לאורנה נסיכת קלינסטי
New member
בלילה\לאורנה../images/Emo72.gif../images/Emo116.gif
לא סיפור, סתם קטע שכתבתי עכשיו. ~~ מכבה את המחשב, סוגרת את התריס על רשת מאובקת. האורות נסגרים בהבהוב של כמה קליקים על מתג על הקיר. עולה למעלה. מדרגה ועוד מדרגה ועוד. יש שם שמונה עשרה. כשהייתי בת חמש, ספרתי אותן. -------------------------------------------------------------------------------- פושטת את הבגדים, נכנסת להוויה שכולה חולצת טריקו מקומטת ומכנסיים ישנים, ישות מוכרת, מתקפלת בתוך שמיכת הפוך. אני אוהבת שמיכת פוך, גם כשהיא בקיץ, כן. המאוורר מעיף קצוות שיער כהות על עיני. שקט. מבעד לחלון הפתוח אני רואה רק שדות ושמיים וגג של בניין. למעלה למעלה, מעל הגג, מאיר הירח בזוהר ניאון על טבעי, אבל אני לא רואה אותו, רק את פירורי הירח שנמסו לתוך השמיים מתחת לרעפים. אולי הרסיסים האלה נכנסים לחדרי בלילה, אל תוך ראשי. ואז אני חולמת אותם, מאוחר מאוחר, חלומות כואבים, וממשיים, תזזיתיים ולא רגועים ומשונים. אבל הם חלומות. אולי הם פשוט דואגים שיהיה לי מעניין. -------------------------------------------------------------------------------- שם למעלה, בשמיים, יש גם את הכוכב. הכוכב שלי. ואני מספרת לו הכל, כל מה שקרה היום, וכל מה שאני אוהבת וכל מה שאני שונאת, וכל מה שאני רוצה וכל מה שאני מקווה, אפילו סתם דברים קטנים, וכל מה שאני מאמינה בו, וכל מילה קטנה שאמרתי. והוא מקשיב ושותק. בעצם בכלל לא אכפת לו. הוא סתם כוכב, הוא אפילו לא חי, ואני כל כך רחוקה ממנו, ויש בטח עוד כל כך הרבה אנשים שמדברים אליו באותה צורה בדיוק, ואולי הם אפילו מזכירים אותי, בפני הכוכב ההוא. אבל הוא שותק. וזה מספיק. זוהר באור כל כך יפה, שגורם לי רק להצטער שהוא לא לצידי כדי להסתכל עליו גם כן, מאיר את הרקיע. מניחה ראש עייף על הכרית, ויודעת שצפויות לי עוד הרבה שעות עד שארדם. קודם יש עקצוץ ברגליים, ואחר כך כאב ראש. אחר כך אני צריכה ללכת לשתות מים, ובדרך נעצרת, מתמוטטת באמצע המסדרון ובוהה בקיר שעות ארוכות. ואז חוזרת למיטה, מאחה את האיברים הקרים הכואבים, חושבת על מחר, והכל חוזר שוב. רוצה רק לישון בשלווה לילה אחד. אחד! ובסוף, כשאני בכלל לא שמה לב, נכנס הכוכב הזה וגונב לי את העירנות, ומאחורי הגב, אני נרדמת. מנייאק. ~~
לא סיפור, סתם קטע שכתבתי עכשיו. ~~ מכבה את המחשב, סוגרת את התריס על רשת מאובקת. האורות נסגרים בהבהוב של כמה קליקים על מתג על הקיר. עולה למעלה. מדרגה ועוד מדרגה ועוד. יש שם שמונה עשרה. כשהייתי בת חמש, ספרתי אותן. -------------------------------------------------------------------------------- פושטת את הבגדים, נכנסת להוויה שכולה חולצת טריקו מקומטת ומכנסיים ישנים, ישות מוכרת, מתקפלת בתוך שמיכת הפוך. אני אוהבת שמיכת פוך, גם כשהיא בקיץ, כן. המאוורר מעיף קצוות שיער כהות על עיני. שקט. מבעד לחלון הפתוח אני רואה רק שדות ושמיים וגג של בניין. למעלה למעלה, מעל הגג, מאיר הירח בזוהר ניאון על טבעי, אבל אני לא רואה אותו, רק את פירורי הירח שנמסו לתוך השמיים מתחת לרעפים. אולי הרסיסים האלה נכנסים לחדרי בלילה, אל תוך ראשי. ואז אני חולמת אותם, מאוחר מאוחר, חלומות כואבים, וממשיים, תזזיתיים ולא רגועים ומשונים. אבל הם חלומות. אולי הם פשוט דואגים שיהיה לי מעניין. -------------------------------------------------------------------------------- שם למעלה, בשמיים, יש גם את הכוכב. הכוכב שלי. ואני מספרת לו הכל, כל מה שקרה היום, וכל מה שאני אוהבת וכל מה שאני שונאת, וכל מה שאני רוצה וכל מה שאני מקווה, אפילו סתם דברים קטנים, וכל מה שאני מאמינה בו, וכל מילה קטנה שאמרתי. והוא מקשיב ושותק. בעצם בכלל לא אכפת לו. הוא סתם כוכב, הוא אפילו לא חי, ואני כל כך רחוקה ממנו, ויש בטח עוד כל כך הרבה אנשים שמדברים אליו באותה צורה בדיוק, ואולי הם אפילו מזכירים אותי, בפני הכוכב ההוא. אבל הוא שותק. וזה מספיק. זוהר באור כל כך יפה, שגורם לי רק להצטער שהוא לא לצידי כדי להסתכל עליו גם כן, מאיר את הרקיע. מניחה ראש עייף על הכרית, ויודעת שצפויות לי עוד הרבה שעות עד שארדם. קודם יש עקצוץ ברגליים, ואחר כך כאב ראש. אחר כך אני צריכה ללכת לשתות מים, ובדרך נעצרת, מתמוטטת באמצע המסדרון ובוהה בקיר שעות ארוכות. ואז חוזרת למיטה, מאחה את האיברים הקרים הכואבים, חושבת על מחר, והכל חוזר שוב. רוצה רק לישון בשלווה לילה אחד. אחד! ובסוף, כשאני בכלל לא שמה לב, נכנס הכוכב הזה וגונב לי את העירנות, ומאחורי הגב, אני נרדמת. מנייאק. ~~
