד ושאלתי "מה זאת אומרת ? אבל הוא חולה ואיך יטפלו בו בבית "? שתיקה מהצד השני ,וקול שבור לוחש "אין מה לטפל,הוא בא הביתה" ואני ידעתי.היו לי בדיוק 30 דקות לעכל,לבכות,לרעוד,להבין שאתה בא הביתה..למות .30 דקות עד שתגיע ואצטרך להסתכל לך בעינים לא דברנו על זה ,חייכתי,הייתי חזקה ,והאמנתי ..שאולי יהיה נס. ולא בכיתי יותר,כי לא רציתי שתראה או תשמע אותי בוכה איזו הצגה .אלוהים ..ראיתי אותך מת לי מולי,וחייכתי . וכל התמונות צפות , אתה לבד,אתה פוחד,אתה גוסס ,אתה שותק,אתה כבה מולי מקיא את האוכל הטחון,לא מצליח לקום מהכורסא ואני מחזיקה אותך לא מצליח ללכת ונשען עלי ,עץ האלון נשבר ..... רגליים מתנפחות ,אחיות באות,רופאים אומרים "רק תדאגו שיהיה לו נוח" נוח?!.... פחדנים עלובי נפש,לא העזתם להגיד לו את האמת לפני שחתמתם על טפסי השחרור ,לא העזתם..הפלתם את התפקיד עלינו שיהיה לו נוח ?..אפילו לא אמרנו לך , שאתה לא תחיה עד החג הבא. אולי אם היינו אומרים,היית בוחר מהו נוח ,או נפרד מאיתנו מחבק עוד קצת ,מדבר קצת יותר..ואולי לא היית משנה דבר כל כך הרבה אולי .דבר אחד אני יודעת כי ראיתי לך בעיניים איך התביישת ,איך התביישת פתאום להיות חסר אונים , נטול שליטה שוכב במיטה ושמים לך טיטול , איך התביישת שהילדה הקטנה שלך מוליכה אותך לשירותים ,מושכת אותך מהמיטה מושיבה אותך בספה , ומחייכת .............. ואני זוכרת כמה פחדתי,פחד מסוג שלא הכרתי ,פחדתי מהבוקר שלא תתעורר ואמצא אותך במיטה לא נושם,פחדתי מהלילה פחדתי כשאמא הלכה לעבודה והשאירה אותי ואותך לבד , פחדתי מהשתיקות,פחדתי שתדבר,פחדתי שתשאל ולא אוכל לשקר פחדתי שתראה לי בעיניים ....את הפחד . תמונות צפות מבית חולים,זונדות,מחטים,שקיות,אלף מכשירים ואני שם עומדת וחושבת שזה חלום ולא אמיתי ,ואיפה אבא שלי ? כי האיש במיטה המצומק המקיא הצהוב עם העיניים המתייסרות וכבויות זה בכלל לא אבא שלי ..אבא שלי צוחק בעיניים והן,כבו. אנחנו לא מדברים על זה . ואז,היא החליטה שעדיף ויהיה לך נוח אם תמות רחוק,בבית חולים. היא פשוט החליטה,לא שאלה אף אחד,בטח שלא אותך ואף אחד לא סיפר לי עד אמש, שהתחננת לחזור הביתה חזרת הביתה, באוטו של חברת קדישא כי אני צרחתי שם , שאתה חוזר הביתה שמעת אותי לוחשת לך ?....שמעת ? כשדלתות הרכב נפתחו מול הבית ואתה מוטל ללא נשימה,כן,אתה מת . לחשתי לך בשקט שאיש לא ישמע "החזרנו אותך הביתה".. אתה סולח,אבא? אני אפסיק עכשיו קצת לכתוב כי כואב לי כל כך
