מוטי גוטרמן
New member
במאבק נגד הלאומנות
אנשים רבים חושבים, מתוך אי ידיעה היסטורית, שהמאבקים בין שבטים או עמים התנהלו תמיד תחת דגל לאומי ותחת אידיאולוגיה לאומית. אצל היהודים הישראלים, וכן בקרב כלל היהודים, הטעות הזו אפילו שכיחה יותר, כי הדת היהודית היא דת שבטית ולא בינלאומית כמו למשל הנצרות או האיסלם. מקובל לחשוב, שיהודי מבחינה לאומית חייב להיות יהודי גם מבחינה דתית, או לפחות "במקרה הגרוע" - אתיאיסט, שאבותיו היו יהודים בדתם. עד היום זה נשמע משונה, ובמוחם של רבים אפילו בלתי אפשרי, שמישהו יהיה יהודי מבחינה לאומית ונוצרי, מוסלמי, בודהיסט או אחר מבחינה דתית. לעומת זאת צרפתי יכול להיות נוצרי קתולי, נוצרי פרוטסטנטי, צרפתי בן דת משה (דת יהודית) וגם מוסלמי. וכך גם אצל רוב העמים. לכן גם הלאומנות כמו זו הישראלית - היהודית, המגלמת בתוכה גם מוטיבים לאומיים וגם ומוטיבים דתיים, היא מסוכנת במיוחד. ההיסטוריה מלמדת אותנו שלא תמיד כך היו פני הדברים, ואפילו לא לפני הרבה זמן (מבחינה היסטורית). רק לפני כארבע מאות שנים, בימי הביניים, התנהלו המלחמות באירופה תחת דגל דתי. כך, למשל, נוצרים קתולים, צרפתים, גרמנים, צ'כים ואחרים ניהלו מלחמות נגד פרוטסטנטים צרפתים, גרמנים ואחרים. ולעומת זאת, בתקופת הקפיטליזם, במלחמות כמו למשל מלחמת העולם הראשונה, לחמו גרמנים קתולים, פרוטסטנטים ויהודים נגד צרפתים קתולים, פרוטסטנטים ויהודים. את המלחמות בימי הביניים באירופה אפיינה, כאמור, העובדה שהן התנהלו תחת דגל דתי. אפילו המאבקים החברתיים-סוציאליים התנהלו תחת דגל דתי. ניקח לדוגמה את 'מלחמות האיכרים' בגרמניה של המאה ה- 16. מה היתה האידיאולוגיה – ההנמקה של האיכרים המתקוממים נגד העול הפאודלי? הנה דוגמית מתוך התביעות של האיכרים: "בשלישית – נוהגים היו עד כאן, שהיו (האדונים) רואים אותנו כעבדיהם-נכסיהם. ועל כן אנו קובלים ומצטערים,/ שהרי הנוצרי (הכוונה ליזוס כריסטוס – ש.ש.) בעד הכל שפך את דמו היקר,/ את הכל גאל ופדה,/ כרועים כרמי-המעלה, / איש לא נעדר. / יוצא איפוא, גם לפי כתבי הקודש,/ כי בני-חורין אנחנו ובני חורין נרצה להיות (מאכס באר, "היסטוריה כללית של הסוציאליזם והמאבקים הסוציאליים")". האידיאולוגיה הלאומית הופיעה בתולדות אירופה פעם ראשונה באופן ברור במהפכה הבורגנית שפרצה בצרפת בשנת 1789. שם נקראו בפעם הראשונה אזרחי צרפת להגן על המולדת נגד הצבאות של המלכים והאדונים הפאודלים, שפלשו לצרפת כדי להציל את הסדר החברתי הפאודלי, המלוכה והמלך הצרפתי. שם קם גם פעם ראשונה צבא עממי-המוני של אזרחים צרפתיים (לא כל כך מאומנים) כנגד צבאות של שכירי-חרב של האדונים הפאודלים שפלשו לצרפת. האידיאולוגיה הלאומית של הבורגנות באותה התקופה היתה