hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
לוק הוקינס היה צעיר, בריא ומאושר. הוא היה חכם והוא היה מוכשר. היו לו הרבה חברים, הוא היה חתיך, והוא היה עשיר, ולפני עשר שנים, היום, הוא נכנס לחדר שלו בדירה שלו ותלה את עצמו מהמנורה. הוא היה בן 16.
חברה קרובה מתארת תחושות קשות, על כך שעצם זה שיום אחד הוא היה בחייה, וביום הבא כבר לא, זה רעיון שמאוד קשה לקבל אותו.
חבר קרוב אחר מספר שהוא היה אחד הבחורים הכי מצחיקים, הכי אדיבים והכי נעימים להיות בחברתם, ושהלוויה הייתה כל-כך עמוסה באנשים, שהם בעצם היו צריכים לשים מאות כיסאות בחוץ, רק כדי שיהיו מקומות ישיבה לכולם.
כעת נותרת השאלה, מה גורם לבחור כל-כך צעיר, כל-כך מוצלח ומצליח, כל-כך אהוב ונאהב, לנטול את חיי עצמו בצורה כל-כך קשה וטראגית.
השם שלו היה לוק הוקינס, זהו סיפורו:
לוק הוקינס נולד ב-1998 בניו-יורק סיטי שבניו-יורק, והתגורר בדירה בקומה ה-49 של מגדל יוקרה ברובע מנהטן.
הוא למד בבית-הספר הפרטי השתיים-עשרה שנתי אווניוז, שעלות הלימודים בו היא 45,000 דולר אמריקני לשנה.
היו לו חיים טובים, הוא עשה הרבה כיף במשך הרבה זמן.
וכפי מה שנאמר בהתחלה, הוא היה צעיר, בריא ומאושר, הוא היה חכם והוא היה מוכשר, הוא היה חתיך, והוא היה עשיר.
אז למה? למה? למה הוא עשה את זה? למה הוא התאבד?
התשובה טמונה בסרט הדוקומנטרי שאליו הוא הצטלם בשנת 2014, השנה האחרונה לחייו, ושיצא בשנת 2015, "תלמידים עשירים, תלמידים עניים", זהו השם שבחרו לו בעברית, וזאת בגלל הקושי לתרגם בצורה מוצלחת את השם באנגלית, "Class Divide".
לוק הוקינס היה בחור מצחיק, אדיב ונעים. היה לו לב טוב, הייתה לו נשמה טובה, והוא היה רגיש, אבל אולי יותר מידי. לוק היה רגיש לסביבתו, והוא היה רגיש לסוגיות של מעמד וחברה, סטטוס, כסף ופריבילגיה.
הוא היה עשיר, אבל הוא הרגיש שלא בנוח בתוך העור של עצמו בגלל זה. הוא לא אהב את זה. הייתה לו בעיה עם זה. הייתה לו בעיה עם זה שלו יש בזמן שלאחרים אין. זה מה שהוא מספר לנו בסרט הדוקומנטרי שהוא הצטלם אליו.
אבל זה לא רק, וזה לא בדיוק, שהייתה לו בעיה עם הפערים הסוציו-אקונומיים, באותה המידה שבה הפריע לו סדר הגודל של הפער. זה לא היה מפריע לו אם הוא פשוט היה מישהו שהיה לו, בגבולות ההיגיון, בשעה שלאחרים יש פחות, בגבולות ההיגיון. מה שבאמת הפריע לו זה סדר הגודל של הפער. הפריע לו איך שהוא גר בדירת יוקרה ושהוא בן למיליונרים כבדים (בדולרים אמריקניים), בשעה שלאנשים אחרים אין אפילו בתים לגור בהם, והם נאלצים לגור בדיור ציבורי מוזל מטעם המדינה. הפריעו לו ארוחות היוקרה שלו במסעדות ובתי קפה במאות דולרים, בשעה שלאחרים אין מספיק כסף בשביל לחם, ביצים וחלב במחיר מפוקח בסופרמרקט. הפריעו לו הבגדים היקרים שלו, גם כן במאות דולרים, בשעה שלאחרים בקושי יש כסף לקנות לעצמם את הבגדים הכי זולים שיש. הפריעו לו הטיולים שלו בחו"ל, עם כרטיסי טיסה באלפי דולרים במחלקות עסקים ליעדים נחשבים, בשעה שאחרים אף-פעם לא היו בחו"ל. הפריע לו שהבית-ספר הפרטי שהוא הולך אליו עולה 45,000 דולר לשנת לימוד בשעה שאחרים צריכים לשלוח את הילדים שלהם לבית-ספר ציבורי בחינם.
