בין ריה"ל לרמב"ם

iricky

New member
בין ריה"ל לרמב"ם

בהמשך לויכוח המעניין שהתפתח כאן בין ברנדו לאורי בהקשר למפעלו של הרמב"ם ולמעמדו בעולמה של היהדות, אני מביא בפניכם דברים שכתבתי לאיזה צורך לפני למעלה מעשר שנים. הדברים לא פורסמו עד עתה בשום מקום, ואני מעמיד אותם עתה לרשותכם ולביקורת (או הערכה) שלכם.

בין ריה"ל לרמב"ם
בהגות היהודית של ימי הביניים מתגבשות שתי תפיסות מנוגדות של מהות האמונה הדתית. האחת, זו המכונה "ראציונאליסטית", מזהה את האמונה עם הידיעה, או למצער מוצאת ביניהן קשר עמוק, כאשר המונח "ידיעה" מכוון אל ההכרה השכלית, המיוסדת על מושגים. בניגוד לה, עומדת האמונה שניתן לכנותה "אמפירית" או "אקסיסטנציאלית", וזו מיוסדת על תפיסת החושים וההתנסות הישירה בחווית ההתגלות.
יש הרואים ברמב"ם את הנציג המובהק של התפיסה הראציונאליסטית. עמדתו של הרמב"ם מוצגת כטוענת שרק באמצעות ההכרה השכלית מגיע האדם להכרת האל, ומזה לאהבתו וליראתו ולדבקות בו. כאילוסטרציה לדבר הזה אפשר להציע, לדוגמה, את עצם שמו של הספר הראשון בי"ד החזקה, ספר ה"מדע", וכן את הפסוק הפותח אותו "יסוד היסודות ואמוד החכמות לידע..." וגו'. וכן את דברי הסיום של הלכות תשובה, שהם גם דברי הסיום של ספר המדע כולו: "אינו אוהב (את) הקב"ה אלא בדעת שידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה. אם מעט, מעט. ואם הרבה, הרבה..." וגו'.
כנגד הרמב"ם יש המציבים את ריה"ל כנציג התפיסה המנוגדת. ספרו הכוזרי מוצג כמרד שריה"ל מתמרד נגד המסורת השכלתנית שנשתלטה בזמנו בהגות היהודית, ונגד הנסיונות ליצור סינתיזה בין הדת היהודית ובין הפילוסופיה היוונית. לדידו של ריה"ל, אלוהיו של הפילוסוף הוא אל קר ומנוכר, עיקרון של התבונה, מושג מטאפיסי, פרינצים לוגי, שכל נצחי המסוגר לנצח בתוך עצמו. בעוד שאלוהיו של המאמין היהודי הוא אל פרסונאלי, קרוב, אוהב, כועס, מקנא, מעניש, משגיח, מתערב במהלך ההיסטוריה ומכוון אותה ומנהיג את בני האדם במצוותיו. אין הכרת האל הזה מבוססת על התבוננות שכלית אלא על הנסיון ההיסטורי של ההתגלות, על החוויה האמפירית הישירה. מכאן פותח החבר בהכרזה "אני מאמין באלוהי אברהם, יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים ..."וגו'.
התפיסות המנוגדות הללו של מהות האמונה ויסודותיה מביאות את הרמב"ם מזה ואת ריה"ל מזה גם לפיתוח תורות נבואה מנוגדות, על כל פנים לכאורה. השכלתנות של הרמב"ם מביאה אותו לזהות את ההכרה הנבואית עם ההכרה הפילוסופית, ומכאן קירבתה היתרה הן לקוסמולוגיה ולמטאפיסיקה של אריסטו כמבארת את מנגנון ההתנבאות, והן לדמות הפילוסוף היווני כדמות האדם השלם, המגיע בכוחותיו הוא למדרגת השלמות האנושית, הקרובה מאוד לתפיסתו של הרמב"ם את דמות הנביא. ואילו ריה"ל דוחה את המטאפיסיקה האריסטוטלית ואפילו לועג לה. במקום הקירבה הגדולה שמוצא הרמב"ם בין הפילוסוף לנביא, מציב ריה"ל חיץ גבוה ביניהם. הפילוסוף אינו נבדל במהותו משאר בני אדם, ואילו מציאותו של הנביא היא מציאות על אנושית, מציאות אלוהית מלאכית, ומדרגתו היא למעלה ממדרגת אדם. הנבואה מעידה על סגולה מיוחדת, המכונה "עניין אלוהי". זו נקנית בחסד אלוהי בלבד, וקנויה רק לבני אדם שהם מזרע ישראל, ומתנבאים בלשון הקודש בארץ הקודש או בעבורה.