כבר כמה ימים שבאמצע הקיץ יש בי סופת ברקים אני לא מצליחה לישון,בכל פעם שעוצמת עיניים התמונות חוזרות אלי,אלו שקברתי עמוק בין התת מודע לספרים שבמדף,התמונות שלך..שעדיין לא מצליחה להביט בהן כי יותר מדי כואב וברחתי מהכאב הזה ולא רציתי לגעת בו ושיננתי לעצמי אלף פעמים לזכור אותך אבא כמו שהיית לפני.. לפני שהמחלה הנוראית הזו כילתה אותך לאט לאט ולא הותירה דבר חודש לפני שקברו אותך,צילמתי אותך.. וכשהבטתי דרך העדשה ידעתי שזו תהיה התמונה האחרונה שלך. מאז, לא נגעתי יותר במצלמה ..וכמה שאהבתי לצלם אבל לא יכולתי להביט יותר דרך עדשה ,בכל פעם שניסיתי .. צפה בי אותה תמונה שלך ,תמונה אחרונה . לא נותר כלום מהאיש שהכרתי,כמו עץ אלון היית ונותר עלה נידף,עור ועצמות,עיניים כבויות האיש הזה שאהבתי בעוצמה אדירה מת עוד הרבה לפני שקברו אותו,הוא מת מולי בגסיסה איומה ונוראית . ברקים של כאב מציפים אותי כבר כמה ימים שנים חלפו מהיום בו טמנו אותך מתחת לאבן קרה ומאז, אנחנו לא מדברים על זה ,אתה יודע ? לא מדברים על החודשים האלו,הם נקברו איתך כשמדברים זה על הימים היפים,בהם היית גזע של אלון עתיק אך אחד לא מעיז לדבר על הימים האיומים שאפילו בחלום הכי נוראי לא חלמנו שיהפכו עבורנו,עבורך ..למציאות . ואין לי עם מי לדבר על הכאב הזה ..אם היית כאן הייתי מדברת איתך היינו עושים טיול על החוף והייתי מדברת הרבה ואתה שותק המון ומקשיב. עבדתי כל כך קשה לקבור את הכאב,את התמונות שראיתי ..והן צורחות בי לאט לאט,מנסה ..אבל זה כ"כ כואב לי אבא ,כל כך כואב לפני כמה ימים ניסיתי לכתוב לך ונבהלתי,נבהלתי ומחקתי וקברתי אותן כמו את התמונות ,ואת כל הרגעים שחלפו מהרגע שאמרו לי "אנחנו מביאים אותו הביתה" ועד הרגע שאמרו לי "זה נגמר" שני משפטים ובניהם חודשים של סבל לא יתואר בכלל .... ואת הכל,את כל הכאב הזה העיר משפט אחד "הוא בכה והתחנן" לא ידעתי..לא ידעתי ,שמונה שנים חלפו ולא דברו ולא סיפרו לי עכשיו סיפרו לי, שבכית כמו ילד קטן בבית חולים כשאמא רצתה להשאיר אותך , שתמות לך שם . ואף אחד לא סיפר לי עד שלשום בערב ,שעץ האלון שלי בכה כמו ילד מפוחד "תקחי אותי הביתה ,תקחי אותי הביתה,תקחי אותי הביתה " ואמא עמדה מולך קפואה כברזל אטומה מולך , מולך .... שאהבת אותה וחצי חיים לחשת לה "pedicita de lus " וכל מי שהיה שם התחנן,שתיקח אותך הביתה .... כי אתה בוכה ומפחד ואף פעם ,לא בכית או הראת פחד היא השאירה אותך בין קירות זרים צבועים בלבן וחזרה בלעדיך,הביתה. ואני לא ידעתי.. עכשיו,אני יודעת . אם היית כאן יכולתי לשאול אותך אתה סולח ,אבא ? כי אני לא מצליחה ..... לסלוח לה או לעצמי ואני קורסת תחת הרים של כאב ולא חשבתי שאפשר לכאוב כך שוב,לא חשבתי שיכאב לי יותר התמונות והחודשים האיומים מאשר הפרידה ממך,הסופית . מעולם לא דברתי על זה,מעולם לא כתבתי על זה לאיש וגם אתה לא ידעת ......כל כך הרבה לא ידעת ואני ידעתי ושיקרתי לך בכל יום . שיקרתי לך בכל בוקר ובכל ערב שיקרתי לך ולא היה בי האומץ לעשות עבורך את מה שאני מאמינה שהוא מעשה של אהבה לא העזתי להעניק לך את האמת ,כולנו לא העזנו . אולי ידעת,ניחשת,שאתה..גוסס.