פאק תראו איזה כתבה עצוב../images/Emo10.gif
"כמו שהדברים נראים, אני מאמין שאף פעם לא נשעמם את עצמנו". השעה היא 22:30 בליל שבת בתל אביב. בחוץ, החיים מנסים להמשיך בשגרה: האנשים יוצאים, זוגות מתנשקים מול הים, הנהגים שעוברים בטיילת כבר השלימו עם אמצעי הבטחון. בתוך המלון המאובטח ביותר באזור, ארווי מתכוננת למסיבת הפרידה. מסיבה קצרה, בלי הפרזות: בצהרי היום הבא הלהקה תופיע בפעם האחרונה בישראל, הפרק האחרון לסיבוב ההופעות של 2004. הפרק האחרון להרבה דברים, של שעות על גבי שעות של חיים משותפים, שלתהילה כל כך סוחפת, באופן בלתי צפוי. אחרי שנתיים עם "המורדים", סיבוב ההופעות 2003, חודש וחצי של צילומי הסרט בארגנטינה, שצפוי לצאת לאקרנים ביולי 2004; שני דיסקים, סיבוב הופעות בדרום אמריקה ו- 20 יום בישראל – לכל אלו יש טעם חמוץ מתוק, בין תקווה לבין פרידה. צריך להתחיל דברים חדשים, עם כל החשק. לחוד, כי צריך להתבגר... קמילה בורדונבה, פליפה קולומבו, לואיסנה לופילטו ובנחמין רוחאס יודעים שלכל אחד יש את ההזדמנות שלו לקריירה. אבל, למרות הכל.... לארווי יש עדיין כמה תווים לעוד קצת זמן. "צריך לצאת לכמה סיבובי הופעות עם הדיסק השלישי, ואל תשכחו את 20 ההופעות של 'להתראות ארווי' ", אומר באירוניה קול גברי בוגר בין כל המולת ההתבגרות. הבדיחה מעוררת חלומות, תגובות, הבעת משאלות. במסדרון הקומה התשיעית, שם מתקהלים שישים אנשים (לא כולם צעירים, כמובן) שמחכים שיקחו אותם למקום אפנתי, משהו מזכיר את "מייקס פלייס". "מייקס פלייס", המסעדה שנמצאת קרוב מאוד למלון, בה החבורה בלתה באופן יומיומי בשנה שעברה, נפגעה באופן רציני בפיגוע בקושי שבוע אחרי שהלהקה עזבה את ישראל באפריל 2003. הזכרון מותיר רושם עמוק על היותר בוגרים בחבורה. הם (14 במספר, אם בנוסף לרביעיה סופרים גם את ג'ורג'ינה מוז'ו, חסמין בקר ורלה, בלן סקלז'ה, פרננדה נאיל, אינס פלומבו, חואן מנואל גילרה, פרנסיסקו בס, פירו, קוקו מחיו ודיאגו גרסיה) לבושים בלבן, מוציאים אנרגיה שמאפשרת להם להמשיך לרקוד אחרי שתי הופעות רצופות. חסמין מבטיחה שהיא תתחיל ללמוד משפטים, בעוד שקוקו מדבר על השנה השלישית שלו בלימודי תקשורת, בלן על הרומן שלה עם הריקוד והתיאטרון, ואינס על החשק ללמוד "להיות ליצן", כי לא אוהבים את הסצנות בהם צריך לבכות. דיאגו, מפתה אבל מוריד פרופיל, בורח בביישנות מכל הצהרת כוונות. פרנסיסקו וחואן מנואל, שעדיין "בתולים" על הבמה, רוצים להמשיך בטלוויזיה. לבבות, דובונים, שרשראות עם מגן דוד, שרשראות אחרות, שוקולדים, תמונות, מכתבי אהבה, תחתונים וחזיות, תחתוני בוקסר עם נשיקות מצוירות על אזורים אסטרטגיים... הכל היה בשבילם. אבל אי אפשר שלא לשים לב לטעם החמוץ מתוק. "כמו שהדברים נראים, אני מאמין שאף פעם לא נשעמם את עצמנו", אומר בנחה, שחגג לאחרונה יומולדת 19. בשנה שעברה חגג את היום הולדתו ה- 18 בישראל, ועכשיו שהוא עולה בביטחון לבמה, הוא מרשה לעצמו לאלתר בזהירות. הבחור ששנה קודם לכן בקושי העניק תשומת לב לשלטי המעריצות שבקשו ממנו לעשות ילד, ועכשיו מככב כאחת הדמויות הגבריות הראשיות ב"פלוריסינטה". ברור שהילדים מתבגרים. ככה זה, וכמו שציינה לואיסנה, שמככבת ב"דיירי הפנסיון", היא תעזוב מאחור את דמות ה"לוליטה" לטובת מעבר להיותה שחקנית מקצועית, המשקיעה בחזרות, מאוד קשובה לבדיקות הקוליות, שמקפידה לישון מספיק כדי להגיע כמו שצריך להופעות... מאוד מוקפדת, אובססיבית, בגיל 17 לואיסנה נראית כאחת שנהנית פחות מכל הרעש, כאילו החיים שלה עוברים במקום אחר. "אני הולכת ללמוד בימוי כי אני רוצה להיות מפיקה. הרעיון הוא ללמוד את התיאוריה בנוגע להמון דברים שאני מכירה מהפן המעשי", מספרת קמילה בורדונובה, בתולית, היפראקטיבית, מעין "כריס מורנה צעירה", שמסוגלת לבקש את התכנונים של הבמה ארבעה ימים לפני הבכורה כדי לוודא ולבדוק את המיקום של כל אחד בכל שיר. קמילה צריכה להיות מעורבת בהכל, ויש לה חוש פנימי לבמה, שגורמים לכל השותפים שלה להקשיב לה, תמיד. המשיך בהודעה הבאה..
בבקשההה זה דחוףףףף
