night snow
New member
במה לבנה
חלמתי עליה בלילה. איך לא? אחרי כל הסצנות שעשתה אתמול בחזרה. כמעט ולקחתי אותה ברצינות, איך שהיא התפרעה שם על הבמה, כאם הרשתה לתת מודע כולו להתפרץ. ולדעת שכל זה משחק. ועוד איך משחק! אנשים בוכים והיא משחקת משחק שהעיר אותי משנתי ותקף אותי באגלי זיעה במקומות... מקוריים. גדולה מהחיים היא, מעוררת כמיהתי לרגע בו אצליח בתהילתי להעיר אדם משנתו. להפיל אף ממרומו. החלטתי! ´שי איז מיי מודל´. הלכתי למורה שלי למשחק הרמתי אצבע מורה לעבר התמונה שלה בעיתון הבוקר שקניתי. עוד בחמש לפנות בוקר,ניצלתי את חוסר השינה שלבש ריח של חלומות על תהילה ,מהודר בציפורים מצייצות בשיגעון שמטריף את החתולים ואלו הטריפו אותי. חמש לפנות בוקר, סיננתי עיתון מהערמה שהונחה חמש דקות לפני כן ליד המרכול . זאת אני יודעת כי צפיתי כמו מסתננת מקצועית במשאית עשויה עיתון מתרחקת. במילא הייתי ערה ומכיוון שהתערבתי עם עצמי (שפל מדרגה שבלילה לבן) שאפשר לצלם את התהילה שבעיניה לא היה אכפת לי לבדוק. וצדקתי. עיניים נוצצות שכאלו עוד לא ראיתי, לא בתמונות ולא בציורים. התהילה הייתה שלה, היא לא הייתה זקוקה לקהל שיריע , כל גופה תקע בחצוצרות. טוב נו, לא בטוחה שכולם יצליחו לראות את זה אבל אני יכולה להישבע שכל איבריה הריעו לה. אז הלכתי למורה שלי למשחק, מוקדם בבוקר. היא כמובן לא הבינה מה אני עושה ערה בשעה כזאת ומה קרה לשנת היופי ´שתים עשרה שעות לפנים חלקות´, הן עושות חסד עם אור הזרקורים. היא לא הייתה זקוקה להסברים, לא אחרי שהביטה בתמונת התהילה, וחייכה ביאוש משועשע. היא הכירה אותי יותר מדי טוב, כך טענה לפחות "יש בך משהו, אבל את לא תופסת בו מספיק זמן, וכמה רגעים זה לא מספיק בשביל משחק. משחק- משחק זה לכל החיים". היא רואה אותי מחזיקה בעיתון בהתלהבות היסטרית מחודשת, מצקצקת בלשונה ולובשת פרצוף יודע כל יודע. כאילו הייתי חולה בתסמונת תהילה ידועה, כאילו נגנבה לי התקנה. אני, אני נשארת בשלי, תקווה מחודשת, תהילה בעיניים,ומודל בעיתון. אני הולכת חזרה הביתה עם העיתון ביד, מביטה בו ללא הרף ואז- היא עוברת לידי!! ... נעלי עקב גבוהות, צועדת על מחטים, חצאית מיני קצרצרה צמודה לשוקיה המוצקות בבטחה. בחולצה שחורה ומחשוף קליל, לא כזה שמוכר גופות. מחשוף צנוע כחשוף. משקפי שמש סולידיות, פנים נקיות מאיפור, חלקלקות כמו התוסיק של התינוק מהפרסומת של ´פמפרס´, היא בטח ישנה עשרים שעות לחסד מושלם. מושלמת. אני מרגישה את התהילה אוכלת את קיבתי ומוציאה את עיניי מחוריהן, ואז בדיוק שנראה לי שבחנתי כל חלק בגופה אני נתקלת בה והיא... היא נופלת!!! יום חדש, חמש בבוקר מסתננת עם עוד עיתון מסונן, רק שלא אתרגל למגונה. תמונה חדשה בעיתון-" נפלה ומתה. הכל על התהילה הממכרת ללבן הטהור " לא עוד תהילה בעיניים, לפחות לא בשלה. אני בטוחה שאני זו שגרמתי למותה, עם כל הקנאה הזו שאכלה אותי, לא היה סיכוי שהיתה נתקלת בי וממשיכה ללכת ככה עם העקבים והמחשוף, והתהילה בעיניים. אבל העיתון לא יודע וזה כמובן לא טוב לעתיד המקצועי שלי אם ידע אז אני שותקת בעניין או לפחות משחקת דמות שמשתיקה את האשמה, וגם זה טוב.לאחרונה אני מתאמנת הרבה במשחק המורה שלי למשחק אמרה לי שיש לי סיכוי. המורה שלי למשחק אמרה –משחק, משחק זה לכל החיים אז אני משחקת על הבמה ובבית מתאמנת, לובשת לבן ומשחקת עם המחטים.
לא כל הלבן טהור
שלג
חלמתי עליה בלילה. איך לא? אחרי כל הסצנות שעשתה אתמול בחזרה. כמעט ולקחתי אותה ברצינות, איך שהיא התפרעה שם על הבמה, כאם הרשתה לתת מודע כולו להתפרץ. ולדעת שכל זה משחק. ועוד איך משחק! אנשים בוכים והיא משחקת משחק שהעיר אותי משנתי ותקף אותי באגלי זיעה במקומות... מקוריים. גדולה מהחיים היא, מעוררת כמיהתי לרגע בו אצליח בתהילתי להעיר אדם משנתו. להפיל אף ממרומו. החלטתי! ´שי איז מיי מודל´. הלכתי למורה שלי למשחק הרמתי אצבע מורה לעבר התמונה שלה בעיתון הבוקר שקניתי. עוד בחמש לפנות בוקר,ניצלתי את חוסר השינה שלבש ריח של חלומות על תהילה ,מהודר בציפורים מצייצות בשיגעון שמטריף את החתולים ואלו הטריפו אותי. חמש לפנות בוקר, סיננתי עיתון מהערמה שהונחה חמש דקות לפני כן ליד המרכול . זאת אני יודעת כי צפיתי כמו מסתננת מקצועית במשאית עשויה עיתון מתרחקת. במילא הייתי ערה ומכיוון שהתערבתי עם עצמי (שפל מדרגה שבלילה לבן) שאפשר לצלם את התהילה שבעיניה לא היה אכפת לי לבדוק. וצדקתי. עיניים נוצצות שכאלו עוד לא ראיתי, לא בתמונות ולא בציורים. התהילה הייתה שלה, היא לא הייתה זקוקה לקהל שיריע , כל גופה תקע בחצוצרות. טוב נו, לא בטוחה שכולם יצליחו לראות את זה אבל אני יכולה להישבע שכל איבריה הריעו לה. אז הלכתי למורה שלי למשחק, מוקדם בבוקר. היא כמובן לא הבינה מה אני עושה ערה בשעה כזאת ומה קרה לשנת היופי ´שתים עשרה שעות לפנים חלקות´, הן עושות חסד עם אור הזרקורים. היא לא הייתה זקוקה להסברים, לא אחרי שהביטה בתמונת התהילה, וחייכה ביאוש משועשע. היא הכירה אותי יותר מדי טוב, כך טענה לפחות "יש בך משהו, אבל את לא תופסת בו מספיק זמן, וכמה רגעים זה לא מספיק בשביל משחק. משחק- משחק זה לכל החיים". היא רואה אותי מחזיקה בעיתון בהתלהבות היסטרית מחודשת, מצקצקת בלשונה ולובשת פרצוף יודע כל יודע. כאילו הייתי חולה בתסמונת תהילה ידועה, כאילו נגנבה לי התקנה. אני, אני נשארת בשלי, תקווה מחודשת, תהילה בעיניים,ומודל בעיתון. אני הולכת חזרה הביתה עם העיתון ביד, מביטה בו ללא הרף ואז- היא עוברת לידי!! ... נעלי עקב גבוהות, צועדת על מחטים, חצאית מיני קצרצרה צמודה לשוקיה המוצקות בבטחה. בחולצה שחורה ומחשוף קליל, לא כזה שמוכר גופות. מחשוף צנוע כחשוף. משקפי שמש סולידיות, פנים נקיות מאיפור, חלקלקות כמו התוסיק של התינוק מהפרסומת של ´פמפרס´, היא בטח ישנה עשרים שעות לחסד מושלם. מושלמת. אני מרגישה את התהילה אוכלת את קיבתי ומוציאה את עיניי מחוריהן, ואז בדיוק שנראה לי שבחנתי כל חלק בגופה אני נתקלת בה והיא... היא נופלת!!! יום חדש, חמש בבוקר מסתננת עם עוד עיתון מסונן, רק שלא אתרגל למגונה. תמונה חדשה בעיתון-" נפלה ומתה. הכל על התהילה הממכרת ללבן הטהור " לא עוד תהילה בעיניים, לפחות לא בשלה. אני בטוחה שאני זו שגרמתי למותה, עם כל הקנאה הזו שאכלה אותי, לא היה סיכוי שהיתה נתקלת בי וממשיכה ללכת ככה עם העקבים והמחשוף, והתהילה בעיניים. אבל העיתון לא יודע וזה כמובן לא טוב לעתיד המקצועי שלי אם ידע אז אני שותקת בעניין או לפחות משחקת דמות שמשתיקה את האשמה, וגם זה טוב.לאחרונה אני מתאמנת הרבה במשחק המורה שלי למשחק אמרה לי שיש לי סיכוי. המורה שלי למשחק אמרה –משחק, משחק זה לכל החיים אז אני משחקת על הבמה ובבית מתאמנת, לובשת לבן ומשחקת עם המחטים.
בוקר טוב שלג
