בן שנתיים נעלב

[your simba]

בן שנתיים נעלב

אשמח לתובנות.

בן שנתיים ושלושה חודשים, בחינוך ביתי. מפטפט ללא הפסקה. ובגדול ילד רגיש ושמח לבב. בזמן האחרון, כשאנחנו מבקשים ממנו להתנצל (כשעשה משהו במכוון ולרוב לא במכוון) הוא מוריד את הראש ומתכנס בעצמו. מפסיק לדבר וממש נעלב עד עמקי נשמתו, ואז במקום להתרכז בלמידה מהסיטואציה אנחנו מתרכזים בלרצות אותו ואנחנו מרגישים שאנחנו כמעט מתנצלים (שכביכול העלבנו אותו בניסיוננו ללמד אותו מה נכון לעשות).
יש לציין שאנחנו מאוד מכבדים אותו ולא צועקים עליו. מנסים באמת ללמד אותו בצורה נאותה לגילו מה נכון ומה לא.
דוגמא מאתמול, הוא שיחק עם הדודה ובטעות משך לה בשיער וזה הכאיב לה נורא. אז הסברנו לו שאנחנו מבינים שזה היה בטעות אבל זה הכאיב לדודה וביקשנו ממנו להתנצל. הוא מייד נעלב וברח אל מתחת לשולחן ולא ענה לנו כשדיברנו איתו. לא משנה כמה הסברנו לו וביקשנו שיצא. כלום. זה הסתיים בכך שאחרי תחנונים רבים הוא כן יצא והתנצלנו אני והוא ביחד כשהוא ביקש שאני אתנצל קודם.

אני לא ממש יודעת מה לעשות. קרה לכם?

 

[בלה טיגריס]

דעתי

ילדים לומדים ממה שהם רואים ולא ממה שאומרים להם.
תנו לו דוגמא פעם אחר פעם איך מתנהגים. עשיתם משהו שהתטערתם עליו? תתנצלו אחד בפני השני (ההורים) או בפני הילד עם זה היה משהו שקשור אליו.
הוא משך לה בשיער? תסבירי באופן כללי שכשמכאיבים למישהו מתנצלים. תפגיני שאת מצטערת בשבילה שכאב לה, לא לבקש סליחה במקומו, הרי "להצטער" בעצם זה להפגין הזדהות. ועד כמה שאני יודעת בסביבות גיל שנתיים הילדים בדיוק לומדים את הפרק של הזדהות.
נורמות חברתיות זה לא איזה תהליך ביולוגי הכרחי. אלה כללי התנהגות בחברה. והרבה פעמים הם ממש רחוקים מלהיות אינטואיטיביים ומובמנים מאליו. במיוחד לילדים קטנים.
להגיד לילד בן שנתיים ושלוש להתנצל? לדעתי הוא עוד בכלל לא שם ולא מבין מה רוצים ממנו, לכן הגיוני שהוא נעלב. הדרישה שלכם לא הגיונית בעיניו.
ואולי אני לא בעלת דעה נפוצה, אבל אני חושבת שלא צריך להגיד לילדים מה לעשות ועוד בטון מורה: "תגיד שלום לדודה!", "תנשק את סבתא", "תתנצל מיד!" וכו.
אני גם חושבת שילדים לומדים מהרגשות פנימיות שהם חווים. כשאת עושה משהו לא בסדר ותוקפים אותך על זה את נכנסת לתנוחת הגנה ומתחילה להצדיק את המעשה. כשעל טעות שעשית מגיבים בחיוב (אני תריכה לחשוב איך לנסח את זה במדויק) אז זה גורם לך להרגשה פנימית של אי נוחות ואת מבטיחה לעצמך שאת תשתדלי להמנע ממעשה שעשית בעתיד. אז רוב העבודה מתנהלת בפנים ולא על "על פני הקרקע".
גם ילד יודע להרגיש דברים והוא לומד לנתח את הרגשות שלו.

 

[kita1000]

גם אני לא חושבת שהם מסוגלים להבין

בגיל הזה מה זה אומר להתנצל.

יש ילדים שלומדים כמו תוכי להגיד סליחה כשהם מכאיבים. זה לא לבקש סליחה ולדעתי מהצד לא מביא ללמידה.

מה עוד שהמצב שנוצר שאתם "רודפים" אחריו, מבלבל מאוד ואפילו גורם לילד להבין שכדאי לו לברוח אל מתחת לספה...

אני אומרת "לא" תקיף ו"אסור", ועוזבת את הנושא.
את האמפתיה לאחרים אני מלמדת בזמנים אחרים. כשילד מקבל מכה מקרית, אני מלמדת את הילד השני שכואב וצריך לרחם עליו.

