ביקיני מצמר

bugbuster

New member
ביקיני מצמר

זכרונות מ 1977 – 1980

בחנות הספורט בווינגייט הבחנתי בביקיני מצמר.

ווינגייט במאמר מוסגר. היינו בהשתלמות "אימון גופני" תנאי לקבלת דרגה סגן סרן.

מכון ווינגייט, עוד לא אמרו אז "כוסיות" אבל מדא"גיות (מדריכות אימון גופני,) היו חלום של תשוקה. או בקצרה, המוסד מדיף ניחוחות כושר וחיוניות ובאותה מידה ארוטיקה אופפת כהילה .
ביקיני מצמר, מעולם לא ראיתי כזה, אבל עין בוחנת של גבר חרמן מנוסה וחולה שדיים סופני המתקרב לשלושים ידעה בדיוק מה יהיה האפקט. הצמר הרך ללא ביטנה, ומכאן שנמתח על קימור השד ונצמד אליו.
במציאות הרושם היה נועז פי כמה.
הייתה אז פרסומת לחזיות "ללכת עם להרגיש בלי"
ואילו כאן היה בוודאי קופי- רייטר מהיר רושם "ללכת עם להראות בלי."
אשתי הייתה חטובה.
נחשקת
מחוזרת.
קשה להאמין שהייתה אמא לשני ילדים ושימרה גיזרה מושלמת כפי שניחנה בה.
היא ידעה את ערכה.
ללא "פוזה" מהלכת בשקט. כביכול קרירה, מרוחקת, ומלוהטת ומתפרצת ודורשת את שלה ואת סיפוקה עד כלות בעת הישגלה.
בנוסף,
הכר הכירה את הגבר איתו חיה. (שונא את המילה "בעל". היינו נשואים 'ונבעלנו' ללא גבולות ואני מעולם לא הייתי "בבעלות ." והיא מעולם לא הייתה קניין.)
מי שהתאמנה באתלטיקה בנערותה ונטשה בגיל 15 כך שהתפתחותה הגופנית לא הסתרבלה זכתה בזוג רגליים אלוהיות, (קרסוליים צרים צרים,) ישבן מוצק ומרומם ומותניים צרים
מותניים הא, אכן, מותניים וקרסוליים צרים הם מיתמיד אצלי <מד- החיטוב.>
רמז?
ישבן נאה , או קיי, לכאורה אין כמותו ליופי והדר בהתגבהותו בתנוחת הפריון האלילת - הלא היא הדוגי רבת העוצמה, , כך במבט מאחור טרם אתה "עולה."
ישבן שכזה היה ותיחומו העליון משורטט במותניים צרים – המבט "מלמעלה" כשאתה כבר ברכיבה השכיח זה מזמן את המבט "מאחור."
ודי לחכימא ברמיזה.
לעניין החזה,
כבר הקדמתי ואמרתי - <חולה שדיים סופני>.
היא נתברכה בחזה זקור C85 שעדיין היה יכל להחשב 'חצוף' בפיטמותיו הזקורות (מצביעות למעלה וטיפה טיפה לצדדים.) והיה מוטרף בקשת התחתונה המלאה והטפוחה שהיה בה רמז לכבדות.
שד שעבר את מבחן העיפרון יהיה הבוחן אשר יהיה ולו גם עיוור, ולו גם חרש שוטה וקטן.
(מבחן העיפרון – השמת עיפרון על בסיס החמוק התחתון ועזיבתו. חזה נפול העיפרון מוחזק, חזה זקור, העיפרון נופל.)

יתכן וכל תמהילי המיניות שציינתי כאן התלכדו לעובדה שקניתי בו במקום שני ביקיני. אחד אדום בורדו עמוק והשני ורוד. בגד הים לא היה זול ויסולח לי אם אינני זוכר את מחירו היום (כפול שניים.)

בשבת חנכנו את ביקיני הבורדו בבריכת השחיה המקומית כשאני מרוגש כולי לראות את אשתי חופשיה וגאה בחיטוביה, את מראה החזה המופלא המצויין בפיטמות הבולטות תחת הסריג כשהיא טופפת לה קלילה על שפת הבריכה, אחד מילדנו נשרך על רגלה והאחר נח על זרועה. ואת מבטי התגובה הנשלחים אליה מכל העברים - ואינני יודע מה מגרה יותר, המחשבה על הרגע בו נשתגל מיד בהזדמנות הראשונה אחרי הבריכה או ולו היותי זבוב על תקרת מוחו של אחד מלוטשי העיניים לחוות לפרטי פרטים כיצד הוא מדמיין את אשתי נשגלת תחתיו (או מעליו או מלפניו.) .

אקצר ואציין כבר כאן, מיתמיד הייתי מגורה לפנטזיית גבר משגל את אישתי מולי.
החליטו אתם מה גירה יותר באותה שבת בבריכה ורק דמיינו את איכות המישגל באחר צהרי אותה שבת כשלרגע לא עצרנו מהילדים שביקשו "ללכת לשחק" עם השכנים בחוץ.

ביקיני מצמר,
אדום,
כאמור הורשמתי ולא ידעתי עד כמה אדיר יהיה הרושם שמונה ימים לאחר מכן.
ביום ראשון אחרי שחזרתי משבת תורנות מפקד תורן כשאשתי מספרת לי את עלילות השבת.
(נגיד שמה "איה" לצורך הסיפור. )
"הלכתי עם נוני ודנה (זוג חברים וילדיהם) בשבת שלא היית ולבשתי את הביקיני הוורוד."
היא נשתתקה לתת לי לעכל ואני המשכתי בליטופים הרכים כמו תמיד שחזרתי, עומד מאחוריה וחופן את שדיה הגאים והיא ממשיכה כמי שיודעת היטב כיצד היא מחמשת עכשיו נפץ טעון כי אני עדיין הייתי שיגרתי יחסית והיא המשיכה:
"לא ידעתי מה קורה לחזייה הבהירה במים שהיא רטובה..."
אמרה והשתתקה לשניה והניחה לי להדק את כפות ידי יותר כשכולי נדרך. (מילה מכובסת למזוקר.)
עליתי מהבריכה ואני רואה את דנה מביטה בי בעיניים פעורות ואומרת לי "אלוהים איה, רואים לך את הפיטמות!" אתה מבין? החזייה הייתה ממש שקופה! שבאתי הבייתה בדקתי במקלחת מול ראי, שקופה ממש!"
ושיחררה אנקה כששדיה הכואבים נמעכו, חציאתה הופשלה כשאני חודר אליה מאחור בתנועה כמעט אלימה ובפורקן מופצץ .
מהיר.
"אלוהים איה..." נאנקתי בשפיכה, "מאחרוני המילואמיניקים דרך גברי העיירה המשך בחיילים בחופשה וכלה בתלמידי התיכון הסתכלו עליך שאת בחזייה רטובה ושקופה!"

אחרי כן לא לבשה איה במחיצתי את הביקיני הוורוד.
למען האמת ההסטורית היינו כבר אחרי השיא ולפני המשבר שהביא לגרושים. לילות טרופים עברו בי מדמיין איזה ביקיני איה לובשת כשאני איינני בימים הארוכים של שרות הקבע בצבא.
כאמור לא לבשה במחיצתי עד לירידה לטאבה (שעוד לא הוחזרה אז,) ועל מה שהתרחש בטאבה, אולי תעלה המוזה לסיפור הבא.
 

bugbuster

New member
בעיה עם המילה "משגל?"

היא במקור מקראי,
תקופת המקרא קדמה "בכמה שנים" לפטריק קים.
 

bugbuster

New member
טאבה

עדיין היה משהו מניחוח <חוצלארץ> בנסיעה לאילת בשנות ה- 80.
איה ואני כבר הניינו כאמור בתחילת משבר הנישואים וכנסיון לתדלק ולתקן ירדנו לשלושה ימים לאילת איה ואני.
תודות לגיבוי הלוגיסטי ע"ח משלם המיסים, (אנשי הקבע לא היו אז על הכוונת התקציבית,) תאום קפדני בשלישות הטיס את איה לעובדה, (ע"ח משלם המיסים כלומר הצבא,) וקצין חימוש משתף פעולה נושל מרכבו לניודנו באילת.
מישו זוכר טנדר D200? (טנדר דודוג' 4 על 4ו עוצמתי שהחליף את טנדר הווגוניר.(
עוצמתי כבר אמרתי?
ובנוסף, ריכבו של קצין חימוש - מה שמבהיר שכשם שהסנדלר בצבא לא הילך יחף מעולם על אחת כמה וכמה רכבו של קח"ש - לעולם במצב תחזוקה אילעי.
"טנדר סגור" עם ארגז גבוהה ששימושו יובהר במהרה.
איה ואני הרבנו בשימושי רכב לסקס (והיום עם חוק ההתיישנות כבר איינני יכול להתבע על אין סוף עבירות הנהיגה החמורות שביצעתי.) כשחוץ ממשגל מלא בנהיגה הכל היה.
אצבעות הדדיות מי באצבעו החודרנית ומי באצבעותיה המלטפות בתנעות עטיפה עלו וירוד, מי בידו למעמקי חזייה, פתיחת חולצה וחשיפת פלג גופה של איה כולו. עברנו כך באיטיות על פני טרמפיידה פעם . ברכב צבאי!
ומי בשפתותיה תוך כפיפה עמוקה עמוקה.
ממש עמוקה. מודעים לכך שרכב חולף או עוקף אין סיכוי שיבחין בנעשה.
גם לא בעצירה ברמזור, למעט מצבי רכב גבוהה במיוחד כמשאית או אוטובוס.
עד היום אני סוקר בהתרגשות כלי רכב הנוסעים לפני ומחפש בעיניים כלות את הללו שלרגע נראים מעט לא יציבים במסלולם. ראש הנהג נראה בברור מבעד לשימשה האחורית כשלפתע עם התייצבות הרכב מופיע לו לפתע ראש נוסף לצידו, של אישה ואני אומר לעצמי 'ואהההה! היא מצצה לו עכשיו!' (פליזזזז דונ'ט דו איט את הום.)
היינו מתייחמים במצב המוביילי עד קרוב לנקודת הרתיחה ואז מחפשים את העגינה הקרובה ולו בנמל בית מאולתר, ולו סטיה לדרך עפר עם או ללא חיסיון פרדס או צמחיית נחל מסתיר ומשתגלים בעמידה לרוב מיד עם עצירת הרכב.