אבל בבחינה מדוקדקת יותר של הגותם השלמה של ריה"ל והרמב"ם, מתברר שיחסם אל הפילוסופיה אינו חד משמעי כלל וכלל, ולא ניתן להעמידו על דחיה טוטאלית מזה וקבלה שלמה מזה. אצל שניהם מתגלה דווקא יחס אמביוולנטי כלפי הפילוסופיה. שניהם מקבלים אותה כשהיא נוחה להם, ושניהם דוחים אותה כשהיא אינה נוחה להם.
עם כל התנגדותו המוצהרת של ריה"ל לפילוסופיה, הוא בונה את שיטתו על עקרונות פילוסופיים ומאמץ קטגוריות פילוסופיות, כגון חומר וצורה וכגון מושג הסיבתיות הפילוסופי. יוליוס גוטמן מעיד שהפילוסופיה שיהודה הלוי נלחם בה, היא היא שממציאה לו את יסוד ההסבר לצורך פירושן של תופעות דתיות. בשכל ובתבונה רואה ריה"ל כלים חיוניים להכרת האמת שבתורה ולעבודת השם "כי בהם יגיע האדם להתקרבות אל אלוהיו, לכן הקדימו בתפילתנו ברכת 'אתה חונן' לזו שאחריה...כדי שתהיה החכמה והדעת והבינה נתונות לתורה ולעבודה". סוף סוף, הרי החבר מנסה לשכנע את הכוזרי בדברים ובטיעונים שמן ההגיון, שהם הביטוי העילאי להכרה השכלית, ואינו עורך לפניו מחזה של מעשי ניסים (דוגמת מה שאנו מוצאים בפרשת 'תנורו של עכנאי').
מצד שני, אין אף הרמב"ם מעוניין בהכרה הפילוסופית עצמה כתכלית, אלא רק כאמצעי להכרת אלהים, ליראתו ולאהבתו. הוא מטעים וחוזר ומטעים את גישתו זו במקומות הרבה: בהקדמתו לפירוש המשנה, בפרק החמישי של שמונה פרקים, בשלושת הפרקים האחרונים של הלכות תשובה, בפרקים האחרונים של מו"נ, וביותר באגרתו לרב יונתן הכהן מלוניל. לפיכך אין הרמב"ם מקבל לא את הפילוסופיה בכלל ולא את אריסטו בפרט כמות שהם בשלמותם, אלא הוא מקרבם ומרחקם, מכניס בהם שינויים או אף מבטלם לגמרי, הכל בהתאם למה שנראה לו נחוץ לצרכיו ולמטרותיו. כזה הוא יחסו של הרמב"ם לחידוש העולם, לתפיסת הנס, לייחוד נבואת משה, למעמד הר סיני ועוד. חריפה במיוחד היא שלילתו של הרמב"ם את דעת הפילוסופים המכחישים את ידיעת השם והשגחתו על בני אדם.
נמצא שאלוהיו של הרמב"ם אינו אותו אל מרוחק ומנוכר המוצג כאלוהי הפילוסופים, אלא הוא דווקא האל החי, אלוהי האהבה של ריה"ל. גם אצל הרמב"ם, בדיוק כמו אצל ריה"ל, פועמת בעוז הכמיהה לקירבת אלהים, והם מבטאים כמיהה זו בכל יצירתם. אצל ריה"ל היא מתבטאת בעיקר בשירת הקודש שלו, אך היא שורה גם על הכוזרי, בעיקר בתיאור דמותו של החסיד. אצל הרמב"ם שורה רוח האהבה והיראה על כל יצירתו, ובאה לידי ביטויה העילאי בפרק העשירי של הלכות תשובה ובפרקים האחרונים של מו"נ. שניהם רואים בנבואה ובנביא את המדרגה העליונה של המציאות האנושית ואת פיסגת מאוויו של האדם, באשר הנביא הוא מי שזכה בחייו להדבק בעניין האלוהי במידה המירבית האפשרית לאדם. שניהם שיכורי אהבה לאלוהים. ועם זה, זהה אצל שניהם הדרך המובילה אל קרבת אלוהים ואל הנבואה, והיא דרך התורה והמצוות.
לשם מה איפה נזקקו השנים להגות המתלבשת לבוש פילוסופי? ומדוע בכל זאת לבוש זה נראה כל כך שונה זה מזה? על כך בפעם הבאה.
 

newman10

New member
אקזיסטנציאליסטיות וליבוביץ'

ראשית, אני חייב לומר שמדובר בטקסט יפה ומעניין מאוד. אם יש לך עוד כאלה , שכתבת לפני שנים ושמרת במגירה, אשמח אם תפרסם גם אותם. תודה על קריאה מעניינת.