ובסופו של דבר, וכנראה מעל הכול, מה שהכי הפריע לו, והזיק לבריאותו הנפשית ומצב רוחו, היה עצם זה שהוא גר באזור מעורב של הרבה אנשים עשירים שגרים ליד הרבה אנשים עניים, לא רחוב ליד רחוב, אלא ממש בתוך הרחובות עצמם, כאשר העשירים גרים מצידו האחד של הכביש, והעניים מצידו השני, וכאשר יש ממש גם בניינים מעורבים, כאשר העניים גרים בקומות נמוכות, והעשירים בקומות הגבוהות, ולוק הוקינס עצמו אף התגורר בבניין כזה ממש. וגם הפריע לו תהליך הג'נטריפיקציה, שבמהלכו העשירים, כמותו, נכנסים למנהטן, ודוחקים את האוכלוסייה הענייה שהייתה שם קודם, החוצה.
איזה מוח יפיפה. איזה מחשבות יפות כל-כך ובוגרות כל-כך בשביל ילד עשיר בן 16, שעבור רוב האנשים הטיפוסיים במצבו, במקומו ובגילו, לא היה יכול להיות פחות אכפת, או שאולי הם לא היו חכמים מספיק או בוגרים מספיק בשביל שיהיה להם אכפת. לפחות לא ככה.
בראשון באוגוסט של 2014, כשלוק ואני היינו בני 16, ו-21 ימים לפני התאבדותו של לוק, ב-22 באוגוסט של אותו החודש, יצא סרט דוקומנטרי באמריקה בשם "ריץ' היל", שמתאר ומציג את חייהם של שלושה ילדים עניים בעיירה נידחת בשם "ריץ' היל" במחוז בייטס שבמדינת מיזורי. זמן קצר לאחר יציאת הסרט, ראיתי אותו בעצמי, ונפעמתי מיופיו ועומקו של הסרט הדוקומנטרי הנ"ל על העוני באמריקה, שצולם ונערך בכל-כך הרבה כישרון, והציג את חייהם קשי היום של שלוש ילדים עניים ומשפחותיהם ואת המחשבות, התקוות והחלומות שלהם על החיים, על העולם, ועל עתיד טוב יותר.
אבל זאת הייתה כל תגובתי. נפעמתי מהיופי והעומק, ומאוד אהבתי את הסרט, ומאוד ריחמתי על הילדים, ומאוד רציתי ואני עדיין מאוד רוצה שהם יצליחו בחייהם, ויהיו מאושרים, אבל מה שלא קרה, זה שלא עשיתי את הקישור בין העוני של הילדים לעושר של המשפחה של עצמי, ולא חשבתי על הילדים האלו והמשפחות שלהם בהקשר של המשפחה שלי, ההקשר של החיים שלי עצמי, וההקשר של המעמד הכלכלי שלי עצמי.
מוקדם יותר החודש, בראשון לאוגוסט של 2024, ובמלאת עשר שנים ליציאתו של הסרט, ובגיל 26, עשר שנים לאחר יציאתו ועשר שנים לאחר שצפיתי בו לראשונה בגיל 16, התיישבתי וצפיתי בסרט שוב פעם, אך הפעם מנקודת מבט קצת שונה, של בן-אדם קצת אחר, והפעם ידעתי לעשות את כל הקישורים הנכונים. הפעם, ובצפייתי השנייה בו, לא רק אהבתי את הסרט, נפעמתי מהיופי והעומק, הערכתי את הכישרון הרב של כל המעורבים בפרויקט, ריחמתי על הילדים ומאוד רציתי ואני עדיין מאוד רוצה שהם יצליחו בחייהם, אלא הפעם ידעתי לעשות עוד משהו. ידעתי לכעוס על הרשויות ועל מערכת הרווחה שאיפשרה להם להגיע למצב הזה, וידעתי להעריך טוב יותר את ההתמודדות האמיצה ואת הבגרות של אותם ילדים ומשפחותיהם, אבל מעל הכול והכי חשוב, ידעתי להתבייש. ידעתי להתבייש על עצם זה שלי יש ולהם אין. וידעתי במהלך הסרט ולאחריו לשאול את עצמי שאלות על הלגיטימיות של עושר, באופן כללי, בעולם של עוני, וידעתי לשאול את עצמי שאלות על הלגיטימיות של העושר שלי עצמי, כאדם עשיר, בן למשפחה עשירה, בזמן שיש עניים בעולם, רבים מהם ילדים, כפי מה שלדוגמה הובא בסרט הנ"ל.