אידיאולוגיה פטריוטית מתקדמת, כי עמדה בשרות מעמד שקם ופעל להחלפת השיטה הכלכלית-החברתית הפאודלית שזמנה עבר. [המהפכה היתה מבחינה היסטורית מתקדמת, אך אין זה אומר שהבורגנות שכחה את האינטרסים המעמדיים שלה. באותו זמן, כאשר חוקת 1791 פסקה שכל בני-אדם הם שווים וחופשיים נתקבל גם חוק 'לא-שאפאליה', שאסר את כל ארגוני פועלים.] בנושא שלנו אנו מדברים על שלוש אידיאולוגיות: 1) הפטריוטיזם שהוא האידיאולוגיה הלאומית המתקדמת של המהפכה הצרפתית הגדולה, שפרצה בשנת 1789, המהפכות הבורגניות של המאה ה-18 וה-19 באירופה, ופטריוטיזם של העמים המדוכאים הנאבקים על שחרורם. ואם לתמצת: הפטריוטיזם הוא גישה פרוגרסיבית לאומה ולשאלות לאומיות, של אהבת העם והמולדת, אך מבלי לשנוא את הזר. 2) הלאומיות (נאציונליזם) שהיא מתמקדת בין שניים. במרפקה השמאלי היא נוגעת בפטריוטיזם ובמרפקה הימני בלאומנות (שוביניות). ה-"מִילון הפילוסופי האנציקלופדי" (מוסקבה – 1983) מגדיר את הנציונליזם (לאומיות) כאידיאולוגיה ומדיניות של הבורגנות. במהותה היא צורה מסודרת ומרוכזת של הרגשות הלאומיים, רואה באומה את הצורה החברתית הגבוהה ביותר - לא תופעה היסטורית כמו בתי-האב או השבטים למשל, אלא מסגרת כלכלית-חברתית-תרבותית קבועה, שתתקים לנצח-נצחים. האידיאולוגיה הלאומית רואה באומה מבנה חברתי העומד מעל למעמדות המרכיבים אותה ומטיפה לאחדות הרמונית ביניהם. הבורגנות השלטת בקפיטליזם מציגה בעזרת הנציונליזם את האינטרסים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שלה כאינטרסים כלל-לאומיים. 3) הלאומנות (שוביניות): בביטוי שוביניות (או שוביניזם) התחילו לציין את שנאת הזרים, הזלזול בעמים אחרים ותופעות אחרות של קיצוניות נציונליסטית. בניתוח תיאורטי אנו מבדילים ומותחים תיחום בין הלאומיות לבין הלאומנות. בחיים היום-יומיים הגבול ביניהן אינו חד-משמעי. את הפטריוטיזם אנו רואים, כמעט בכל מקרה, כתופעה וכאידיאולוגיה פרוגרסיבית, ולעומת זאת את הלאומנות (השוביניות) תמיד כאידיאולוגיה ריאקציונית. הלאומיות, לעומת זאת, היא במצבים מסוימים אידיאולוגיה פרוגרסיבית ובמצבים אחרים ריאקציונית. הדבר תלוי בתפקיד הפוליטי וההיסטורי שהיא ממלאת בתקופה היסטורית מסוימת ובאזור נתון זה או אחר. הבסיס המעמדי ההמוני ללאומנות היה הזעיר בורגנות, העצמאים הקטנים. אצלם גבולות הפעילות העסקית שלהם היו גבולות השפה שלהם, גבולות של שליטת העם שלהם ושל המדינה שלהם. כך היה באירופה בין שתי מלחמות העולם. אצלנו הכי לאומנים הם המתנחלים ואין זה מקרה. ישראל לאומנית היא חברת הביטוח שלהם, שבאמצעותה מובטח להם כי יוכלו להמשיך לחיות על האדמות שגזלו מהערבים וששעבדו אותם בעזרת הצבא, ושימשיכו לקבל הקצבות נדיבות מהמדינה. לרבים