ובכן, אני רוצה להתעכב איתך לרגע על המילה "אקסיסטנציאלית" ( ציטוט מקורי) . לטעמי, "מסורתית" היא מילה מתאימה יותר לתיאור דרכו של ריה"ל, ולו רק מפני שרוב המאמינים היו מתחברים אליה יותר מאשר לזו של הרמב"ם.

לפי דעתי, אם נרצה להתייחס ל ליבוביץ' ברוח מאמר זה, הרי שתפיסתו של ליבוביץ' היא "התפיסה האקסיסטנציאליסטית" , וכאן אני מדגיש את ההבדל בין אקסיסטנציאליות לבין אקסיסטנציאליסטיות. יכול מאוד להיות שתכף תאמר לי בתגובות שמבחינתך ( לפחות בעת כתיבת הטקסט) שתי המילים הללו חד הם, אך בוא ונגיע אל העניין:

לפחות באופן בו אני רואה את הדברים, ואני חושב שרובכם יסכימו איתי על כך, שהמצב האנושי אותו ליבוביץ' מתאר הוא אדם החי בעולם של עובדות, אשר ללא כל קשר לגביהן, הוא בוחר לחיות את חייו בהתאם לערכים בהם הוא מאמין. המצב האנושי לפי תפיסתו הוא מצב של הכרעה ערכית - אותה "מלחמת חורמה" פנימית דרכה צומח האדם לישות קיומית מוגדרת
האדם בוחר את הערך/ים עליו הוא מעמיד את יסוד קיומו בעולם, וזה יכול להיות המדינה, האנושות, הגזע או המצוות. (וגם משפחה ויצירה אומנותית ומחקר מדעי ועוד.. אליהם התייחס באופן שונה, כמו למוזיקה של בטהובן, אולי )

על סמך תשתית זו - חשוב להדגיש זאת! הוא ממשיך ובונה את הגותו הדתית-אמונית. ברור וידוע לכולנו שמבחינתו המשמעות התקפה היחידה לאל הוא אל מצווה, אמונה (וגם אהבה במובן של אהבת האל) אינה אלא עול תורה ומצוות. לפיו, המשעות היחידה לאמונה היהודית כערך, ה' כערך, הוא עול התורה והמצוות.

לפיכך, בשונה מהתפיסה הרציונליסטית לש הרמב"ם אשר קובעת כי מקור החיוב על עול התורה והמצוות הוא מהשכל, משמע, תקף לגבי כל אדם ואדם כשם ש1+1=2 תקף תמיד בכל זמן ובכל מקום, ובניגוד לתפיסה האקסיסטנציאלית-מסורתית , אשר מתארת אל פרסונלי, ומקור החיוב על עול התורה והמצוות לפיה הוא מטאפיסי, תפיסתו האקסיסטנציאליסטית של ליבוביץ' תולה את מקור החיוב הנ"ל ברצונו של האדם- בהכרעתו הערכית, ואיננה מתארת מצב מטאפיסי או שכלי , אלא מצב ערכי-קיומי. הוא מבטא רעיונות אלא לאורך כל שנותיו, ובצורה מיוחדת בתקופת "ישעיהו א' " , טרם קום המדינה ואף טרם עלייתו ארצה. תפיסה זו, שומטת את המשמעות הרלוונטית מסוגייות כמו ניסים, בריאה, התגלות, עולם הבא, שכר ועונש, "השגחה" , תורה משמיים וכ'ו..

