SomebodyElse
New member
בריאה [ט?]
זה די ישן. בעצם, מאוד ישן. לא משנה. בריאה לקראת הערב, ההרגשה הרעה שלו רק התחזקה. הוא הרגיש קצת בודד, אבל בעיקר מתוסכל. עם כל כך הרבה כוח בידיים, ובלי יכולת לעשות שום דבר. הוא הרגיש כאילו הידיים שלו מעקצצות. הוא הרגיש כאילו זרם בהן חשמל, חשמל שרק חיכה להתפרץ. אבל הוא ידע שאסור לו להשתמש בכל הכוח הזה, שהוא מוכרח להתאפק. הוא התיישב במקום התצפית האהוב עליו והביט למטה, מקווה למצוא משהו מעניין לצפות בו, משהו שיעביר את תחושת חוסר האונים. באיזשהי פינת רחוב חשוכה שני גברים ענקיים היכו ילד שנראה צעיר מהם פי שתיים לפחות. במרחק כמה רחובות משם, אימא טריה זרקה את התינוק שלה לפח האשפה, עטוף בשקית זבל. בקומה העשירית בבניין קומות כלשהו גבר מבוגר אנס את הבת שלו. זה הכעיס אותו. הוא נעץ את ציפורניו בבשר הרך של כפות הידיים. הוא מוכרח להתאפק. הוא לא יפתור את כל זה בכוח, הוא לא יכול להרוג את כל מי שמכעיס אותו. הם יהיו חייבים להבין לבד שהם הלכו בדרך הרעה, הם יהיו חייבים לחזור למוטב בעצמם. הוא יכול לכוון אותם, אבל אסור לו להכריח אותם. פיצוץ עמום משך את תשומת לבו. שוב הקולות המוכרים, הצרחות, הכאב, הבהלה. מחבל התפוצץ בבית קפה הומה אדם. הוא הביט באנשים הקטנים שרצו בהיסטריה, מנסים לעזור לפצועים, מקווים שלא ימצאו מישהו מוכר בין הגופות. תוך כמה רגעים נשמעו הסירנות של האמבולנסים. הוא הרגיש שהראש שלו מתפוצץ. הוא לא היה מסוגל לסבול את הצעקות שלהם. הוא לא מסוגל היה לשמוע את התחינות שלהם, את התפילות. הוא לא היה מסוגל לשאת את הכאב שלהם. הוא לא היה מסוגל לשאת את הרוע שלהם. לא ככה הם היו אמורים להיות. הוא יצר אותם אחרים. הוא רצה שהם יהיו טובים, טהורים. כמוהו. אבל הם סטו מדרך הישר. הם הלכו רחוק מדי. בהבעת יאוש הוא הרים את ידו הימנית. ברקים יצאו ממנה והוא ירה אותם למטה, בלי לכוון למטרה מסוימת. עוד יריה, ועוד יריה. הצרחות שהדהדו באזניו רק גברו. כשהוא הרים באיטיות את ידו השמאלית, בים נוצר גל ענק שהתקדם בכיוון שאליו הוא הניע את היד. הוא ניפץ את הגל על היבשה, מסיט את מבטו מרבבות האנשים שמצאו את מותם במים באותו רגע. האנשים למטה התחילו להתפלל, אבל הפעם הוא היה נחוש בדעתו לא להיכנע לתפילות שלהם. הפעם הוא היה נחוש בדעתו לסיים את המלאכה. עוד ברק, ועוד גל, ועוד ברק - עד שהכל נדם ופתאום השתררה דממה. הוא הביט שוב למטה. "והארץ הייתה תוהו ובוהו.." הגיע הזמן לסיבוב נוסף.
זה די ישן. בעצם, מאוד ישן. לא משנה. בריאה לקראת הערב, ההרגשה הרעה שלו רק התחזקה. הוא הרגיש קצת בודד, אבל בעיקר מתוסכל. עם כל כך הרבה כוח בידיים, ובלי יכולת לעשות שום דבר. הוא הרגיש כאילו הידיים שלו מעקצצות. הוא הרגיש כאילו זרם בהן חשמל, חשמל שרק חיכה להתפרץ. אבל הוא ידע שאסור לו להשתמש בכל הכוח הזה, שהוא מוכרח להתאפק. הוא התיישב במקום התצפית האהוב עליו והביט למטה, מקווה למצוא משהו מעניין לצפות בו, משהו שיעביר את תחושת חוסר האונים. באיזשהי פינת רחוב חשוכה שני גברים ענקיים היכו ילד שנראה צעיר מהם פי שתיים לפחות. במרחק כמה רחובות משם, אימא טריה זרקה את התינוק שלה לפח האשפה, עטוף בשקית זבל. בקומה העשירית בבניין קומות כלשהו גבר מבוגר אנס את הבת שלו. זה הכעיס אותו. הוא נעץ את ציפורניו בבשר הרך של כפות הידיים. הוא מוכרח להתאפק. הוא לא יפתור את כל זה בכוח, הוא לא יכול להרוג את כל מי שמכעיס אותו. הם יהיו חייבים להבין לבד שהם הלכו בדרך הרעה, הם יהיו חייבים לחזור למוטב בעצמם. הוא יכול לכוון אותם, אבל אסור לו להכריח אותם. פיצוץ עמום משך את תשומת לבו. שוב הקולות המוכרים, הצרחות, הכאב, הבהלה. מחבל התפוצץ בבית קפה הומה אדם. הוא הביט באנשים הקטנים שרצו בהיסטריה, מנסים לעזור לפצועים, מקווים שלא ימצאו מישהו מוכר בין הגופות. תוך כמה רגעים נשמעו הסירנות של האמבולנסים. הוא הרגיש שהראש שלו מתפוצץ. הוא לא היה מסוגל לסבול את הצעקות שלהם. הוא לא מסוגל היה לשמוע את התחינות שלהם, את התפילות. הוא לא היה מסוגל לשאת את הכאב שלהם. הוא לא היה מסוגל לשאת את הרוע שלהם. לא ככה הם היו אמורים להיות. הוא יצר אותם אחרים. הוא רצה שהם יהיו טובים, טהורים. כמוהו. אבל הם סטו מדרך הישר. הם הלכו רחוק מדי. בהבעת יאוש הוא הרים את ידו הימנית. ברקים יצאו ממנה והוא ירה אותם למטה, בלי לכוון למטרה מסוימת. עוד יריה, ועוד יריה. הצרחות שהדהדו באזניו רק גברו. כשהוא הרים באיטיות את ידו השמאלית, בים נוצר גל ענק שהתקדם בכיוון שאליו הוא הניע את היד. הוא ניפץ את הגל על היבשה, מסיט את מבטו מרבבות האנשים שמצאו את מותם במים באותו רגע. האנשים למטה התחילו להתפלל, אבל הפעם הוא היה נחוש בדעתו לא להיכנע לתפילות שלהם. הפעם הוא היה נחוש בדעתו לסיים את המלאכה. עוד ברק, ועוד גל, ועוד ברק - עד שהכל נדם ופתאום השתררה דממה. הוא הביט שוב למטה. "והארץ הייתה תוהו ובוהו.." הגיע הזמן לסיבוב נוסף.