 

[your simba]

אומרים לא

אבל מה התוצאה? מתי הם לומדים cause and effect
כשהוא מכאיב למטפלת והיא אומרת לו "לא לא לא" אבל לא עושה כלום, לא קמה ועוזבת למשל, אז הוא ממשיך.

איך בעצם מלמדים אמפתיה לאחרים?

 

[john111]

אמפטיה מביאה אמפטיה

ככל שתהיו אמפטים אילו הוא ילמד להיות אמפטי לאחרים. זה נשמע פשוט אבל מאוד מורכב, כי לא פעם גם בתור הורים לא קל לנו להיות אמפטים. יש לנו את הטרדות והלחצים שלנו, ואת הרצונות שלנו.
אבל אם שאלת איך מלמדים אמפטיה אז זו הדרך היחידה שאני מכיר שבאמת עובדת.

 

[kita1000]

צריך למצוא את ההזדמנויות

להראות ולהדגים.

למשל כשילד אחד נופל, אני אומרת בקול חזק כדי שגם השני ישמע... אוי מסכן זה בטח כואב לו, ושואלת את השני אם הוא רוצה לחבק/לנשק וכו.

בגיל די מוקדם הם למדו להביא מוצץ לילד בוכה למשל. אפילו אם צריך- הוציאו את המוצץ מהפה שלהם כדי לתת לאחר.

באופן טבעי, אני לא מדגימה אמפתיה כשאני כועסת. כשאני כועסת, אני בעיקר כועסת....

 

[בטט הקרה]

אני לא מסכימה

הבת שלי בת שנה ועשר. לפני כמה ימים היא כעסה ונשכה אותי. אמרתי לה שאני כועסת ושזה כאב לי וביקשתי שתבקש סליחה. היא באה ונישקה אותי על היד באופן כזה שהיה לי ברור שהיא מצטערת על מה שהיא עשתה.
אני כן מסכימה שהסליחה וההתנצלות לא צריכים להיאמר מתוך הרגל או אוטומט אלא מתוך צער ורצון לתקן, ולכן זה לא נכון לדרוש שיגידו סליחה, אלא להביא למצב שבו הם מעוניינים בתיקון.

 

[kita1000]

סביר להניח שאם תכעסי עליה

היא תבוא ותתחנף/תנשק/תעשה הכל שתפסיקי לכעוס.

וזה לא קשור למעשה בכלל. זה לא בגלל שהיא יודעת שכואב לך, ובטח לא בגלל שהיא יודעת שהיא גרמה לך לכאב.

אתמול הוא שבר את המשקפיים (היחידות) שלי. כעסתי מאוד והייתי עצבנית כל הבוקר וגם לא כל כך ראיתי

והוא כל הזמן קרא לי וחייך וניסה להצחיק וחיבק ונישק.
אבל הוא ממש לא הבין את הקשר. הוא פשוט הגיב למצב הרוח שלי.

 

[בטט הקרה]

אבל זה בדיוק העניין

בשני המקרים (שלך ושלי) הם הבינו שעברו גבול באופן שגרם לתגובהשונה מהרגיל וניסו בדרכם הילדותית לכפר או לתקן את מה שעשו. ככה אני מגדירה בקשת סליחה אמיתית

 

[kita1000]

ההבדל הוא שההתחנפות היא לא תיקון למה שעשו

אלא תגובה לכעס שלך.

ונכון שהקישור בין הכעס למעשה שגרם לכעס הוא די מהיר מבחינה התפתחותית.
אבל איכשהו ואני לא ממש יודעת להסביר למה (בטח אחרים יצליחו טוב יותר ממני)- אני יודעת שהקישור בין עשיתי מעשה- אמא כועסת- אני צריך "לכפר"- הוא קפיצת מדרגה בשביל הילד.

ומעבר לזה, אם כבר התפתח דיון-
הגננת שלי טוענת שילד לא מסוגל להפריד בין המעשים ובין האני שלו, ולכן לא מסוגל להגיד שהוא ילד טוב שעשה מעשה רע. היא אומרת שבגילאים הרכים אם ילד מודה בפני עצמו שעשה מעשה רע, זה הופך אותו לילד רע.

אני האמת לא מבינה בזה מספיק, אבל ברור לי לחלוטין שהם לא מקבלים על עצמם אשמה או הודאה בקלות. נסיונות להסביר לגדולה (3) שהיא הכאיבה לי ועכשיו כואב לי ואני כועסת, התקבלו בתגובה רגשית מאוד מאוד חזקה מהצד שלה. זה לא שווה את זה (אלא ככלי "נשק" במקרים מאוד מאוד קיצוניים). אני מעדיפה להבהיר לה שאסור להרביץ בדרכים אחרות. להציב גבול למשל- אני לא מרשה להרביץ וזהו. אני לא רוצה שהיא תחשוב שהיא ילדה רעה או פוגעת או מרביצה.