אולי לא ידעת ,אולי לא ניחשת אולי בגלל זה נלחמת ,שברת לרופאים את הלוח זמנים "נותרו לו שבועיים מכסימום חודש",ונלחמת 4 חודשים . אז תגיד לי , מה עושים כשיודעים שהאדמה רעדה והאיש הכי היקר עומד למות בתוך ימים או שבועות ? אז עשיתי את מה שידעתי,מה שלימדת אותי כל כך טוב לעשות ניגבתי את הדמעות ,שטפתי פנים שלא תראה שבכיתי וכשהביאו אותך מבית חולים דלת הבית נפתחה ואני ..חייכתי והייתי חזקה . "אנחנו מביאים אותו הביתה" הטלפון מבית החולים..הם נסעו אליך,אני הקטנה נשארת בבית צלצול אחד שממנו העולם לעולם לא יהיה אותו דבר,העולם שלי רעד ושאלתי "מה זאת אומרת ? אבל הוא חולה ואיך יטפלו בו בבית "? שתיקה מהצד השני ,וקול שבור לוחש "אין מה לטפל,הוא בא הביתה" ואני ידעתי.היו לי בדיוק 30 דקות לעכל,לבכות,לרעוד,להבין שאתה בא הביתה..למות .30 דקות עד שתגיע ואצטרך להסתכל לך בעינים לא דברנו על זה ,חייכתי,הייתי חזקה ,והאמנתי ..שאולי יהיה נס. ולא בכיתי יותר,כי לא רציתי שתראה או תשמע אותי בוכה איזו הצגה .אלוהים ..ראיתי אותך מת לי מולי,וחייכתי . וכל התמונות צפות , אתה לבד,אתה פוחד,אתה גוסס ,אתה שותק,אתה כבה מולי מקיא את האוכל הטחון,לא מצליח לקום מהכורסא ואני מחזיקה אותך לא מצליח ללכת ונשען עלי ,עץ האלון נשבר ..... רגליים מתנפחות ,אחיות באות,רופאים אומרים "רק תדאגו שיהיה לו נוח" נוח?!.... פחדנים עלובי נפש,לא העזתם להגיד לו את האמת לפני שחתמתם על טפסי השחרור ,לא העזתם..הפלתם את התפקיד עלינו שיהיה לו נוח ?..אפילו לא אמרנו לך , שאתה לא תחיה עד החג הבא. אולי אם היינו אומרים,היית בוחר מהו נוח ,או נפרד מאיתנו מחבק עוד קצת ,מדבר קצת יותר..ואולי לא היית משנה דבר כל כך הרבה אולי .דבר אחד אני יודעת כי ראיתי לך בעיניים איך התביישת ,איך התביישת פתאום להיות חסר אונים , נטול שליטה שוכב במיטה ושמים לך טיטול , איך התביישת שהילדה הקטנה שלך מוליכה אותך לשירותים ,מושכת אותך מהמיטה מושיבה אותך בספה , ומחייכת .............. ואני זוכרת כמה פחדתי,פחד מסוג שלא הכרתי ,פחדתי מהבוקר שלא תתעורר ואמצא אותך במיטה לא נושם,פחדתי מהלילה פחדתי כשאמא הלכה לעבודה והשאירה אותי ואותך לבד , פחדתי מהשתיקות,פחדתי שתדבר,פחדתי שתשאל ולא אוכל לשקר פחדתי שתראה לי בעיניים ....את הפחד . תמונות צפות מבית חולים,זונדות,מחטים,שקיות,אלף מכשירים ואני שם עומדת וחושבת שזה חלום ולא אמיתי ,ואיפה אבא שלי ? כי האיש במיטה המצומק המקיא הצהוב עם העיניים המתייסרות וכבויות זה בכלל לא אבא שלי ..אבא שלי צוחק בעיניים והן,כבו. אנחנו לא מדברים על זה . ואז,היא החליטה שעדיף ויהיה לך נוח אם תמות רחוק,בבית חולים. היא פשוט החליטה,לא שאלה אף אחד,בטח שלא אותך ואף אחד לא סיפר לי עד אמש, שהתחננת לחזור הביתה חזרת הביתה, באוטו של חברת קדישא כי אני צרחתי שם , שאתה חוזר הביתה שמעת אותי לוחשת לך ?....שמעת ? כשדלתות הרכב נפתחו מול הבית ואתה מוטל ללא נשימה,כן,אתה מת . לחשתי לך בשקט שאיש לא ישמע "החזרנו אותך הביתה".. אתה סולח,אבא? אני אפסיק עכשיו קצת לכתוב כי כואב לי כל כך