הנקודה של כל הסיפור הקטן הזה, והדבר המשוגע פה, הוא שאת הדברים שאני ידעתי לעשות, להבין, לראות, להבחין בהם, ולשאול את עצמי בגיל 26, לוק הוקינס ידע לעשות כבר בגיל 16. וזה...זה...זה בהחלט משהו. אני אגיד לכם את זה.
בכל מקרה, ואם נחזור לסיפור הקטן שלנו על לוק הוקינס, כפי מה שאמרתי, הוא גר במקום מעורב, ואפילו בבניין מעורב, של עשירים ועניים, והבדלי המעמד בין עשירים לעניים, הרבה אנשים עשירים פחות חכמים, או פחות נחמדים, או פחות בוגרים או איך שלא תרצו לקרוא לזה, דווקא עלולים לאהוב דבר שכזה. הזדמנות להרגיש טובים יותר או נעלים יותר, במפגשים במהלך חיי היום-יום עם העניים. לא לוק הוקינס. לו זה הפריע.
לוק הוקינס נולד אל תוך עושר ופריבילגיה, אבל היה לו את הלב הטוב, את המוח ואת ההבנה הבוגרת של הדברים בשביל לא להיות מנותק בגלל עושרו, בשביל לא לחיות בתוך בועה בגלל עושרו, ובשביל להכיר את העולם האמיתי ואת קשייו אפריורי ומתוך הכוח של תבונתו, למרות החיים המנותקים שהוא היה יכול לחיות והתודעה המנותקת שהוא היה יכול לבחור שתהיה לו.
לוק הוקינס היה אדם מלא חמלה והוא היה אדם מודע.
החיים של אף-אחד לא מושלמים, אפילו לא של היפים והאמיצים, העשירים והמוצלחים, וגם לוק הוקינס וכמו כל אדם אחר בעולם, למעט אולי ילדים צעירים מאוד, נשא איתו כאב, ולא רק כאב על הפערים הכלכליים שבינו, העשיר המופלג, לעניים המרודים, שכניו לעיר, לרובע, לרחוב ואפילו לבניין, אבל הכאב של לוק הוקינס הצעיר, העשיר, יפה התואר והפופולארי היה כאב פריבילגי של אדם שצרותיו אינן גדולות, ושכאבו הוא כאב מיוחס.
לוק הוקינס התקשה לתת לכאב שלו את מקומו הראוי לו. הוא התקשה להכיר בלגיטימיות של הכאב שלו והתקשה לתת לו את היחס הראוי. הוא ידע שכאבו פריבילגי ומיוחס. הכאב שלו עצמו הגעיל אותו. כאבו היה הוא בעצמו מקור נוסף לכאב, כי הוא לא היה יכול שלא לשאול את עצמו איך הוא מעז שיכאב לו על שטויות בשעה שיש אנשים כה רבים בעולם שסובלים ממצוקה אמיתית של קור בלילה כי אין מספיק שמיכות, או רעב כי אין כסף לאוכל, או שינה תחת שמי הלילה מלאי הכוכבים, כי אין כסף לבית. כאבו היה כאב מעגלי שהזין, קיים והעצים את עצמו עד לנקודת השבירה שטרפה את הקלפים וגרמה להתאבדותו.
זאת הייתה התאבדות מתוך כאב וקושי להכיל את עצם זה שיש לו כל-כך הרבה בזמן שלאחרים יש כל-כך מעט. זאת הייתה התאבדות שבאה לאחר שהוא שאל את עצמו שאלות על הלגיטימיות של העושר בתקופות של עוני. זאת הייתה התאבדות של מחאה כנגד דרכו של עולם.