נדמה, כאילו הלאומנות בישראל וגם בכמה מקומות אחרים בעולם היא בהתקפה. אך האמת ההיסטורית, אפילו במסגרת המערכת הכלכלית-חברתית הקפיטליסטית, היא הפוכה. אין זה המקום להרחיב בניתוח הגלובליזציה העוברת על העולם לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר הבסיס הטכני שלה הוא המהפכה המדעית-הטכנית. אפילו בעולם הקפיטליסטי הגלובליזציה שוברת את הגבולות בין המדינות הלאומיות ויוצרת גושים רחבים יותר. בראש וראשונה זה מתבטא במישור הכלכלי, אבל אחרי הכלכלה באה גם ההתפתחות החברתית והפוליטית. הגלובליזציה המתרחבת בכל העולם ומנמיכה את החומות בין המדינות. אנו רואים זאת במישורים שונים של חיינו, תרבות אופנה וכו', ואנו אומרים: "או, היום, כל העולם הוא כפר אחד". בכלכלה, מדובר קודם כל בהון הגדול. המיליארדים עוברים בלחיצה על לחצן המחשב מקצה אחד של העולם לקצה השני ואין גבולות ואין מרחקים. אבל נודד גם כוח העבודה, זאת אומרת אנשים שלא מוצאים עבודה בבית. הם נוהרים, באופן לגלי ובלתי לגלי, לארצות מערב אירופה, לאמריקה ו...אפילו אלינו. לגלובליזציה ולצמיחת החברות הרב-לאומיות הקפיטליסטיות יש גם השלכות מפתיעות. למשל: ה"אינטרנציונליזם הפרולטרי", שבזמנו של מרכס וגם של לנין היתה יותר הצהרה אידיאולוגית-פוליטית, הופך היום כורח-מציאות במאבק האיגוד מקצועי-מעמדי של העובדים וקודם כל בחברות הרב-לאומיות.
אנשים רבים חושבים, מתוך אי ידיעה היסטורית, שהמאבקים בין שבטים או עמים התנהלו תמיד תחת דגל לאומי ותחת אידיאולוגיה לאומית. אצל היהודים הישראלים, וכן בקרב כלל היהודים, הטעות הזו אפילו שכיחה יותר, כי הדת היהודית היא דת שבטית ולא בינלאומית כמו למשל הנצרות או האיסלם. מקובל לחשוב, שיהודי מבחינה לאומית חייב להיות יהודי גם מבחינה דתית, או לפחות "במקרה הגרוע" - אתיאיסט, שאבותיו היו יהודים בדתם. עד היום זה נשמע משונה, ובמוחם של רבים אפילו בלתי אפשרי, שמישהו יהיה יהודי מבחינה לאומית ונוצרי, מוסלמי, בודהיסט או אחר מבחינה דתית. לעומת זאת צרפתי יכול להיות נוצרי קתולי, נוצרי פרוטסטנטי, צרפתי בן דת משה (דת יהודית) וגם מוסלמי. וכך גם אצל רוב העמים. לכן גם הלאומנות כמו זו הישראלית - היהודית, המגלמת בתוכה גם מוטיבים לאומיים וגם ומוטיבים דתיים, היא מסוכנת במיוחד. ההיסטוריה מלמדת אותנו שלא תמיד כך היו פני הדברים, ואפילו לא לפני הרבה זמן (מבחינה היסטורית). רק לפני כארבע מאות שנים, בימי הביניים, התנהלו המלחמות באירופה תחת דגל דתי. כך, למשל, נוצרים קתולים, צרפתים, גרמנים, צ'כים ואחרים ניהלו מלחמות נגד פרוטסטנטים צרפתים, גרמנים ואחרים. ולעומת זאת, בתקופת הקפיטליזם, במלחמות כמו למשל מלחמת העולם הראשונה, לחמו גרמנים קתולים, פרוטסטנטים ויהודים