 

[בטט הקרה]

אני לא מקבלת את הקביעה של הגננת שלך

ולא ממש יודעת על מה היא מבוססת. לא מכירה תיאוריה פסיכולוגית שמדברת על כך. אני כן חושבת שכשמקפידים להפריד בין הרגש למעשה (מותר לכעוס אבל אסור להרביץ) ובין המעשה למהות (לא אתה ילד רע אלא התנהגת לא יפה) אין סיבה שהילד יחשוב שאם הוא עשה משהו רע הוא תמיד רע.
לגבי מה שכתבת בהתחלה - הרבה פעמים כשאני כועסת, הילדה שלי צוחקת ובורחת. היא לא מרגישה חרטה. במקרה הזה היא הבינה שמשהו שונה. אני מסכימה איתך שזאת קפיצת מדרגה, אבל היא הרגישה לא נעים עם מה שעשתה (להבדיל ממקרים אחרים שבהם לא). בשלב הזה זה לא ממש משנה לי אם זה בגלל שאמא כעסה או הגיבה אחרת או בגלל שהיא הרגישה שהיא הכאיבה לי. מה שחשוב הוא שכשהיא הרגישה שקרה משהו שונה מהרגיל, היא כן הרגישה את הצורך לתקן או למחוק את מה שהיא עשתה.
אני דווקא כן מקפידה להסביר לה שזה מכאיב לי. אני לא אוהבת להגיד "אסור" בלי הסבר או רציונל, כי אחרת איך היא תלמד? חשוב לי שהיא תבין שאנחנו לא מרביצים כי זה מכאיב לצד השני וכמו שאני לא רוצה שיכאיבו לה, אני גם לא רוצה שהיא תכאיב לאנשים. אני לא עושה את זה בדרמטיות (אלא אם באמת כואב לי ו"נפלט" לי) אלא אומרת לה - אני לא מרשה להרביץ, זה כואב לי.

 

[your simba]

היי

תודה על התגובה.
אנחנו כמובן מנסים להוות דוגמא אישית ואני מסכימה מאוד שדוגמא אישית זה מעל הכל ומלמד יותר מכל מילה.
כשהוא רואה שמישהו בוכה הוא מבין (עד כמה שילד בן שנתיים יכול להבין) וישר רץ לחבק ולנשק. למשל כשהוא משחק עם הבובה ואנחנו אומרים שהיא בוכה (כמו אחותו התינוקת) הוא ישר מחבק ומנשק אותה...ואפילו מניק אותה (כמו שאני עושה). כשאני בוכה הוא מנשק ומחבק אותי. אז כן, פה הוא כן מחקה אותנו.

אנחנו חלילה לא תוקפים אותו או מדברים אליו בטון מורה, אנחנו כן מנסים להסביר לו מה קרה ומנסים לכוון אותו לכיוון הנכון. כשמכאיבים למישהו וזה כואב, בכוונה או לא בכוונה, צריך להתנצל. איך הוא ילמד אם לא נכוון אותו? רק דרך דוגמא אישית?
מה כן לדעך אנחנו צריכים לדרוש ממנו? כתבת שהדרישה להתנצל לא הגיונית בעיניו, מה כן הגיוני בעיניו?
אני כמובן לא שואלת בציניות, אני ממש רוצה להבין מה עליי לעשות במצב הזה.

לדעתך, לומר לילד בצורה נאותה (בלי להתקיף) שהוא עשה משהו לא נכון זה שגוי?

 

[יעלה 999]

יש הבדל בין לומר לו שהוא עשה משהו לא נכון

לבין לדרוש התנצלות.
אני תופסת התנצלות אחרת לגמרי ממך. כתבת "כשמכאיבים למישהו וזה כואב, בכוונה או לא בכוונה, צריך להתנצל". בעיני צריך להתנצל כשמרגישים צער וחרטה ורוצים שהאחר יסלח לנו. אין שום משמעות להתנצלות ללא כוונה. אני רואה המון ילדים שמרוב שלימדו אותם להתנצל הם מתייחסים למילה "סליחה" כאל מילת קסם שמוחקת הכל. אפשר לעשות מה שרוצים כל עוד אח"כ ממלמלים איזו התנצלות.
אני בהחלט חושבת שצריך להסביר לילד מה לא היה בסדר, וגם להכיר בכך שהוא לא התכוון. יכול מאוד להיות שהוא בעצמו מצטער על המעשה, הוא לא התכוון לפגוע והנה יש ילדה שנפגעה והיא בוכה וזה בטח לא נעים לו. לדעתי עדיף לתמלל את זה, לתת שם לרגש שהוא מרגיש בעצמו ("פגעת בילדה וזה כואב לה. אני יודעת שלא התכוונת. כשמושכים בשיער זה כואב, אפילו אם זה לא בכוונה. אני רואה שאתה מצטער שהיא נפגעה"), מזה הוא כבר ילמד אחר כך לומר בעצמו שהוא מצטער.
ולגבי דוגמא אישית, גם אני חושבת שזו הדרך הכי טובה ללמוד. לפעמים אנחנו רוצים קצת לקצר תהליכים וללמד את הילדים שלנו כל מיני דברים במקום לחכות עד שהם ילמדו לבד, אבל לדעתי הדברים שנכנסים הכי עמוק הם דברים שהילדים לומדים בלי שמישהו מלמד אותם.
ואגב, אני לפעמים אומרת תודה או מתנצלת במקום הילדים שלי אם הם לא עושים את זה בעצמם. לא בשמם! אלא בתור המבוגרת שאחראית עליהם.

 

[בלה טיגריס]

 

[kagome10]

מוסיפה רק לשדרוש מילד להתנצל זה הרבה פעמים לדרוש ממנו לשקר. דרישה לא חינוכית בעיניי.

 

[בלה טיגריס]

היי

קודם כל, בכל מה שכתבתי אני לא התכוונתי אלייכם כי אני לא מכירה אותך וכמובן אין לי מושג איך ובאיזה טון אתם אומרים את הדברים.
זה היה ממש כללי.
אני לא חושבת שלהגיד לילד שהוא עשה משהו לא נכון זה שגוי. ממש לא.
אני חושבת שכן צריך להגיד ואז להדגים את ההתנהגות הנכונה בעינך ע"י עצמך. כמו שנתתי דוגמא עם המשיכה בשיער..
הוא מבין מה זה כואב ומבין שכשמשהו כואב לו עושה לו ממש טוב כשאת מניקה אותו. אז הוא עושה את אותו הדבר לבובה כשחושב שכואב לה.
התנצלות זו מוסכמה חברתית. זה לא באמת משהו שעושה לך פיזית יותר טוב כמו ההנקה למשל. אז, לדעתי, קשה לילד בגיל שנתיים להבין למה הוא צריך להגיד מילים מסוימות. זה לא הגיוני בעיניו כי הוא לא מבין מה התועלת בזה. הוא מבין מה התועלת של חיבוק ושל הנקה לעומת זאת.
וההשרשה של הההרגל לבקש שליחה דורשת זמן. כשהוא ישמע מיליון פעם "סליחה" ו"מצטער/ת" בהקשר של סיטואציה רלוונטית (מישהו הכאיב למישהו ומיד התנצל) הוא גם ילמד לעשות את זה בעצמו.
ואגב, גם שלנו התחיל לאחרונה להניק בובה

אבל בינתיים הוא עושה את זה בלי שום הקשר מיוחד. אז אנחנו לא לבד

 

[שלו23]

זווית אחרת

בדוגמא שנתת, את הרי כותבת שזה לא קרה בכוונה. ובכל זאת, דורשים ממנו להתנצל, מה שאולי נתפס אצלו כהאשמה, ואז הוא נעלב כי אתם לא מבינים שזה היה בטעות וללא כוונה רעה.

אולי כדאי לנסות דרך אחרת לגשת לנושא. להוריד קצת פוקוס מנושא ה-"תבקש סליחה" ולתת יותר פוקוס למה בדיוק קרה שם, איך זה קרה, איך זה גורם לאחר להרגיש ואיך זה גורם לו להרגיש. אולי ככה באופן טבעי תבוא לו יותר המוכנות להתנצל - כשהוא יבין שכואב לה וחבל לו שכואב לה והוא מרגיש צער כי כואב לה בגלל איזו תנועה לא נכונה שהוא עשה, אז הוא יבוא אליה ויאמר לה את זה.

 

[your simba]

אני בהחלט חושבת מלרדת

מלבקש ממנו להתנצל. אני לא אוהבת איך זה גורם לו להרגיש.
תודה.

 

[א ו ר י ת ס]

מוקדם מדי לדרוש התנצלויות

הוא לא מסוגל עדיין להבין.
עדיף להזמין אותו ללטף את הדודה או לנחם אותה בדרך אחרת שיהיה לו קל להבין ולישם. ואם חשוב לכם שתהיה התנצלות, בשלב הזה אתם אחראים להתנצל, לא הוא

 

[john111]

מסכים עם הנאמר

אתם דורשים ממנו תגובה מיותרת לגילו, הוא לא מבין מה רוצים ממנו ונעלב. יחסי סיבה תוצאה רק נבנים בגיל הזה, בטח שהפעולה לא מכוונת.

כשהוא עושה משהו במכוון התגובה הכי קשה לילדים זה לדעת ולראות שכועסים עליהםץ לא צריך יותר מזה. וההתנצלות גם כאן מיותרת. הסכנה היא שהיא תהפוך למכנית.