אנשים...בבקשה תגיבו שם...+נ"ש
יומיים לי הייתי פה והייתי בטוחה שלא סתם השקעתי, שהגבתי בשיא האריכות ושעכשיו בטח מחכות לי מיליון תגובות, אבל אפילו תגובה אחת אין שם... כנסו בבקשה לקישור ותקראו ותגיבו... נ"ש תנחשו מה קורה לי עכשיו... אני יושבת, בוהה במסך, מנסה למצוא משהו שיגרום לי לחייך, ובנתיים בחוסר שליטה מוחלט הדמעות יורדות, יורדות ויורדות ולא מפסיקות לרדת... כל כך עצוב לי... כרגע אני לבד בבית, אבל אני בכלל לא בטוחה שאני מעדיפה שאמא שלי ואחותי יחזרו כבר מהמסעדה... כי אז אולי יהיו פה צעקות או טענות או כל דבר אחר... או אפילו אמא שלי סתם תגיד שהיא עייפה... ואני אשאר עם הצורך הנואש הזה בחיבוק, בנשיקה, בתמיכה... אני שונאת את פסח. השנה לשם שינוי בליל הסדר אנחנו בבית...זה בהחלט הישג. עכשיו כל הבית כבר נקי, ויש רק קצת אוכל כשר לפסח (השאר קונים מחר), אני מרגישה שבנוסף לאוכל הכל כל כך עצוב פה... הדמעות יורדות, אין מה לאכול (כל דבר שאני מכניסה לפה נתקע לי בגרון...), בטלויזיה אין שומדבר מעניין, וכל שנייה צצה פירסומת כזאת או אחרת בשביל שאנשים יתרמו לנזקקים לחג... וזה כל כך עצוב לי... למה לנזקקים האלא (שלאו דווקא אומללים) כל המדינה רצה לעזור, ואילו לי, לנו, לאלא שהרוסים מבחינה נפשית... לנו אף אחד לא עוזר... אני מרגישה כל כך בודדה, כל כך עצובה, כל כך כועסת... על חוסר התמיכה של כולם... עידכון טרי - אמא שלי בדיוק התקשרה, היא אמרה שעוד בערך חצי שעה הן חוזרות, הקול שלי לא היה הכי צלול (אם היא הייתה מתאמצת היא הייתה שומעת שאני בוכה, אבל לא, היא לא מנסה להקשיב אפילו) כל מה שהיא אמרה זה "נטע תסדרי את החדר, כדי שלא יהיה בלגן!!" ואני בין דמעה אחת שחונקת אותי לשנייה, מנסה להוציא איכשהו מהפה שלי משהו כמו "אמא, דייייייייי, עזבי אותי, קשה לי, את לא קולטת?!" אבל לא, היא אפילו לא שמה לב, אמרה לי לסדר ת'חדר וניתקה... ואני נשארתי עם השפורפרת שאחר כך זרקתי אותה על המכשיר (נכון יש טלפון? אז יש מכשיר כזה, ויש את השפורפרת... אז זרקתי את השפורפרת על המכשיר מרוב כעס) דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי