בעית גמילת מוצץ

[אמא של ילדה קוראת]

משהו אחד צורם לי בהודעה שלך בלי קשר לנושא

הספציפי... "היא רוצה אותו ברכב כשחוזרים הביתה ואם לא אז תצעק. אני לא אוהבת שצועקים ורבים." לעשות מה שילד רוצה כי את לא רוצה שהיא תצעק, זו גישה מאוד לא נכונה בכל מה שקשור לחינוך ילדים ויכולה להביא לתוצאות הרבה יותר גרועות בנושאים יותר מהותיים בהמשך הדרך. לא תמיד נראה לילד מה שאת רוצה להעביר לו כדרך חינוך, כמותר ואסור, ולכן הוא צועק. זו הדרך שלו להביע את מחאתו. כשמגדלים ילד ונותנים לו כל מה שהוא רוצה רק כדי שלא יצעק, מקבלים ילד מפונק שאינו מסוגל להתמודד עם סמכות ועם תשובה שלילית.

 

[buba300]

את צודקת בהחלט!

אכן זוהי מחאה של ילד לצעוק ולהביע עצמו ולפעמים גם ילד צריך לבכות וככה הוא מגיע לתובנות. אבל אין לי כח אחרי העבודה לשמוע צרחות. אני לא מצדיקה את עצמי. אני עובדת במכירות ושמור לקוחות וגם גבייה. אני נכנסת לרכב לכיוון הגן, הדבר היחיד שאני רוצה זה שקט! כן. זה בא על חשבון החינוך של הילדה בדרך חזרה הביתה. רומי משיגה יפה מאוד מה שהיא רוצה. ולא רק בזה. היא תכנס לקניון ותשיג לפעמים כמעט הכל (חוץ ממשחקיות רועשות ששם אני לא מסוגלת להיות כי שוב, רועש לי מדי). אנחנו מבלות המון. כל יום יש לה חג. אפילו היום, אגב - היום זה יום גדול בשבילי (אני חותמת משכנתא). אני עוצרת בבית הורי, אמי מחכה למטה עם הקורקינט והן הולכות לגינה. אין לה רגע דל. אמש עצרנו בקניון לקנות כמה דברים. היא רוצה לעלות על הכלב בשקלים ושוב רוצה סיבוב שני. אני אומרת לה שזה פעם אחרונה (כי לא רק בגלל שאין לי שקלים ואני צריכה לפרוט) כי זה חלק מחינוך לדעתי. היא יודעת שפעם אחרונה זה פעם אחרונה. יש לי בעיית חינוך ואני יודעת בחזרה מהגן. אני מודעת לזה. גם בקניות, לפעמים אני מפזרת יותר מדי והיא כבר עכשיו חוגגת על זה. לכן, אני משתדלת לקנות לה בגדים בלעדיה. גם בגלל שהיא משתוללת בחנות. מה שכתבת לי לגבי החינוך במשפט האחרון - אחותי אומרת לי תמיד שאם לא יהיו לילד גבולות אז בגיל 7 הוא יצטרך פסיכולוג. כי הוא ממש דורש שיגבילו אותו ולא סתם בודק אותנו. אז רק אחרי הגן לשעה קלה, אני זומבי

.

 

[tiger mom]

את לא אוהבת שצועקים ובוכים?

אז תתני מוצץ. הילדה שלך רגילה למוצץ זה כיף לה ומרגיע אותה אם אין לך כוח להתמודד עם מריבות וצעקות וגבולות, אז תניחי לה כי בנתיים אתן סתם מנהלות קרב מיותר שבו את לגמרי מפסידה את מחליטה על דעת עצמך מתי להפטר מהמוצץ זוכה לאי הסכמה ומוותרת וחוזר חלילה מה הילדה למדה? לא לוותר. זה משתלם כי המוצץ ישאר את אצלה אני לא רואה דרך לחנך ילדים בלי צעקות, מחאות, בכי, התפרצויות (מצדם). אני גם לא מאמינה שככה צריך להיות כל היום מצד שני. אבל אני בהחלט עשה דברים שהבת שלי לא מרוצה מהם ומתמודדת עם המחאה המחאה של הבת שלי היא דרך חשובה ללמוד איך לנהל מאבק, מתי לא לנהל מאבק, מה חשוב ולא חשוב לי. אם את לא אוהבת שרבים וצועקים, תלמדי אותה לנהל ויכוח בצורה אחרת. אבל היא לא תלמד את זה אם תמנעי מויכוחים. זה כמו שנופלים הרבה עד שלומדים ללכת כמו שצריך. וגם אז נופלים לפעמים. אני חושבת שילדים צריכים ללמוד להתמודד עם התיסכולים שלהם, ללמוד להתווכח נכון, ללמוד לעמוד על שלהם כשזה באמת עקרוני להם, ללמוד מתי לוותר על הוויכוח. אלא כלים שאני מרגישה שאני צריכה להעניק לילדים שלי. יחד עם גבולות ברורים (שלרוב הם אלו שגורמים לויכוחים והמריבות והצעקות והבכי). עשית הסכם עם הבת שלך והיא לא עמדה בו. ו..???? עכשיו זה נשאר ככה? מה לימדת אותה? בטח לא לעמוד בהסכמים שלה. לי מדת אותה שהיא יכולה להחליט ברגע האמת מה שהיא רוצה. את כבר תתמודדי

 

[buba300]

אמא טייגר המקסימה

אגב, תמיד אהבתי את דעותייך ואת דעות "אמא של ילדה קוראת"

נא קראי מה שכתבתי למעלה לאמא של ילדה קוראת. מה אני יכולה לעשות ברכב כשהיא לא מקשיבה לי לרגע בחזרה מהגן ורק מוצץ שלא יוחזר עד לרגע האמבטיה? היא לא מנסה להקשיב. רק צורחת מוצץ. אני לא מהאמהות שצורחות בחזרה וזה לא דרך. החינוך שלי תמיד זה "אני לא מבינה מה את אומרת כשאת צועקת". שמעתי פעם אבא בגינה שהבן שלו צעק ואמר לו: "רק טיפשים צועקים ואתה חכם. אז למה אתה צועק?". וכשהיא צועקת היא לא שומעת אותי כשאני מדברת בקול ברור ורגיל. אז מה עושים? שהיא תצרח ברכב ואני אדבר והיא לא תשמע אותי? המוצץ מפריע לי. מפריע לילדה בדיבור.

 

[tiger mom]

ברור שלא לצרוח בחזרה

אני מקווה שזה לא מה שהובן מדברי אני ממש לא חושבת שהדרך היא לצרוח עליהם בחזרה. אני חושבת שאם את מחליטה שאין מוצץ באוטו (או אחה"צ בכלל) את פשוט צריכה להתעלם מקולות המחאה. להגיד: "אני מבינה שאת רוצה מוצץ, אבל סיכמנו שאין מוצץ עד אחרי האמבטיה". ולתת לה לצעוק. זה לגיטימי שהיא תצעק. גם אם זה לא נעים לשמוע (ומניסיון אני יודעת שזה לא נעים לשמוע) ויצא לי כבר לנסוע עם הבת שלי צורחת את נשמתה במושב האחורי. בלי אפשרות להשחיל מילה אז לא אמרתי כלום. נתת לה לצרוח. נכנסנו הביתה בצרחות. אני פשוט הלכתי להתעסק בעינייני ונתתי לה להמשיך לצעוק יש בהחלט דברים שיהא מרגישה צורך להלחם עליהם עד כדי כך שהיא צורחת את נשמתה. אני משתדלת (ולא בקלות) להשאר רגוע ולחכות שהיא תרצה לדבר על זה ולגבי הדיבור: הבת שלי עכשיו בשלב שבו כל משפט שני מתחיל כהתבכיינות. ישר. וזה די מוציא אותי מדעתי. אני פשוט חוזרת על המנטרה: "אני לא מבינה אותך כשאת מתבכיינת. תדברי אלי ברור". לפעמים אני יכולה לחזור עליו 5 פעמים עד שהיא מוציאה משפט בצורה רגילה, אבל אני מתעקשת לא לנהל דיון שמתחיל בהתבכיינות. וזה לדעתי גם הפתרון עם דיבור עם מוצץ בפה. לא מדברים עם מוצץ בפה. יש ילדים שצריכים את המוצץ ואו לי עוד מוקדם לה בשביל להפטר ממנו לגמרי. אני הייתי משאירה מוצץ ורק מתעקשת על לדבר בלי מוצץ.

 

[buba300]

אנסה ליישם מה שאת כותבת

אגב, לא הבנתי מדברייך שלצעוק עליהם בחזרה זאת הדרך. רק תיארתי לך את המקרה. פשוט היא כל כך נהנית בגן ואני לוקחת אותה שמחה ורגועה וזה שנכנסים לרכב והיא צורחת והמחשבה שהיא תבכה ותצרח עד שאראה את הוריד בצוארה כבר נפוח גורם לי להרגיש עצוב. לראות איך היא משתוללת בכסא. טוב, זה משהו שמוכר לך. וגם הקטע של כל משפט שני כהתבכיינות. ממש מוכר לי. אולי זה מעודף פינוק? שהן רגילות לקבל מה שהן רוצות?! אנסה פעם אחת לעבוד על המוצץ אחר הצהריים ברכב. אולי מפה גם תבוא העזרה לשעות של אחרי... תודה רבה!! לכל תגובה והתיחסות בענין, אודה.