בקשאר לחברים, החברים שלי....
אני לא מסכימה עם המון הודעות שנכתבו כאן, לעומת כמה ``חברים`` שקראתי עליהם בהודעות החברים שלי היו ועדיין מדהימים. גם בתקופות הכי קשות שלי הם תמכו וניסו להבין, ניסו להבין את דרך החשיבה המעוותת שלי ואת הרצון המטופש להרוס את עצמי. כמו לי, גם להם היה קשה, אתם יודעים, כל אחד והמשברים שלו, (גיל קשה, כן ממש ``sweet 16``) ולמרות שהיה קשה הם ניסו באמת, כי היה להם אכפת, ולמרות שצעקתי, רגזתי ובכיתי, אפילו התחננתי שיעזבו אותי לנפשי, ``תנו לי למות בשקט!!!`` הם לא הרפו ובכוח המשיכו להתקשר ולבוא ולדבר. ממש ברגעים אלה כשאני כותבת את ההודעה פתאום אני מבינה כמה שאני אוהבת אותם, כמה שהם ראויים להערכה. לפני כמה ימים התנצלתי בפני החברה הכי טובה שלי על השנה האחרונה שעשיתי לה את המוות ואתם יודעים איך היא הגיבה? ``אין לך על מה להודות לי, בתור חברה ש-ל-ך הרגשתי מחויבות לעזור בגלל שאני אוהבת אותך``, ככה היא אמרה והדגישה את ``אוהבת אותך``, באותו היום הייתה הפעם הראשונה שבאמת המילים האלה נכנסו ללב והשפיעו, כבר לא עוברות דרך אוזן אחת ויוצאות מהשניה. אני לא יודעת למה הם היו כ``כ נחמדים ומבינים, זה לא מגיע לי אחרי מה שעשיתי להם, תתעלמו ממני בבקשה, תלכו כבר, אני לא צריכה אתכם כי יש לי חברה חדשה אז לכו!!! הם לא הלכו, על זה אני כ``כ אוהבת אותם. הם כנראה באמת מיוחדים ויוצאים מן הכלל כי אין הרבה אנשים שיוכלו להבין או לרצות להבין כמוהם. אני מבינה את האנשים שמנתקים קשרים, הם לא יודעים מה באמת קורה ואם הם כן יודעים זה מפחיד אותם... יו, כמה רשמתי בקיצור, הדבר העיקרי שאני רוצה להבהיר הוא שחברים כן מבינים וכן תומכים רק צריך למצוא את האנשים הנכונים. אני מצאתי והיום כמה חזקה שתהייה האנורקסיה היא לא תצליח לגרום לי להתרחק שוב. אני כנראה אוהבת אותם יותר מידי...
אני לא מסכימה עם המון הודעות שנכתבו כאן, לעומת כמה ``חברים`` שקראתי עליהם בהודעות החברים שלי היו ועדיין מדהימים. גם בתקופות הכי קשות שלי הם תמכו וניסו להבין, ניסו להבין את דרך החשיבה המעוותת שלי ואת הרצון המטופש להרוס את עצמי. כמו לי, גם להם היה קשה, אתם יודעים, כל אחד והמשברים שלו, (גיל קשה, כן ממש ``sweet 16``) ולמרות שהיה קשה הם ניסו באמת, כי היה להם אכפת, ולמרות שצעקתי, רגזתי ובכיתי, אפילו התחננתי שיעזבו אותי לנפשי, ``תנו לי למות בשקט!!!`` הם לא הרפו ובכוח המשיכו להתקשר ולבוא ולדבר. ממש ברגעים אלה כשאני כותבת את ההודעה פתאום אני מבינה כמה שאני אוהבת אותם, כמה שהם ראויים להערכה. לפני כמה ימים התנצלתי בפני החברה הכי טובה שלי על השנה האחרונה שעשיתי לה את המוות ואתם יודעים איך היא הגיבה? ``אין לך על מה להודות לי, בתור חברה ש-ל-ך הרגשתי מחויבות לעזור בגלל שאני אוהבת אותך``, ככה היא אמרה והדגישה את ``אוהבת אותך``, באותו היום הייתה הפעם הראשונה שבאמת המילים האלה נכנסו ללב והשפיעו, כבר לא עוברות דרך אוזן אחת ויוצאות מהשניה. אני לא יודעת למה הם היו כ``כ נחמדים ומבינים, זה לא מגיע לי אחרי מה שעשיתי להם, תתעלמו ממני בבקשה, תלכו כבר, אני לא צריכה אתכם כי יש לי חברה חדשה אז לכו!!! הם לא הלכו, על זה אני כ``כ אוהבת אותם. הם כנראה באמת מיוחדים ויוצאים מן הכלל כי אין הרבה אנשים שיוכלו להבין או לרצות להבין כמוהם. אני מבינה את האנשים שמנתקים קשרים, הם לא יודעים מה באמת קורה ואם הם כן יודעים זה מפחיד אותם... יו, כמה רשמתי בקיצור, הדבר העיקרי שאני רוצה להבהיר הוא שחברים כן מבינים וכן תומכים רק צריך למצוא את האנשים הנכונים. אני מצאתי והיום כמה חזקה שתהייה האנורקסיה היא לא תצליח לגרום לי להתרחק שוב. אני כנראה אוהבת אותם יותר מידי...