נגד צרפתים קתולים, פרוטסטנטים ויהודים. את המלחמות בימי הביניים באירופה אפיינה, כאמור, העובדה שהן התנהלו תחת דגל דתי. אפילו המאבקים החברתיים-סוציאליים התנהלו תחת דגל דתי. ניקח לדוגמה את 'מלחמות האיכרים' בגרמניה של המאה ה- 16. מה היתה האידיאולוגיה – ההנמקה של האיכרים המתקוממים נגד העול הפאודלי? הנה דוגמית מתוך התביעות של האיכרים: "בשלישית – נוהגים היו עד כאן, שהיו (האדונים) רואים אותנו כעבדיהם-נכסיהם. ועל כן אנו קובלים ומצטערים,/ שהרי הנוצרי (הכוונה ליזוס כריסטוס – ש.ש.) בעד הכל שפך את דמו היקר,/ את הכל גאל ופדה,/ כרועים כרמי-המעלה, / איש לא נעדר. / יוצא איפוא, גם לפי כתבי הקודש,/ כי בני-חורין אנחנו ובני חורין נרצה להיות (מאכס באר, "היסטוריה כללית של הסוציאליזם והמאבקים הסוציאליים")". האידיאולוגיה הלאומית הופיעה בתולדות אירופה פעם ראשונה באופן ברור במהפכה הבורגנית שפרצה בצרפת בשנת 1789. שם נקראו בפעם הראשונה אזרחי צרפת להגן על המולדת נגד הצבאות של המלכים והאדונים הפאודלים, שפלשו לצרפת כדי להציל את הסדר החברתי הפאודלי, המלוכה והמלך הצרפתי. שם קם גם פעם ראשונה צבא עממי-המוני של אזרחים צרפתיים (לא כל כך מאומנים) כנגד צבאות של שכירי-חרב של האדונים הפאודלים שפלשו לצרפת. האידיאולוגיה הלאומית של הבורגנות באותה התקופה היתה אידיאולוגיה פטריוטית מתקדמת, כי עמדה בשרות מעמד שקם ופעל להחלפת השיטה הכלכלית-החברתית הפאודלית שזמנה עבר. [המהפכה היתה מבחינה היסטורית מתקדמת, אך אין זה אומר שהבורגנות שכחה את האינטרסים המעמדיים שלה. באותו זמן, כאשר חוקת 1791 פסקה שכל בני-אדם הם שווים וחופשיים נתקבל גם חוק 'לא-שאפאליה', שאסר את כל ארגוני פועלים.] בנושא שלנו אנו מדברים על שלוש אידיאולוגיות: 1) הפטריוטיזם שהוא האידיאולוגיה הלאומית המתקדמת של המהפכה הצרפתית הגדולה, שפרצה בשנת 1789, המהפכות הבורגניות של המאה ה-18 וה-19 באירופה, ופטריוטיזם של העמים המדוכאים הנאבקים על שחרורם. ואם לתמצת: הפטריוטיזם הוא גישה פרוגרסיבית לאומה ולשאלות לאומיות, של אהבת העם והמולדת, אך מבלי לשנוא את הזר. 2) הלאומיות (נאציונליזם) שהיא מתמקדת בין שניים. במרפקה השמאלי היא נוגעת בפטריוטיזם ובמרפקה הימני בלאומנות (שוביניות). ה-"מִילון הפילוסופי האנציקלופדי" (מוסקבה – 1983) מגדיר את הנציונליזם (לאומיות) כאידיאולוגיה ומדיניות של הבורגנות. במהותה היא צורה מסודרת ומרוכזת של הרגשות הלאומיים, רואה באומה את הצורה החברתית הגבוהה ביותר - לא תופעה היסטורית כמו בתי-האב או השבטים למשל, אלא מסגרת כלכלית-חברתית-תרבותית קבועה, שתתקים לנצח-נצחים. האידיאולוגיה הלאומית רואה באומה מבנה חברתי העומד מעל למעמדות המרכיבים אותה ומטיפה לאחדות הרמונית ביניהם. הבורגנות השלטת בקפיטליזם מציגה בעזרת הנציונליזם את האינטרסים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שלה כאינטרסים כלל-לאומיים. 