כללי פילוסופיה
מדוע הביצה התחפשה? האם זה סיפור מסע התבגרות קלאסי שבסופו הביצה מתפכחת ומגלה שהיא למדה משהו מכל שלב בתהליך, או שאולי חבוי פה דווקא מסר פארודי על "מסעות חיפוש עצמי" שתמיד מסתיימים באותה דרך? פרק חדש בסדרה – פילפילון האלכסנדרוני, קריאה פילוסופית בספרות ילדים19 באוקטובר 2021 | מאת: רחלי דויטש וגיל סלוביק
בקצה השאנז-אליזה בפריז, במקום שבו עומד בדרך כלל שער הניצחון המפורסם, עומד מונומנט שמזכיר אומנם את הצורה שלו, אך נראה קצת אחרת. כך לפחות היה במשך שבועיים בסתיו 2021, בעקבות חזונם של צמד האומנים כריסטו וז'אן קלוד, שהחליטו לעטוף את שער הניצחון ב-25,000 מטרים של בד. מה בעצם רואים העוברים והשבים כרגע? את שער הניצחון או דבר מה אחר שאומנם דומה לו בממדיו ובצורתו אך לא בנוכחותו במרחב, שכן משהו בזוויות התעגל והתרכך, וחלק ממה שאפיין את השער וזוהה עימו – כבר לא גלוי לעין.
נשאל זאת אחרת: האם יש זהות פנימית שלא תלויה בדבר, קבועה מראש ובלתי משתנה גם כאשר ננסה להסוות אותה, או האם הזהות היא תוצר גמיש יותר שכולל גם את המעשים ואת הבחירות שאנחנו בוחרים או את האופן שבו אחרים תופסים אותנו?
האם זה שער הניצחון או דבר מה אחר?
את הדיון נתחיל במקור בלתי צפוי: ספר הילדים המפורסם שכתב ואייר דן פגיס: "הביצה שהתחפשה".
ביצה בורחת מבשורה: מסע גילוי או מסע בריחה?
סיפורנו מתחיל, כמו בהרבה סיפורי מסעות לגילוי עצמי, בדמות ראשית שלא רוצה להיות היא עצמה: ביצה שלא רוצה להיות ביצה. אם תשאלו אותה מדוע, היא תשיב שמכיוון שהיא לא ידעה לעמוד, לקפוץ או ללכת, רק להתגלגל ולהתהפך. כדי לא להיות לבדה היא מחפשת שותף לתנועה, ומי מתאים יותר אם לא מי שדומה לה במאפייניו: לבן, ובעל צורה מעוגלת – כדור הפינג פונג. הכדור מתנשא עליה ופוסל אותה בשל אי יכולתה לקפוץ, ובכך מרמז לקורא על פגם בסיסי בגישתה של הביצה: בניגוד לכדור, אם הביצה תקפוץ, היא תביא להרס עצמי ותחדל מלהתקיים. הביצה זוכה למפח נפש גם במפגש עם הבלון, שאפילו לא טורח לנמק את השוני ביניהם, אך לקורא ברור שבניגוד לבלון הנפוח שתוכו הוא לא יותר מאוויר, בביצה, מעצם טיבה, גלום משהו משמעותי יותר מאוויר. הכדור והבלון מרמזים לביצה על שתי אמיתות: האחת, היא אינה יכולה להרשות לעצמה לקפוץ, והשנייה – יש לכך סיבה טובה: יש בה משהו חשוב.האם הביצה מבינה את המסר? לא ממש. במקום להתבונן פנימה אל עצמה, ולהבין מדוע כדור ובלון לא מתאימים לה, היא מעלה רעיון מגוחך, האופייני לסיפורי מסע וגילוי זהות עצמית: "היא תתחפש למשהו אחר".
איך מתחפשים למשהו אחר? ראשית, הביצה צובעת את פניה, מדביקה לעצמה עלי כותרת כחולים ומתחפשת לפרח. למרבה הצער התרמית שלה נחשפת כשילד לא מריח ממנה ריח ושולל את זהותה החדשה. הביצה מתעקשת שלא להתבונן פנימה, אלא להתייחס אל מאפיינים חיצוניים, ומי יותר מפרח יכול לסמן את המראה החיצוני כמאפיין מהותי? בשלב הבא מנסה הביצה להתחפש לפטרייה, אבל גם שם היא נחשפת במערומיה כששאר הפטריות מצביעות על כך שיש לה קליפה קשה ורגל עבה ומתנדנדת. גם בדחייה זו טמון מסר שהביצה מתעלמת ממנו: יש לה קליפה, מה שמרמז לה שהיא צריכה להתבונן על מה שמתחת לקליפה במקום על האלמנטים שיכולים להיות מעליה, כשכבה חיצונית. מכאן החיפוש הולך ומידרדר והופך למגוחך יותר ויותר: כד, ליצן, סל שעון ותפוח, אבל בכל פעם היא שומעת ביקורת שחושפת את התרמית המהותית שבהתחפשות, והיא מקבלת את אותו מסר שוב ושוב: "את סתם ביצה מחופשת". המסע לגילוי עצמי, שהחל כשיש בבסיסו היגיון מסוים, הולך והופך להיות מסע לשם המסע עצמו; המסע אינו מקדם את הביצה לתובנה חדשה כלשהי.
מה קדם למה: דטרמיניזם עם כרבולת
ואז מגיחה לסיפור התרנגולת, שמביאה איתה מפנה בעלילה. התרנגולת מסמנת את הזהות הפנימית והקשיחה של ביצה: חלק ממחזור החיים, ומה מסמל זאת טוב יותר מדמותה של אימא, ועוד של תרנגולת מהפרדוקס המפורסם של מה קדם למה? היא מכירה את הביצה מייד ותוהה היכן היא הייתה כי היא רוצה לדגור עליה כבר מזמן.תגובתה של הביצה חושפת את ההונאה העצמית שבבסיס מסע החיפוש: "אימא, אינני רוצה, אמרה הביצה, תני לי להתגלגל בעולם". כלומר, הביצה לא מחפשת תשובות, אלא את המסע עצמו.
ביצה שלא רוצה להיות ביצה: מסע גילוי או פארודיה?
תגובת האם מחזירה אותה למציאות, שבה מדובר בדוגרת וביצה: "אולי בפעם אחרת, אמרה הדוגרת, ועכשיו תעשי בדיוק כמו כולם, וכבר דגרה עליה. פתאום הייתה הביצה בַּחום ובַחושך והייתה מוכרחה להמתין". אפשר לראות כאן גישה דטרמיניסטית, שלפיה הטבע הוא אחיד והכול ניתן לחיזוי מראש, אל מול גישה של בחירה חופשית טוטאלית, שבה ביצה יכולה לבחור להפוך לליצן.
הגישה הדטרמיניסטית מנצחת בסיפור זה: כאשר נכפית על הביצה ההמתנה, מגיע השינוי: יום אחד הביצה מרגישה מוזר, משהו זז בה. בהתרגשות היא שואלת את אימא מה קורה לה, כי היא כבר לא ביצה, משהו בה מנסה לבקוע. "כמובן", משיבה לה אימה וחותמת את הסיפור: "סוף-סוף אתה אתה: אפרוח". תשובה זו מותירה את הקורא עם חידה לא פתורה: האם לביצה יש זהות עצמית או שהיא רק שלב בתהליך גדול יותר?
מסע חיפוש מרגש או פארודיה?
הרחק מארגז החול ומהגננת, הסיפור שפעם היה נשמע תמים, היום נשמע קצת אחרת. ההסכם הבלתי כתוב של סיפור ילדים הוא שהוא בדרך כלל יטמון בחובו מסר עבור הקוראים הצעירים, מסר שיתגלה דרך התהליך של הגיבור וההתרה של הקונפליקט שאיתו התמודד. בהסתכלות כזו, הבחירה בביצה כגיבורת הסיפור היא חתרנית: מה מסמלת הביצה אם לא מהות גולמית הכלואה בתוך שלב זמני, ומי יוצא למסע חיפוש כאשר הוא בחדר המתנה? המסע הכושל של הביצה כתוב על הקיר: עצם חיפוש המהות שלה, כשהיא רק בשלב התפתחותי, שם את מסע החיפוש באור פארודי. תגובתה הנונשלנטית של האם הדוגרת משקפת את תחושת הקורא שמדובר במסע מיותר שתכליתו היא המסע עצמו ולא חיפוש אחר זהות.הטענה שמדובר בפארודיה על מסעות חיפוש שזורה לאורך הסיפור כולו: אם היה זה סיפור מסע התבגרות קלאסי, היא הייתה לומדת מכל מפגש, משתפרת בכל סבב התחפשות ובסופו של דבר גם מתפכחת ומגלה שהיא למדה משהו מכל שלב בתהליך. אבל זוהי לא ההתרחשות הסיפור. במקום מפגשים מפתחים עם מעברים קוהרנטיים יש בו קופצנות טורדנית בין מפגש למפגש בלי שום משמעות למה שיקרה ולתהליך הפנימי, עד שמגיעה התובנה הפשוטה: המסע אחר זהות לביצה הוא מיותר, כיוון שזהו מצב זמני בדרך לאפרוח צייצני.
סארטר: עשייה מקיימת הוויה
אם ניקח עוד צעד קדימה אל שאלת הזהות העצמית, תעלה שאלה עמוקה יותר: האם זהות עצמית היא נתון קבוע או נתון משתנה? אחד מהפילוסופים שהתייחסו לשאלה זו היה ז'אן פול סארטר. סארטר [1905–1980] היה פילוסוף, סופר, מחזאי, מבקר ספרות וממייסדי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שעוסקת בחיי האדם ובמשמעות הקיום. בציטוט המובא להלן סארטר מצביע על האבסורד שמגיע מעצם החקירה וההתבוננות הפנימית:לפי סארטר, גם אם היינו מניחים שישנו איזה עצמי קבוע שאותו אנו מחפשים, הוא היה משתנה בזמן שהיינו יוצאים לתור אחריו, כלומר עצם מסע החיפוש משפיע על התוצאה ומכונן את העצמי. אם נמשיך בכיוון שסארטר מציע, היינו מצפים מגיבור של סיפור על מסע לחיפוש זהות להשתנות תוך כדי המסע ולסיים אותו כמשהו אחר. אך האם גיבורת סיפור מסע, שזהותה כרגע היא זמנית, יכולה לחולל שינוי מהותי בעצמה? לא בטוח שגישתו של סארטר רלוונטית במקרה כזה. אפשר לומר שבחירתו של פגיס בביצה דווקא, מדגישה את האלמנט הפארודי של המסע – זהו לא מסע חיפוש, והשאלה פילוסופית על אופי השינוי שעוברת הדמות אינה רלוונטית.
באותו מאמר סארטר מדבר גם על משחק התפקידים שאנחנו מגלמים ביום יום בכך שאנו נוהגים כפי שמצופה במקצוע שלנו ע"י מעשים ושחזור מכאני של התנועות הטיפוסיות לאותו מקצוע. ובמילותיו של סארטר – "עשייה מקיימת הוויה". כך מלצר בבית הקפה מגלם בתנועותיו ובהילוכו את המקצוע המבוקש, בדומה לחייל המגלם חייל שממלא פקודות, אך האם מישהו הוא באמת מלצר? האם חנווני הוא רק חנווני? האם חייל מרגיש שהוא חייל או שזה תפקיד שהוא מגלם? סארטר משיב: "החברה דורשת ממנו [מהחנווני] להגביל עצמו לתפקידו כחנווני", בעוד זהות פנימית היא מורכבת יותר: "אנו עסוקים במשהו שהוא יותר ממצבים חברתיים. לעולם איני אחת מעמדותיי או אחת מפעולותיי".
ז'אן פול סארטר: האבסורד מגיע מעצם החקירה וההתבוננות הפנימית
הזווית של סארטר מציעה אולי קריאה שונה לכל הסיפור. ברובד הראשוני, כשהביצה מגלמת את כל התפקידים האקראיים הללו, היא משקפת לנו מסר אחד: המרדף הבלתי פוסק אחרי הגדרה עצמית, ועוד כזו שמבוססת על תגובות החברה, הוא מגוחך במהות. הזהות היא דינמית, מלאת רבדים והגדרות. ברובד הנסתר יותר, הסיפור מעלה תהייה אחרת: האם מסע חיפוש אחרי זהות רלוונטי כאשר מדובר בביצה, המגלמת שלב בהתפתחות ברורה וחד ערכית? כך או כך, הביצה פשוט מדגימה עד כמה מגוחכת יכולה להיות התייחסות פשטנית לזהות: הן כאשר מחפשים אותה בתפיסה החברתית שמחוץ לאדם, והן כאשר מחפשים אותה במצבים לא רלוונטיים.
הזווית המגדרית: הביצה כדראג-קווין?
ג'ודית באטלר, פילוסופית ותיאורטיקנית, פרופסור לרטוריקה שמרצה בימים אלה באוניברסיטת ברקלי, ממשיכה את קו החשיבה של סארטר, ומתעלת אותו לפן המגדרי: מהתנהגותו של חנווני או חייל להתנהגויות מגדריות. בעזרת המודל הפרפורמטיבי-ביצועי של מגדר, באטלר מפרקת את הקשר בין המין, זכר ונקבה, לבין הקטגוריות החברתיות שלו: גבר ואישה.המשך בתגובה