בסרט הדוקומנטרי "תלמידים עשירים, תלמידים עניים", או כפי מה שקראו לו במקור, באנגלית, "Class Divide", לוק הוקינס בן ה-16 נותן לנו הצצה קטנה אל תוך כאבו. לא כל כאבו, אבל כאבו על העושר שלו בשעה שאחרים סובלים מעוני, כאבו על הפריבילגיה שלו, בשעה שמאחרים נמנעים זכויות בסיסיות, כאבו על כך שלו יש, בשעה שלאחרים אין. הכאב שהוא התבקש לדבר עליו. הכאב שרלוונטי לנושא הסרט. הכאב העצום, מתוך רמות של רגישות וטוב לב שקשה בכלל לתפוס בתודעה, שהלך והתעצם עם הזמן, עד שבסופו של דבר הוביל להתאבדות שאין טראגית ממנה, כואבת ממנה, מרגשת ממנה. התאבדות מתוך כאב עצום ובלתי נסבל, שכל מקורם וכל מהותם, הוא כאב על גורלם וסבלם של אנשים אחרים. האם אי-פעם ראיתם נשמה כה יפה? האם אי-פעם ראיתם לב כה גדול?
בסרט, לוק נותן לנו הצצה לכאבו זה.
כאבו יפיפה, מרגש ובוגר להפליא, בוודאי שלגילו. כאבו מנגן על מיתרי הלב. כאבו מרטיט את הנשמה.
לוק מופיע בסרט ומדבר מספר פעמים בודדות, כמות זמן המצטברת לכדי לא יותר מרק כמה דקות, אבל הוא משאיר אחריו רושם חזק ועוצמתי, והשפעה עמוקה.
אלו הם רק חלק מתוך דבריו של לוק בסרט:
"כשאני הולך על-יד פרויקט השיכון של צ'לסי (פרויקט של דיוק ציבורי לעניים), אני רואה אנשים שמסתכלים עליי אחרת, מסתכלים עליי כאילו אני ילד לבן, עשיר, פרפי (מילת סלנג ל"נער צעיר ממשפחה עשירה שהולך לבית-ספר יקר"), והם בטח חושבים שאני מסתכל עליהם כעל...(משתהה)...עניים, אתה יודע (פונה ישירות אל האיש מאחורי המצלמה), אנשים שהם נחותים ביחס אליי, רק בגלל שאולי יש לי יותר משאבים באותו זמן".
"אני תמיד הסתכלתי על הבית שלי כעל...(משתהה)...דבר שיש לי ושאני לוקח כמובן מאליו, אבל אז, יום אחד, אתה יודע (פונה ישירות אל האיש מאחורי המצלמה), הייתה לי את המסיבת יום הולדת שלי, והרבה ילדים באו, שלא היו בבית שלי קודם, ואמרו שהוא כאילו ענקי ומה לא, כאילו, זה באמת שם דברים בפרספקטיבה, שוואו, אתה יודע (פונה ישירות אל האיש מאחורי המצלמה) יש לי הרבה, כאילו, אני מאוד בר מזל להיות איפה שאני".
"(מסתכל הצידה במבט נוגה ומהורהר, מוזיקה מרגשת ויפיפייה מתנגנת לאיטה ברקע בשעה שלוק שקוע במחשבותיו וחושב על דרך לנסח במילים את מחשבותיו היפיפיות על הכאב היפיפה שלו על מחסורם של אחרים, כפי מה שזה בא לידי ביטוי בסיטואציה מתוך חייו שעליה יספר לנו בתוך מספר רגעים. לאחר כמה רגעים ממושכים, הוא מתחיל לדבר) אני נכנסתי למעלית בבניין שלי יום אחד, ואני גר בקומה ה-49, והחצי התחתון של הבניין, הוא קומות לדירות לאנשים מעוטי הכנסה. אישה והילד הקטן שלה, שהיה אולי בן שנתיים, שניהם אפריקנים-אמריקניים, הם לחצו 14, והוא אמר 'וואו, אתה גר כל הדרך עד שם למעלה', ואני אמרתי 'כן, אני כן', והוא אמר 'וובכן, אני גר כאן למטה', ואז בנקודה ההיא לא ידעתי מה לומר, כאילו, יכולתי לומר 'או, קול', אבל אז חשבתי על איך שהאמא יודעת שאני לא חושב שזה קול, כאילו, היא חושבת שאני חושב שאני מעליהם והם נחותים ממני, ושחברתית אני נעלה ודברים כאלה, ו...אה...(משתהה) אני אף-פעם...(משתהה)...אף-פעם לא חשבתי על זה קודם".