3) הלאומנות (שוביניות): בביטוי שוביניות (או שוביניזם) התחילו לציין את שנאת הזרים, הזלזול בעמים אחרים ותופעות אחרות של קיצוניות נציונליסטית. בניתוח תיאורטי אנו מבדילים ומותחים תיחום בין הלאומיות לבין הלאומנות. בחיים היום-יומיים הגבול ביניהן אינו חד-משמעי. את הפטריוטיזם אנו רואים, כמעט בכל מקרה, כתופעה וכאידיאולוגיה פרוגרסיבית, ולעומת זאת את הלאומנות (השוביניות) תמיד כאידיאולוגיה ריאקציונית. הלאומיות, לעומת זאת, היא במצבים מסוימים אידיאולוגיה פרוגרסיבית ובמצבים אחרים ריאקציונית. הדבר תלוי בתפקיד הפוליטי וההיסטורי שהיא ממלאת בתקופה היסטורית מסוימת ובאזור נתון זה או אחר. הבסיס המעמדי ההמוני ללאומנות היה הזעיר בורגנות, העצמאים הקטנים. אצלם גבולות הפעילות העסקית שלהם היו גבולות השפה שלהם, גבולות של שליטת העם שלהם ושל המדינה שלהם. כך היה באירופה בין שתי מלחמות העולם. אצלנו הכי לאומנים הם המתנחלים ואין זה מקרה. ישראל לאומנית היא חברת הביטוח שלהם, שבאמצעותה מובטח להם כי יוכלו להמשיך לחיות על האדמות שגזלו מהערבים וששעבדו אותם בעזרת הצבא, ושימשיכו לקבל הקצבות נדיבות מהמדינה. לרבים נדמה, כאילו הלאומנות בישראל וגם בכמה מקומות אחרים בעולם היא בהתקפה. אך האמת ההיסטורית, אפילו במסגרת המערכת הכלכלית-חברתית הקפיטליסטית, היא הפוכה. אין זה המקום להרחיב בניתוח הגלובליזציה העוברת על העולם לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר הבסיס הטכני שלה הוא המהפכה המדעית-הטכנית. אפילו בעולם הקפיטליסטי הגלובליזציה שוברת את הגבולות בין המדינות הלאומיות ויוצרת גושים רחבים יותר. בראש וראשונה זה מתבטא במישור הכלכלי, אבל אחרי הכלכלה באה גם ההתפתחות החברתית והפוליטית. הגלובליזציה המתרחבת בכל העולם ומנמיכה את החומות בין המדינות. אנו רואים זאת במישורים שונים של חיינו, תרבות אופנה וכו', ואנו אומרים: "או, היום, כל העולם הוא כפר אחד". בכלכלה, מדובר קודם כל בהון הגדול. המיליארדים עוברים בלחיצה על לחצן המחשב מקצה אחד של העולם לקצה השני ואין גבולות ואין מרחקים. אבל נודד גם כוח העבודה, זאת אומרת אנשים שלא מוצאים עבודה בבית. הם נוהרים, באופן לגלי ובלתי לגלי, לארצות מערב אירופה, לאמריקה ו...אפילו אלינו. לגלובליזציה ולצמיחת החברות הרב-לאומיות הקפיטליסטיות יש גם השלכות מפתיעות. למשל: ה"אינטרנציונליזם הפרולטרי", שבזמנו של מרכס וגם של לנין היתה יותר הצהרה אידיאולוגית-פוליטית, הופך היום כורח-מציאות במאבק האיגוד מקצועי-מעמדי של העובדים וקודם כל בחברות הרב-לאומיות.