כאמור היינו כבר מעבר לשיאינו ועדיין נועזים מאוד, והדרך משדה תעופה עובדה לאילת לא הייתה מנוזרת מעברות תנועה מהסוג שצויין.
השתכנו ע"ח משלם המיסים בבית החייל ולמחרת בבוקר נסענו לים.
חוף טאבא,
בערך היכן שהיום מלון הנסיכה.
החוף הפתוח היה מסודר בקפדנות מדוייקת.
עשרות כלי רכב חונים במרחקים מדוייקים פלוס מינוס חצי מטר מרחק שאיננו מתמטי אלא ריגשי, טווח הממקם אותך <קרוב רחוק> אתה קרוב כביכול לרכב השכן ועדיין מצוי בתחום פרטי משלך.
הנמצא ברכב השכן יוכל להבחין בקווים כלליים במה עוסקים שכניו ועדיין הוא כרואה ולא נראה.
נוכח נפקד.
ארגז הטנדר הגבוהה שימש אותנו לאוהל מאולתר - רשת הסוואה צבאית ( ע"ח משלם המיסים,) מתוחה מתקרת הגג בשיפוע לצד ויוצרת בכך אוהל מרווח וגבוהה שניתן גם לעמוד בו בצמוד לדופן הרכב.
אוורירי,
מוצל,
מחורמן.
נהדר.
השכן כרואה ולא נראה כבר אמרתי?
רשת ההסוואה הוסיפה מימד ויזואלי מיוחד במקרה הזה. היא איננה יריעה אטומה ומאידך רב בה הטישטוש על הניגלה. התגלמות> מכסה הטפח ומסתירה טפחיים> אולי.
אני מקצר.
התחושה שתושבי הרכב השכן צופים בנו הגבירה בי את הגרוי ואיה השתלבה בו כשלחשתי לה "חושבת שרואים מישם?" כל הללו ומסע ההכנה בנסיעה הביא אותנו מיידית לעיסוק האילעי.
משגל.
ברגע הגמירה איה החזירה לחישה "אני חושבת שכן."
התעשתנו ועמדנו לצאת לאור היום המסנוור כשאיה מעלה על גופה את ביקיני הצמר .
ביקיני הבורדו למי ששכח.
"אה.. אה... " ציקצקתי ושלפתי את הורוד שלקחתי איתי ללא ידיעתה. היא היססה לרגע לא ארוך כלל והעלתה על עצמה את הצמר הבהיר.
אני מקצר,
בוודאי שכשיצאה מהמים הייתה כנימפה אלוהית, מנצנצת חטובה וגמישה. זוג פיטמות כהות מובחנות בבירור תחת הסריג, ובי נתרקמו יחד במקדמי הכפלה ארטימטייים אין סוף מראות וחזיונות שהזיתי כיצד היא כך בבריכה בהעדרי, מי ראה, מי ניסה, והאם מי זכה?
נעמדתי רגע וניכנסתי למים לעברה. כשהתקרבתי אמרתי בשאלת תקווה:
"תורידי חזייה?"
מעולם לא נחשפנו כך ואיה הסירה את החזייה בלי להסס וחזרה למים בשדיים חשופים. אני ניפניתי לחוף לפתח האוהל ובהיתי בה שוחה משוחררת חצי ערומה.
להיכן שוטט דמיוני סביר שכבר מובן לך הקורא. דמיון מרחף, משוטט משולח.
נישא ונושף כרוח מיללת ללא רחמים בחדות התאור כידו של דמיון עשיר.
מחד - חורץ וחותך כסכין בבשר החי בכאב נורא של חרדה וקינאה ומזקיף זכרות בגרוי לא נשלט מאידך.
"אפשר?"
החזירני קול מהזיותי.
גבר מבוגר במושגיי אז כבן 45 עמד מעלי חוסם את אור השמש וממלא את ראייתי .
"אפשר מה?" שאלתי במטופשות, והוא ענה בשתי מילים:
"לשבת כאן."
שתיקתי הייתה הודעה. הוא התיישב ושנינו הבטנו למים.
איה התקרבה.
לו הזדקפה היו חמוקיה כבר נראים מעל לקוו המים, היא נעצרה לשניה ובחנה את טריטוריית הבית המאוכלסת בשני הגברים היושבים ואז התיישרה, חושפת את דדיה המבהיקים והתקרבה.
הולכת ועולה.
שדיה רוטטים.
במרחק המדוייק של שוב <קרוב רחוק> נעצרה מולנו, מעט מעלינו חופשיה בדדיה החשופים ואמרה :
"איה. מה שלומך?"
הגבר ענה:
"יאקי. מביט מרותק."
כמה שחשבתי עצמי נועז הנשימה נעתקה ממני . איה התנהגה בחופשיות בלתי נתפסת. פעם ראשונה שהיא בחזה חשוף לעיני זרים קרובים אליה מרחק נגיעה כמעט (זה כבר לא חלון רכב חולף שבבואתה בה מול טרמפיאדה!) התכופפה למגבת שהושטתי לה והתנגבה בקפידה.
יש צורך לתאר?
יש?
יש צורך.
צורך לחדד את נקודת מי הוביל ומי היה מובל.
מרגע שזיהתה את שני הגברים הממתינים והזדקפה ויצאה לעברם הייתה איה המובילה.
נקודה.
היא סיימה להתנגב וניכנסה לבין צללי רשת ההסוואה ושהבחינה בהיסוס שלי זרקה מבפנים:
"לא חם לכם בשמש בחוץ?"
חלל מרווח היה תחת הרשת ועדיין חלל הדוק הדוק .
נכנסתי, יאקי נכס אחרי, איה עמדה, ורק עכשיו נראתה מעט מתוחה.
מיתנשמת.
עברתי אותה אל מאחוריה, לאותה עמידה מוכרת לשנינו וידי על מותניה. זכרותי שתחת המכנסון מרפרפת מעט מעל ישבנה . יאקי עמד והביט מרותק, לראשונה שאני רואה גבר לוטש במופגן את עיניו לשדי אשתי ואיה נסמכה מעט אחורה לעברי.
הרמתי את כפות ידי.
לאט,
מתקדמות במסלול מוכר ומדוייק מהמותץן הצרה לבטן השטוחה ולמעלה לשדייה המכושפים.
מעולם דמיינתי כיצד יגיב גבר במגעו עם אישתי.
המגע הראשוני ראשוני.
שיער? פנים? שד? מותן? ערווה?
הוא הניח שתי כפות ידיים כבדות וחזקות על אלה שלי.
שדיה של איה נחפנו במכופל.
ידעתי מתי לסגת.
הלכתי חצי צעד לאחור,
האקט היה מהיר, איה מופשטת, יאקי מתפשט, איה מפנה גב ונרכנת ואז נעצרת לרגע בתנועתה.
מרימה אלי את פניה המצועפים, פני אישה יפהיפיה רגע לפני הישגלה.
ידעתי מתי לסגת.
כמה שמליוני פעמים הזיתי כיצד אצפה בה נדפקת מולי ואיתי הרגשתי צורך לתת לה את הגבר לעצמה .
יצאתי מהחלל המוסווה לחוץ המואר.
ושם מהחוץ צפיתי בהם בכל תנועה .
הם הישתגלו ארבע פעמים רצופות. יצריים משוחררים מזיעים, מיתלקקים, פולטים ומזילים.
עמדתי מרותק,
כשאני נוכח נפקד, קרוב ורחוק, מחד משתתף ומתיר ומאידך מציץ במנותק, עם כל הגרוי שהצצה יכולה לגרום , ואז הלם בי הזכרון.
ההקבלה.
תמונת אישה וגבר נשגלים מולי.
זכרון חד.
באוגוסט 66 הייתי בן 16, חזרתי ממחנה קייץ שבוטל עקב התייבשות חניך. לא היו אז ניידים.
הופתעתי לראות רכב ואגוניר צבאי חונה מול ביתנו.
התקרבתי וכבר חיפשתי את המפתח לדלת הראשית כשקול גניחות נאנק עלה מהבית בפנים.
לא הייתה טלוויזה אז ובוודאי לא סרטים כחולים. מי ידע מהו בכלל משגל ועדיין היה לי ברור מה מתרחש אחרי הכתלים.
בצעדים רועדים עברתי לחלקו האחורי של הבית לעבר דלת הרשת שפתיחתה שקטה ופתחתיה לאט לאט.
מיד כשניכנסתי נעמדתי נטוע על מקומי.
על הספה הארוכה, לבנה כשלג רכבה אמא על גבר צעיר תחתיה כששדיה הכבדים משתוללים מולי בפראות.
מעולם לא ראיתי שדיים ערומים ובטח שלא משגל .
שעה שלמה.
הם השתגלו בכל תנוחה אפשרית. גם כנער בתול הייתה ברורה לי עובדה אחת, לא הגבר "זיין."
גם, ולא רק.
אמא השתתפה כשווה בת שווים.
ברגע התמקדות הזיכרון מאז, 12 שנים אחרי כן עשתי את הצעד.
נכנסתי לחלל המוסווה. הרכנתי את איה לארבעותיה וחדרתי מיד, סוחט בכפותי את שדיה המיתנדנדים.
היא ופתעה מהעוצמה כשלחשה :
"אלוהים יוני, אף פעם לא זיינת ככה אותי."
יאקי אונן וגמר בפעם החמישית.
 
למעלה