סיימנו.
חברה קרובה מתארת תחושות קשות, על כך שעצם זה שיום אחד הוא היה בחייה, וביום הבא כבר לא, זה רעיון שמאוד קשה לקבל אותו.
חבר קרוב אחר מספר שהוא היה אחד הבחורים הכי מצחיקים, הכי אדיבים והכי נעימים להיות בחברתם, ושהלוויה הייתה כל-כך עמוסה באנשים, שהם בעצם היו צריכים לשים מאות כיסאות בחוץ, רק כדי שיהיו מקומות ישיבה לכולם.
כעת נותרת השאלה, מה גורם לבחור כל-כך צעיר, כל-כך מוצלח ומצליח, כל-כך אהוב ונאהב, לנטול את חיי עצמו בצורה כל-כך קשה וטראגית.
השם שלו היה לוק הוקינס, זהו סיפורו:
לוק הוקינס נולד ב-1998 בניו-יורק סיטי שבניו-יורק, והתגורר בדירה בקומה ה-49 של מגדל יוקרה ברובע מנהטן.
הוא למד בבית-הספר הפרטי השתיים-עשרה שנתי אווניוז, שעלות הלימודים בו היא 45,000 דולר אמריקני לשנה.
היו לו חיים טובים, הוא עשה הרבה כיף במשך הרבה זמן.
וכפי מה שנאמר בהתחלה, הוא היה צעיר, בריא ומאושר, הוא היה חכם והוא היה מוכשר, הוא היה חתיך, והוא היה עשיר.
אז למה? למה? למה הוא עשה את זה? למה הוא התאבד?
התשובה טמונה בסרט הדוקומנטרי שאליו הוא הצטלם בשנת 2014, השנה האחרונה לחייו, ושיצא בשנת 2015, "תלמידים עשירים, תלמידים עניים", זהו השם שבחרו לו בעברית, וזאת בגלל הקושי לתרגם בצורה מוצלחת את השם באנגלית, "Class Divide".
לוק הוקינס היה בחור מצחיק, אדיב ונעים. היה לו לב טוב, הייתה לו נשמה טובה, והוא היה רגיש, אבל אולי יותר מידי. לוק היה רגיש לסביבתו, והוא היה רגיש לסוגיות של מעמד וחברה, סטטוס, כסף ופריבילגיה.
הוא היה עשיר, אבל הוא הרגיש שלא בנוח בתוך העור של עצמו בגלל זה. הוא לא אהב את זה. הייתה לו בעיה עם זה. הייתה לו בעיה עם זה שלו יש בזמן שלאחרים אין. זה מה שהוא מספר לנו בסרט הדוקומנטרי שהוא הצטלם אליו.
אבל זה לא רק, וזה לא בדיוק, שהייתה לו בעיה עם הפערים הסוציו-אקונומיים, באותה המידה שבה הפריע לו סדר הגודל של הפער. זה לא היה מפריע לו אם הוא פשוט היה מישהו שהיה לו, בגבולות ההיגיון, בשעה שלאחרים יש פחות, בגבולות ההיגיון. מה שבאמת הפריע לו זה סדר הגודל של הפער. הפריע לו איך שהוא גר בדירת יוקרה ושהוא בן למיליונרים כבדים (בדולרים אמריקניים), בשעה שלאנשים אחרים אין אפילו בתים לגור בהם, והם נאלצים לגור בדיור ציבורי מוזל מטעם המדינה. הפריעו לו ארוחות היוקרה שלו במסעדות ובתי קפה במאות דולרים, בשעה שלאחרים אין מספיק כסף בשביל לחם, ביצים וחלב במחיר מפוקח בסופרמרקט. הפריעו לו הבגדים היקרים שלו, גם כן במאות דולרים, בשעה שלאחרים בקושי יש כסף לקנות לעצמם את הבגדים הכי זולים שיש. הפריעו לו הטיולים שלו בחו"ל, עם כרטיסי טיסה באלפי דולרים במחלקות עסקים ליעדים נחשבים, בשעה שאחרים אף-פעם לא היו בחו"ל. הפריע לו שהבית-ספר הפרטי שהוא הולך אליו עולה 45,000 דולר לשנת לימוד בשעה שאחרים צריכים לשלוח את הילדים שלהם לבית-ספר ציבורי בחינם.