אני כאן כבר כמה שנים בפורום, ומעולם לא כתבתי משהו בכזו התרגשות והנאה. ריקי, אני בהחלט ממתין לתשובתך! אל נא תתעלם!
 

iricky

New member
קודם כל

אני שמח מאוד שגרמתי לך להתרגשות והנאה, בין אם זה מדברי ובין אם זה מתגובתך לדברי, כי זה מעיד שיחסך לליבוביץ הוא לא רק רציונאלי, אלא מה שעמוק מזה, גם אמוציונאלי, ועל זה אני בהחלט מברך.
אני גם מודה לך על הדברים היפים שכתבת על הטקסט שלי. יש לי עוד רבים כגון זה, אבל כל דבר בזמנו. בעוד זמן קצר אביא את החלק השני של אותו טקסט, שהוא לטעמי עוד יותר מעניין.

באשר לדבריך שלך, תצטרך להמתין לתגובתי לערב הואיל ועכשיו אני יוצא לעבודה. כשאחזור אכתוב תגובה מפורטת.

כל טוב.
 

iricky

New member


 

iricky

New member
אני מודה

שהניסוח 'אמונה אקסיסטנציאלית' שבו השתמשתי איננו מוצלח במיוחד, ולו רק בשל האסוציאציה שלו לאותו זרם פילוסופי מודרני המכונה 'אקסיסטנציאליזם' שאם הבנתי אותך נכון אתה מנסה להיאחז בו כיסוד לתפיסתו של ליבוביץ. ובכן, אני בשום אופן לא התכוונתי לזה, ואיני רואה על מה אתה נשען כשאתה מיחס אקסיסטנציאליזם - באותו מובן פילוסופי - לליבוביץ. מה שאני התכוונתי באותו ניסוח הוא מה שמוסבר בהמשך המשפט, היינו אמונה המיוסדת על תפיסת החושים ועל חוויה ישירה של התגלות, כלומר על מה שהאדם תופש בחושיו באופן ישיר כקיים, ולא על מה שהוא מסיק בשכלו בעקיפין כקיים, גם אם אין אותו קיים נתפס בחושיו. במילים אחרות, אני מתכוון לאותה הכרת אלוהים המתוארת בסיפורי התורה, שהיא הכרה חושית וישירה. מובן מאליו שזו אינה אמונתו של ריה"ל, אבל הוא מקבל את אותם סיפורים כאמת היסטורית וכעדות מהימנה ודי לו בכך.
הנוסח 'מסורתית' שאתה מציע אינו נראה לי מתאים משום ששני אופני האמונה מעוגנים במסורת אפילו כבר מן המקרא. זה שרוב המאמינים מתחברים יותר למה שנראה כתפיסתו של ריה"ל, ז"א לאמונה הנשענת על תפיסת החושים ועל החוויה הישירה של ההתגלות (או על עדויות עליה הנחשבות למהימנות), זה אינו מהווה בשבילי אסמכתא מספיקה להעדיף דווקא את הניסוח הזה.

בפיסקה הרביעית בדבריך, זו המתחילה במילה 'לפחות', אתה אומר "שהמצב האנושי אותו ליבוביץ' מתאר הוא אדם החי בעולם של עובדות", ומיד לאחר מכן אתה אומר בדיוק ההיפך "אשר ללא כל קשר לגביהן, הוא בוחר לחיות את חייו בהתאם לערכים בהם הוא מאמין." אתה ודאי מכיר את דברי ל' על הניגוד שבין עובדות לערכים. בוא נאמר שהאדם, כאחד מיצורי הבריאה, חי בעולם של עובדות, אבל האדם שנברא בצלם אלוהים חי בעולם הערכים. לשון אחר, עולמו החיצוני אובייקטיבי של האדם הוא עולם העובדות, ואילו עולמו הפנימי הסובייקטיבי, עולמו הנפשי ועולמו הרוחני, הוא עולם של ערכים.

בפיסקה שלאחריה אתה משתמש בניסוח "ה' כערך". זו שגיאה חמורה. ה' כמובן אינו ערך אלא ה' הוא האלוהים. הוא מציאות האמת. הערך האנושי המכונה 'דת' או 'אמונה' הוא עבודת אותו אלוהים. בעולמה של היהדות מתגלם ערך זה בקבלת עול תורה ומצוות, אבל הוא יכול להתגלם וגם מתגלם בפועל גם באופנים אחרים שאינם "יהודיים".

שגיאה חמורה נוספת מצויה בדבריך שליבוביץ תולה את מקור החיוב לקבלת עול תורה ומצוות ברצונו של האדם. מקור החיוב הזה הוא בטקסט האלוהי המכונה תורה, או המקרא כולו. מה שתלוי ברצונו של האדם ובערכיו אינו החיוב הזה עצמו, אלא ההכרעה אם לקבל את החיוב הזה או לדחותו. כל ערכו של החיוב הדתי, והטעם לכך שרק ההיענות לחיוב זה היא ערך במלוא מובן המילה 'ערך', הוא דווקא שאותו חיוב אין מקורו באדם אלא הוא מוטל עליו "מבחוץ". כל חיוב אחר, כגון חיובי המוסר או חיובי החוק, מקורו באדם, ודווקא משום כך הוא מאבד את ערכו, במלוא מובן המילה ערך. נקל לראות שזו עמדה העומדת ממש בניגוד גמור לעמדתו של האתיאיסט קאנט.
בידוע שליבוביץ תופש את האמונה הדתית כמתגלמת באורח חיים קיומי, אקסיסטנציאלי, ממשי, של תורה ומצוות, ולא באיזו תיאוריה פיזיקלית או אפילו מטאפיזית, בין שמקורה בשכל ובין שמקורה בדמיון.

לסיכום, הייתי קורא עליך בהקשר הזה מעין מה שנאמר לכוזרי בחלומו - כוונתך רצויה אבל דבריך טעונים שיפור
 
הסתייגות מסויימת

טענת "השכלתנות של הרמב"ם מביאה אותו לזהות את ההכרה הנבואית עם ההכרה הפילוסופית"
דבר זה פשוט אינו נכון. ההכרה הפילוסופית בתורת המידות האריסטוטלית מביאה אותו לאפיין את הנבואה כתולדה של שלמות המידות העליונה. תהליך טבעי שבו הכוח המדמה פועל באופן מסויים כאשר יש איזון בנפש. הייתי אומר שזו אף תפיסה רפואית של הנבואה. נבואה כתולדה טבעית של הנפש המאוזנת.
אין שום קשר בין איזון נפשי להכרה פילוסופית כלשהי.
 

iricky

New member
אני מכיר את אריסטו על קצה המזלג

ואין לי מה לומר לך בנושא. אף אינני מודע לכך שאריסטו הכיר את הנבואה המקראית. הוא הכיר את האורקל מדלפי. על כל פנים, לא אמרתי שתפיסת הנבואה של הרמב"ם זהה לתפיסת הנבואה של אריסטו. אתה יכול לעיין במה שכתבתי. באחד המקומות שבהם עוסק הרמב"ם בנבואה הוא אומר בפירוש שמדרגתו של הפילוסוף אינה למטה מזו של הנביא, אלא שהפילוסוף אינו נביא מן הטעם הפשוט שהנבואה נמנעת ממנו מלמעלה (ואפשר שאיני מדקדק בניסוח אך זה הרעיון).
 
אריסטו לא התייחס לנבואה

אם כי אצל אפלטון, מורו, מוזכרת הנבואה כאחת ממיני השיגעון שיש בו גם ברכה.
הרמב"ם לקח את תורת המידות האריסטוטלית והגדיר את הנבואה כפרודקט של שלמות אישיותית במידות האמצע.
אני הייתי אומר שאצל מרבית העוסקים בפילוסופיה יש חוסר איזון אישיותי חמור :) ולכן מדרגת הנבואה נמנעת מהם. יש משהו בקריאת פילוסופיה שמוציא מאיזון נפשי. עם זאת- מקרבם יש ברי מזל שמסוגלים לסנתז את הפילוסופיה לרמה דיאלקטית לאחר זמן מה- מי יותר ומי פחות. ויותר ברי מזל הם אלו שלמדו פילוסופיה באמצעות שיחה ולא באמצעות ספרים כי אצלם מלכתחילה לא יושבת הפילוסופיה כאבן שאין לה הופכין. בקרב הפילוסופים היווניים היה מקובל ללמוד באמצעות שיחה וכל הדיאלוגים האפלטוניים הם הרי תיעוד של שיחות (גם אם דמיוניות).
 

