לרינת, את האמת? אני ממש לא רוצה
שחמותי תבוא. בטח לא אחרי היחס שאני קיבלתי ממנה לאורך כל השנים. אני לא נלחמת שהיא תעזור לי, אבל שצריך עזרה בשעות מצוקה וההורים שלך לא יכולים לעזור (כמו שקרה במקרה שלי עם הלידה השלישית) קיוותי שלפחות לבעלי היא תעזור מעט. היינו במתח נוראי במשך 3 ימים כי לא ידענו מה יהיה עם התינוקת ואמא שלי הייתה בבית חולים מאושפזת, אז מה היא לא יכולה לעזור לו קצת? להיות קצת עם הילדים? היא הרי מנקה בבית ספר, ואותו זמן היה חופשת פסח, אז היא לא עבדה. היא יכלה לעזור, אבל לא רצתה וזה קצת הפריע לי (לבעלי זה הפריע הרבה אבל הוא שתק). וכן, שדיברתי על חמות שגירשה את כלתה הכוונה הייתה אליי. פעמיים היא העיפה אותי מהבית שלה. פעם אחת גרנו אצלה במשך חודש וחצי (הבית שלנו לא היה גמור ובעלי הציע לגור עם אמא שלו בבית). בעלי עבד אז 2 עבודות ואני עבדתי משרה מלאה ולמדתי 4 פעמים בשבוע. 3 פעמים בשבוע עד 21:00 וביום שישי מ-08:30 עד 13:30 . אבל בכל זאת כל יום חמישי הייתי חוזרת מהעבודה שוטפת את החדר שינה שבו ישנו, שוטפת את השירותים, מקלחת ומסדרון ואפילו מכינה איזה מאכל או שניים לקראת שבת. אם היה בכביסה בגדים שלי ו/או של בעלי היא סירבה להכניס למכונה עם הבגדים שלה ושל הבת שלה. היא הייתה שמה לנו את הבגדים בצד ואני הייתי צריכה להפעיל מכונה לבד עם בגדים שלי ושל בעלי. חמותי, שהיא עצלנית גדולה כעסה ואמרה לבעלי : "למה היא לא שוטפת את כל הבית? מה זה רק חצי בית? ומה עם החדר שלי והחדר של אחותך? והסלון?" ואני כעסתי כי בכלל לא הייתי יושבת בסלון, ולמה אני צריכה לשטוף להן את החדרים שאחותו הייתה תלמידה בת 16 ואמא שלו עבדה 5 שעות ביום לעומתי שעבדתי 9 שעות ביום ועוד למדתי לתואר באוניברסיטה הפתוחה. יום אחד נמאס לה והיא אמרה לבעלי : "את אישתך אני לא רוצה לראות יותר בבית שלי. שהיא תלך אתה יכול להישאר" ועוד אמרה "עד הערב תביא את המפתח ממנה". ואז עברנו לגור אצל ההורים שלי והיחס היה שונה. ותאמינו לי שעשיתי את אותם דברים אצל ההורים שלי כמו שעשיתי אצל חמותי, אבל אמא שלי כן הייתה מכבסת לנו את הבגדים, ומגהצת לבעלי את החולצות והמכנסיים כדי שיילך לעבודה כיאה למנהל צעיר. ובפעם השנייה היה המקרה של האוטו. ואז היא אמרה לבעלי :" אני לא רוצה לראות את אישתך דורכת רגל בבית שלי". ומאז אני לא הולכת, וגם לא רוצה ללכת. אני לא יכולה להסתכל להורים של בעלי בפנים. אבל מכיוון שאני אוהבת את בעלי אני נותנת להם את הכבוד ומזמינה אותם בחגים ובימי הולדת של הילדים שלי. הצרה היא שאותם זה לא מעניין. למזלם יש להם נכדים מקסימים (נכון שאני אמא שלהם וקצת משוחדת) שהם לא נוטרים להם טינה על כך שהם מבטיחים לקנות להם מתנות ליום ההולדת ולא מקיימים, ושהם הולכים לחמותי הם נותנים לה נשיקה וחיבוק ונותנים לה כבוד, למרות שהיא לא מחזירה לה בחזרה. אין הרבה ילדים כאלה. הילדים שלי רואים את חמי בערך פעם בשלושה חודשים, אבל תמיד ניגשים אליו אומרים לו שלום, שואלים מה שלומו, למרות שבשבילם אפשר להגיד שהוא כמו אדם זר. את השכנים שלנו הם רואים יותר מאשר אותו. זה מה יש, ואולי טוב שכך, אבל עצוב לי בשביל בעלי והילדים שהמשפחה של בעלי הם כאלה.