ובסופו של דבר, וכנראה מעל הכול, מה שהכי הפריע לו, והזיק לבריאותו הנפשית ומצב רוחו, היה עצם זה שהוא גר באזור מעורב של הרבה אנשים עשירים שגרים ליד הרבה אנשים עניים, לא רחוב ליד רחוב, אלא ממש בתוך הרחובות עצמם, כאשר העשירים גרים מצידו האחד של הכביש, והעניים מצידו השני, וכאשר יש ממש גם בניינים מעורבים, כאשר העניים גרים בקומות נמוכות, והעשירים בקומות הגבוהות, ולוק הוקינס עצמו אף התגורר בבניין כזה ממש. וגם הפריע לו תהליך הג'נטריפיקציה, שבמהלכו העשירים, כמותו, נכנסים למנהטן, ודוחקים את האוכלוסייה הענייה שהייתה שם קודם, החוצה.
איזה מוח יפיפה. איזה מחשבות יפות כל-כך ובוגרות כל-כך בשביל ילד עשיר בן 16, שעבור רוב האנשים הטיפוסיים במצבו, במקומו ובגילו, לא היה יכול להיות פחות אכפת, או שאולי הם לא היו חכמים מספיק או בוגרים מספיק בשביל שיהיה להם אכפת. לפחות לא ככה.
בראשון באוגוסט של 2014, כשלוק ואני היינו בני 16, ו-21 ימים לפני התאבדותו של לוק, ב-22 באוגוסט של אותו החודש, יצא סרט דוקומנטרי באמריקה בשם "ריץ' היל", שמתאר ומציג את חייהם של שלושה ילדים עניים בעיירה נידחת בשם "ריץ' היל" במחוז בייטס שבמדינת מיזורי. זמן קצר לאחר יציאת הסרט, ראיתי אותו בעצמי, ונפעמתי מיופיו ועומקו של הסרט הדוקומנטרי הנ"ל על העוני באמריקה, שצולם ונערך בכל-כך הרבה כישרון, והציג את חייהם קשי היום של שלוש ילדים עניים ומשפחותיהם ואת המחשבות, התקוות והחלומות שלהם על החיים, על העולם, ועל עתיד טוב יותר.
אבל זאת הייתה כל תגובתי. נפעמתי מהיופי והעומק, ומאוד אהבתי את הסרט, ומאוד ריחמתי על הילדים, ומאוד רציתי ואני עדיין מאוד רוצה שהם יצליחו בחייהם, ויהיו מאושרים, אבל מה שלא קרה, זה שלא עשיתי את הקישור בין העוני של הילדים לעושר של המשפחה של עצמי, ולא חשבתי על הילדים האלו והמשפחות שלהם בהקשר של המשפחה שלי, ההקשר של החיים שלי עצמי, וההקשר של המעמד הכלכלי שלי עצמי.
מוקדם יותר החודש, בראשון לאוגוסט של 2024, ובמלאת עשר שנים ליציאתו של הסרט, ובגיל 26, עשר שנים לאחר יציאתו ועשר שנים לאחר שצפיתי בו לראשונה בגיל 16, התיישבתי וצפיתי בסרט שוב פעם, אך הפעם מנקודת מבט קצת שונה, של בן-אדם קצת אחר, והפעם ידעתי לעשות את כל הקישורים הנכונים. הפעם, ובצפייתי השנייה בו, לא רק אהבתי את הסרט, נפעמתי מהיופי והעומק, הערכתי את הכישרון הרב של כל המעורבים בפרויקט, ריחמתי על הילדים ומאוד רציתי ואני עדיין מאוד רוצה שהם יצליחו בחייהם, אלא הפעם ידעתי לעשות עוד משהו. ידעתי לכעוס על הרשויות ועל מערכת הרווחה שאיפשרה להם להגיע למצב הזה, וידעתי להעריך טוב יותר את ההתמודדות האמיצה ואת הבגרות של אותם ילדים ומשפחותיהם, אבל מעל הכול והכי חשוב, ידעתי להתבייש. ידעתי להתבייש על עצם זה שלי יש ולהם אין. וידעתי במהלך הסרט ולאחריו לשאול את עצמי שאלות על הלגיטימיות של עושר, באופן כללי, בעולם של עוני, וידעתי לשאול את עצמי שאלות על הלגיטימיות של העושר שלי עצמי, כאדם עשיר, בן למשפחה עשירה, בזמן שיש עניים בעולם, רבים מהם ילדים, כפי מה שלדוגמה הובא בסרט הנ"ל.
הנקודה של כל הסיפור הקטן הזה, והדבר המשוגע פה, הוא שאת הדברים שאני ידעתי לעשות, להבין, לראות, להבחין בהם, ולשאול את עצמי בגיל 26, לוק הוקינס ידע לעשות כבר בגיל 16. וזה...זה...זה בהחלט משהו. אני אגיד לכם את זה.
בכל מקרה, ואם נחזור לסיפור הקטן שלנו על לוק הוקינס, כפי מה שאמרתי, הוא גר במקום מעורב, ואפילו בבניין מעורב, של עשירים ועניים, והבדלי המעמד בין עשירים לעניים, הרבה אנשים עשירים פחות חכמים, או פחות נחמדים, או פחות בוגרים או איך שלא תרצו לקרוא לזה, דווקא עלולים לאהוב דבר שכזה. הזדמנות להרגיש טובים יותר או נעלים יותר, במפגשים במהלך חיי היום-יום עם העניים. לא לוק הוקינס. לו זה הפריע.
לוק הוקינס נולד אל תוך עושר ופריבילגיה, אבל היה לו את הלב הטוב, את המוח ואת ההבנה הבוגרת של הדברים בשביל לא להיות מנותק בגלל עושרו, בשביל לא לחיות בתוך בועה בגלל עושרו, ובשביל להכיר את העולם האמיתי ואת קשייו אפריורי ומתוך הכוח של תבונתו, למרות החיים המנותקים שהוא היה יכול לחיות והתודעה המנותקת שהוא היה יכול לבחור שתהיה לו.
לוק הוקינס היה אדם מלא חמלה והוא היה אדם מודע.
החיים של אף-אחד לא מושלמים, אפילו לא של היפים והאמיצים, העשירים והמוצלחים, וגם לוק הוקינס וכמו כל אדם אחר בעולם, למעט אולי ילדים צעירים מאוד, נשא איתו כאב, ולא רק כאב על הפערים הכלכליים שבינו, העשיר המופלג, לעניים המרודים, שכניו לעיר, לרובע, לרחוב ואפילו לבניין, אבל הכאב של לוק הוקינס הצעיר, העשיר, יפה התואר והפופולארי היה כאב פריבילגי של אדם שצרותיו אינן גדולות, ושכאבו הוא כאב מיוחס.
לוק הוקינס התקשה לתת לכאב שלו את מקומו הראוי לו. הוא התקשה להכיר בלגיטימיות של הכאב שלו והתקשה לתת לו את היחס הראוי. הוא ידע שכאבו פריבילגי ומיוחס. הכאב שלו עצמו הגעיל אותו. כאבו היה הוא בעצמו מקור נוסף לכאב, כי הוא לא היה יכול שלא לשאול את עצמו איך הוא מעז שיכאב לו על שטויות בשעה שיש אנשים כה רבים בעולם שסובלים ממצוקה אמיתית של קור בלילה כי אין מספיק שמיכות, או רעב כי אין כסף לאוכל, או שינה תחת שמי הלילה מלאי הכוכבים, כי אין כסף לבית. כאבו היה כאב מעגלי שהזין, קיים והעצים את עצמו עד לנקודת השבירה שטרפה את הקלפים וגרמה להתאבדותו.
זאת הייתה התאבדות מתוך כאב וקושי להכיל את עצם זה שיש לו כל-כך הרבה בזמן שלאחרים יש כל-כך מעט. זאת הייתה התאבדות שבאה לאחר שהוא שאל את עצמו שאלות על הלגיטימיות של העושר בתקופות של עוני. זאת הייתה התאבדות של מחאה כנגד דרכו של עולם.