iricky

New member
טעות שלי בהבנת הנקרא

חשבתי שאתה מדבר על תורת נבואה אריסטוטלית.
לגבי תורת הנבואה של הרמב"ם זה לא כזה פשוט כמו שאתה מתאר. מה שברור הוא שהנבואה אצל הרמב"ם דורשת קודם כל שלמות של הכוח השכלי והכח המדמה של הנפש, שרק באמצעותם הוא יכול לקלוט את השפע השופע מן השכל הפועל שהוא המביא להתנבאות. לגבי המידות זה לא חד וחלק שהרמב"ם דורש את שלמותן, אף כי בודאי נדרשת רמה גבוהה שלהן. ליבוביץ למשל מפרש שהנביא בהחלט אינו מגיע לשלמות המידות משום שהתכלית שלו היא הכרת אלוהים, ולשם תכלית זו הוא משעבד את כל כוחות נפשו, ואינו יכול לכוון את כל כוחותיו להשגת שלמות המידות. מצד אחר אומר הרמב"ם מו"נ ב, ל"ב שמן הנביא נדרשת גם שלמות המידות. לפי מיכאל שוורץ, ביסס הרמב"ם את דבריו על הנבואה על אלפאראבי, ולא על אריסטו שכן הסכמנו שאריסטו כלל לא עסק בנבואה. ואלה דבריו של שוורץ: "לפי אלפאראבי הפילוסוף הוא אדם שלם בשׂכלו ובמידותיו. הוא זוכה בשל כך לקבל את האמיתות העליונות באמצעות שפע השופע מן השׂכל הפועל - שהוא ישות על-אנושית - אל שׂכלו של הפילוסוף. הנביא נבדל מן הפילוסוף בכך שבנוסף לנתונים של הפילוסוף יש לו כוח מדמה גדול יותר מן הרגיל. הוא קולט את השפע הבא מן השׂכל הפועל לא רק בשׂכלו, אלא גם בכוחו המדמה. שם מיתרגמות האמיתות, הנקלטות מן השׂכל הפועל, לסמלים. תרגום זה לסמלים היא ההתגלות הנבואית. מערכת הסמלים הנובעת ממנה היא הדת". באותו פרק במו"נ אומר הרמב"ם שדעת "תורתנו" זהה לדעת הפילוסופים (קרי: לדעתו של אלפאראבי), למעט פרט אחד והוא שהפילוסופים סבורים שאותו אדם שיש לו כל הכישורים הנדרשים יגיע לנבואה בהכרח, ואילו לפי "היהדות" (כפי מה שמבין אותה הרמב"ם), ייתכן שאותו אדם גם לא יתנבא משום שמן השמים עוצרים בעדו.

לפי הבנתי אין לזה שום נגיעה לדברים שאתה אומר בפיסקה האחרונה לעיל, אבל אני לא בטוח שאני מבין מה נאמר בה.
 

ben1b2e3n

New member
מה הרמבם חושב על המשיח

תחיית המתים והעולם הבא?

לטעמי אין הוא מאמין במשיח.

טוב שתסביר על תורת שלילת התארים שהיא הכי חשובה מכל מה שלומדים.

לעניות הבנתי את הרמבם המצוות נועדו לתקן את המידות של האדם כי רק במידות מתוקנות אפשר לדעת את אלוקים


אישית אני מעדיף את האמונה התמימה של רבי יהודה הלוי.

ואת האוניברסליות של הרמבם. השיויון ולא הגזענות של רבי יהודה הלוי.
 

ben1b2e3n

New member
אולי הוא מאמין במשיח ואני טועה

אבל יש אומרים שהרמבם שיקר את ההמון חח
 

iricky

New member
מה הרמב"ם חושב על המשיח

ועל תחיית המתים ועל העולם הבא אתה יכול לקרוא בהקדמה לפרק חלק. זה ברור מאוד שם.
להסביר את תורת שלילת התארים של הרמב"ם זה למעלה מכוחי.

הבנתך את המצוות לפי הרמב"ם אינה כל כך עניה. ברובד הראשון, של תורה שלא לשמה, מוצגות המצוות אכן ככלים ומכשירים להכשרתו של האדם לדעת את אלהים (לא רק בדרך של מידות מתוקנות אלא גם מחשבות נכונות). אבל כשהאדם מגיע להכרת אלהים הוא מגלה שאותן המצוות עצמן הופכות, ברובד העמוק יותר של תורה לשמה, מאמצעים לתכלית, באשר באותו רובד נתפסות המצוות כעבודת האלהים, ועבודת האלהים היא התכלית העליונה.
 

ben1b2e3n

New member
לעולם אין האדם מגיע

להכרת האלוקים ולכן לעולם לא יעבוד אותו לשמה.

יש שחושבים שהמטרה האחרונה לפי הרמבם היא לדעת את אלוקים עיון שכלי ויש שלהידמות למעשים של אלוקים(עבודת אלוקים).
 
למעלה