תחמוצת גופרית
New member
בלי חברות
אני בת 26 ונמצאת בזוגיות 5 שנים (אנחנו גרים ביחד) אף פעם לא היו לי חברות, גם לא בתור ילדה. בתור נערה הייתי מאוד ביישנית ומופנמת (אני עדין כזאת אבל פחות), ולא יותר מדי נשית (לדעתי בגלל זה אבל אנחנו לא בטיפול הפסיכולוגי שלי כרגע)... הייתי טום בויעד בערך בגיל 20 שחל איזשהו מהפך. אבל מכיוון שכך היה, ומכיוון שלא היו לי חברות... התרכזתי במין הגברי... וכבר כנערה הייתי מוקפת בחברים טובים שאיתם ביליתי ואיתם הסתובבתי ואיתם שוחחתי ובעצם, הם היו "חברותי הטובות ביותר". בגרנו ואנשים התחילו להתרחק זה מזה, להתפזר בכל רחבי הארץ לצורך לימודים, עבודה, נכנסו למערכות יחסים... ופתאום מצאתי את עצמי ללא שום חיים חברתיים פרט לחבר שלי... שאני מאוד מאוד מאוד אוהבת אבל... זה נעשה קצת מדכא. מכל אותה קבוצת חברים אני בקשר רק עם שלושה, ורק עם אחד הקשר עדין עמוק ומשמעותי אבל לא תמיד אנחנו רואים עין בעין (הוא למשל חושב שעלי להיפרד מבן זוגי, ובכל פעם אחרי שהוא אומר את זה אני מקבלת עליו סיבוב שנמשך כמה שבועות). ניסיתי להכיר חברות אבל לאט לאט אני מתחילה להפנים את העובדה שאני לא יודעת איך להתנהל עם נשים. כל כך קל לי עם גברים, אני יוצרת חברויות ברגע אבל נאלצת להציב גבולות כדי לא לגרום לחבר שלי לחששות, ועם נשים זה נורא מסובך ואף פעם לא מגיע למקום אליו אני מכוונת... אפילו בעבודה, כולן נורא מחבבות אותי והכל אבל לעולם לא יתקשרו לפטפט בערב, או יציעו לעשות משהו. ומצד שני, בן זוגי מכיר אותי היטב ומודע לבעייתיות, הוא גם הכיר אותי דרך חבר משותף, בכל אותם ערבים שבהם הייתי הבחורה היחידה באיזור. הוא מקבל בקושי את הקשר שלי עם אותו ידיד ותיק, איך הוא יקבל ידידויות עמוקות ויומיומיות עם ידידים חדשים? נמאס לי מסופשים שבהם נרקבים לבד בבית, או מבקרים משפחה, או יוצאים עם זוגות חברים משעממים אפילו יותר מאיתנו... חסרים לי אנשים לדבר איתם ולבלות איתם וזה מתחיל כ"כ להציק שלפעמים המחשבה על פרידה בלתי נמנעת. אבל אז מה, לעולם לא אהיה במערכת יחסים כי עולמי החברתי מורכב רק מגברים?
אני בת 26 ונמצאת בזוגיות 5 שנים (אנחנו גרים ביחד) אף פעם לא היו לי חברות, גם לא בתור ילדה. בתור נערה הייתי מאוד ביישנית ומופנמת (אני עדין כזאת אבל פחות), ולא יותר מדי נשית (לדעתי בגלל זה אבל אנחנו לא בטיפול הפסיכולוגי שלי כרגע)... הייתי טום בויעד בערך בגיל 20 שחל איזשהו מהפך. אבל מכיוון שכך היה, ומכיוון שלא היו לי חברות... התרכזתי במין הגברי... וכבר כנערה הייתי מוקפת בחברים טובים שאיתם ביליתי ואיתם הסתובבתי ואיתם שוחחתי ובעצם, הם היו "חברותי הטובות ביותר". בגרנו ואנשים התחילו להתרחק זה מזה, להתפזר בכל רחבי הארץ לצורך לימודים, עבודה, נכנסו למערכות יחסים... ופתאום מצאתי את עצמי ללא שום חיים חברתיים פרט לחבר שלי... שאני מאוד מאוד מאוד אוהבת אבל... זה נעשה קצת מדכא. מכל אותה קבוצת חברים אני בקשר רק עם שלושה, ורק עם אחד הקשר עדין עמוק ומשמעותי אבל לא תמיד אנחנו רואים עין בעין (הוא למשל חושב שעלי להיפרד מבן זוגי, ובכל פעם אחרי שהוא אומר את זה אני מקבלת עליו סיבוב שנמשך כמה שבועות). ניסיתי להכיר חברות אבל לאט לאט אני מתחילה להפנים את העובדה שאני לא יודעת איך להתנהל עם נשים. כל כך קל לי עם גברים, אני יוצרת חברויות ברגע אבל נאלצת להציב גבולות כדי לא לגרום לחבר שלי לחששות, ועם נשים זה נורא מסובך ואף פעם לא מגיע למקום אליו אני מכוונת... אפילו בעבודה, כולן נורא מחבבות אותי והכל אבל לעולם לא יתקשרו לפטפט בערב, או יציעו לעשות משהו. ומצד שני, בן זוגי מכיר אותי היטב ומודע לבעייתיות, הוא גם הכיר אותי דרך חבר משותף, בכל אותם ערבים שבהם הייתי הבחורה היחידה באיזור. הוא מקבל בקושי את הקשר שלי עם אותו ידיד ותיק, איך הוא יקבל ידידויות עמוקות ויומיומיות עם ידידים חדשים? נמאס לי מסופשים שבהם נרקבים לבד בבית, או מבקרים משפחה, או יוצאים עם זוגות חברים משעממים אפילו יותר מאיתנו... חסרים לי אנשים לדבר איתם ולבלות איתם וזה מתחיל כ"כ להציק שלפעמים המחשבה על פרידה בלתי נמנעת. אבל אז מה, לעולם לא אהיה במערכת יחסים כי עולמי החברתי מורכב רק מגברים?