בסרט הדוקומנטרי "תלמידים עשירים, תלמידים עניים", או כפי מה שקראו לו במקור, באנגלית, "Class Divide", לוק הוקינס בן ה-16 נותן לנו הצצה קטנה אל תוך כאבו. לא כל כאבו, אבל כאבו על העושר שלו בשעה שאחרים סובלים מעוני, כאבו על הפריבילגיה שלו, בשעה שמאחרים נמנעים זכויות בסיסיות, כאבו על כך שלו יש, בשעה שלאחרים אין. הכאב שהוא התבקש לדבר עליו. הכאב שרלוונטי לנושא הסרט. הכאב העצום, מתוך רמות של רגישות וטוב לב שקשה בכלל לתפוס בתודעה, שהלך והתעצם עם הזמן, עד שבסופו של דבר הוביל להתאבדות שאין טראגית ממנה, כואבת ממנה, מרגשת ממנה. התאבדות מתוך כאב עצום ובלתי נסבל, שכל מקורם וכל מהותם, הוא כאב על גורלם וסבלם של אנשים אחרים. האם אי-פעם ראיתם נשמה כה יפה? האם אי-פעם ראיתם לב כה גדול?
בסרט, לוק נותן לנו הצצה לכאבו זה.
כאבו יפיפה, מרגש ובוגר להפליא, בוודאי שלגילו. כאבו מנגן על מיתרי הלב. כאבו מרטיט את הנשמה.
לוק מופיע בסרט ומדבר מספר פעמים בודדות, כמות זמן המצטברת לכדי לא יותר מרק כמה דקות, אבל הוא משאיר אחריו רושם חזק ועוצמתי, והשפעה עמוקה.
אלו הם רק חלק מתוך דבריו של לוק בסרט:
"כשאני הולך על-יד פרויקט השיכון של צ'לסי (פרויקט של דיוק ציבורי לעניים), אני רואה אנשים שמסתכלים עליי אחרת, מסתכלים עליי כאילו אני ילד לבן, עשיר, פרפי (מילת סלנג ל"נער צעיר ממשפחה עשירה שהולך לבית-ספר יקר"), והם בטח חושבים שאני מסתכל עליהם כעל...(משתהה)...עניים, אתה יודע (פונה ישירות אל האיש מאחורי המצלמה), אנשים שהם נחותים ביחס אליי, רק בגלל שאולי יש לי יותר משאבים באותו זמן".
"אני תמיד הסתכלתי על הבית שלי כעל...(משתהה)...דבר שיש לי ושאני לוקח כמובן מאליו, אבל אז, יום אחד, אתה יודע (פונה ישירות אל האיש מאחורי המצלמה), הייתה לי את המסיבת יום הולדת שלי, והרבה ילדים באו, שלא היו בבית שלי קודם, ואמרו שהוא כאילו ענקי ומה לא, כאילו, זה באמת שם דברים בפרספקטיבה, שוואו, אתה יודע (פונה ישירות אל האיש מאחורי המצלמה) יש לי הרבה, כאילו, אני מאוד בר מזל להיות איפה שאני".
"(מסתכל הצידה במבט נוגה ומהורהר, מוזיקה מרגשת ויפיפייה מתנגנת לאיטה ברקע בשעה שלוק שקוע במחשבותיו וחושב על דרך לנסח במילים את מחשבותיו היפיפיות על הכאב היפיפה שלו על מחסורם של אחרים, כפי מה שזה בא לידי ביטוי בסיטואציה מתוך חייו שעליה יספר לנו בתוך מספר רגעים. לאחר כמה רגעים ממושכים, הוא מתחיל לדבר) אני נכנסתי למעלית בבניין שלי יום אחד, ואני גר בקומה ה-49, והחצי התחתון של הבניין, הוא קומות לדירות לאנשים מעוטי הכנסה. אישה והילד הקטן שלה, שהיה אולי בן שנתיים, שניהם אפריקנים-אמריקניים, הם לחצו 14, והוא אמר 'וואו, אתה גר כל הדרך עד שם למעלה', ואני אמרתי 'כן, אני כן', והוא אמר 'וובכן, אני גר כאן למטה', ואז בנקודה ההיא לא ידעתי מה לומר, כאילו, יכולתי לומר 'או, קול', אבל אז חשבתי על איך שהאמא יודעת שאני לא חושב שזה קול, כאילו, היא חושבת שאני חושב שאני מעליהם והם נחותים ממני, ושחברתית אני נעלה ודברים כאלה, ו...אה...(משתהה) אני אף-פעם...(משתהה)...אף-פעם לא חשבתי על זה קודם".
סיימנו.
נערך לאחרונה ב:
