Sun of Nations
Well-known member
ושמו "מה הבעיה עם מח"פ?".
וזה מצחיק אותי, כי זה מזכיר לי ימים עברו.
זה מזכיר לי את הבית-ספר.
בחטיבת הביניים והתיכון, אני הייתי הילד הכי חכם, הכי מוכשר, הכי מצליח, הכי מוצלח, השני הכי חתיך, הכי עשיר, הכי מפורסם, הכי פופולארי בכל הבית-ספר כולו.
כתוצאה טבעית של כך, הייתי לא רק מלך הכיתה ומלך השכבה, שזה עוד מילא, אלא מלך הבית-ספר כולו.
והיו ילדים מסוימים, כמו המומחה היום, שבאופן מאוד טבעי שאלו את עצמם, מה לא בסדר איתי.
כי אתם מבינים, כנגד כל כוח, בא כוח שכנגד.
כנגד כל פלוס, בא מינוס.
כנגד כל נקודה חיובית, באה נקודה שלילית.
והמשמעות של כל זה, היא שאפילו כשיש מישהו שהוא יותר טוב מאחרים, בטח ובטח אם יש מישהו שיותר טוב מכל השאר בתחומים מרובים, כמוני לדוגמה, יש את הצד שכנגד.
לא רק הצד שכנגד במובן של כל מי שמקנאים בך ופועלים נגדך, שזה מובן מאליו, אלא גם הצד שכנגד בך עצמך.
כשאתה חכם, כשאתה עשיר, כשאתה מוכשר, כשאתה עוד כל מיני דברים, והכי-הכי כשאתה מישהו "מושלם" כביכול ואתה כל הדברים האלו ביחד, אתה משלם מחירים.
מחירים אישיים.
מחירים בחיים האישיים שלך, מחירים של הצלחה שכבר לא תבוא או לא תוכל להשיג בתחומים מסוימים, אולי חלומות מסוימים שלא תגשים, והרבה פעמים, יותר מהכול, המחיר הכבד ביותר שתשלם, הוא מחיר נפשי.
וכשאתה משלם מחירים נפשיים, אנשים שמים לב.
כידוע לכולם, אני הגאון הגדול ביותר בהיסטוריה של מדע הפסיכולוגיה, מכיוון שכתבתי את העבודה החשובה ביותר, הגאונית הביותר והמבריקה ביותר בהיסטוריה של מדע הפסיכולוגיה בגיל 16, בין תחילת מחצית ב' של כיתה י' לסוף מחצית א' של כיתה י"א.
אם זיכרוני לא מטעה אותי, בשלב כזה או אחר ניסיתי ליצור סולם ודירוג של בריאות נפשית, שנע מ-0 עד 100.
הציונים הראשון והשני, 0 ו-100, הם ציונים תיאורטיים שאף-אחד אף-פעם לא מגיע אליהם, כך שהסולם האמיתי נע מאולי 1 עד 99 או משהו.
הציון הממוצע הוא אולי 90, כי אף-אחד הוא לא 100 מ-100, ולא כי אנשים נורמאליים הם 99 או 98 או 97.
הציון הממוצע של אדם ממוצע, מבחינת בריאות נפשית, הוא בערך 85.
90 ומעלה זה ציון מצוין.
80-89 הוא ציון טוב.
70-79 הוא ציון לא טוב. זה ציון של תסמינים בודדים שעומדים לבדם ואינם עולים עד לכדי הפרעת נפש. המקסימום האפשרי בו זה תסביך, שזה מצב פחות טוב מבריאות נפשית טובה ויותר טוב מהפרעת נפש.
60-69 הוא הציון של הפרעה נפשית. למי שיש את הציון הזה יש הפרעת נפש. הפרעת נפש זה יותר גרוע מתסביך ויותר טוב ממחלת נפש.
59 ומטה זה ציון "נכשל" בבריאות נפשית. זה ציון של אנשים עם מחלת נפש.
בריאות נפשית זה כמו גרף של התפלגות נורמאלית. יש הרבה אנשים בשליש העליון של הבריאות הנפשית, יש הרבה אנשים בשליש האמצעי של הבריאות הנפשית ויש הרבה אנשים בשליש התחתון.
השליש התחתון כולל את כל החולי נפש, את כל אלו עם הפרעות נפשיות, ואת כל אלו עם תסמינים שעומדים לבדם, או שיש להם תסביכים.
השתייכות לשליש התחתון, במיוחד אם משתייכים לשליש העליון שלו, שאלו אנשים שנוטים "לטייל" על כל טווח קו הגבול עם השלב הבא ולפעמים להימצא מעליו, זאת לא בושה.
החיים קשים. החיים לא קלים. דברים קורים. הנפש מגיבה. אתם יודעים?
ועבורי, כמישהו שהוא כל-כך מוצלח בכל-כך הרבה תחומים, במיוחד עם הקטע של הגאונות המופלגת, אני מצאתי את עצמי בחיי מטייל לרוב ובעיקר על טווח הציונים של בערך 77-83 כזה, יודעים?
אז כאשר בימי בית-הספר, וכיום, אני כל-כך מצליח ומוצלח בכל-כך הרבה דברים, והנפש מגיבה לכיוון השני בגלל הבעייתיות המובנית של ההצלחה הזאת והמינוסים שמגיעים איתה, ואנשים מסתכלים עליי וחושבים "הוא לא 100 מ-100" או "יש משהו איתו" או "יש איתו קטע", אלו לא האשמות שמגיעות משום מקום.
לא, אני לא חולה נפש, ואני לא מופרע נפש. אלו הגזמות פרועות ומשתוללות של אנשים שלא מבינים עניין.
אבל עצם הטענה עצמה והרעיון עצמו שאדם כל-כך מדהים כמוני, צריכים להיות שם מינוסים, במיוחד עם אינטלקט כמו שלי, זה רעיון שאני מבין ואני מכיר.
ובימים האלו, יש שרשור של המעריץ "מומחה" שרץ חזק על גבי דפי הפורום ושמו "מה הבעיה עם מח"פ?".
באופן כללי הוא פותח עליי שרשורים בשביל לנסות להבין אותי או אולי את מה שלא בסדר אצלי כביכול.
וזה מצחיק אותי, כי זה מזכיר לי ימים עברו.
זה מזכיר לי את הבית-ספר.
חלק מהאנשים היו מתנגדים, כי הם קינאו וכאב להם כל הגוף.
חלק מהאנשים היו מעריצים, כי הם העריצו אותי על כל מי ומה שאני, על כל מה שהשגתי ועל כמה מה שיש לי.
אבל הרבה אנשים, גם מתנגדים וגם מעריצים, האמינו שהם שמים לב, וחשבו, שיש איתי קטע. שיש לי תכונות אישיות לא רגילות. שאני קצת-קצת מוזר. רק קצת.
והרבה אנשים, כמו המומחה, ניסו להבין "מה לא בסדר אצלי" כביכול.
משחק ממש כיפי, כשחושבים על זה.
מה לא בסדר עם הילד הכי חכם, הכי מוכשר, הכי מצליח, הכי מוצלח, השני הכי חתיך, הכי עשיר, הכי מפורסם והכי פופולארי בכל הבית-ספר כולו, שכל כמה שאנחנו אוהבים אותו, הוא ניחן בדפוסי חשיבה רדיקליים ותכונות אישיות קיצוניות?
כן, כן.
משחק כיפי. משחק מהנה. משחק מבדר.
מה הפלא שהמומחה התמכר?
וזה לא שזה בלתי אפשרי לפצח את זה, או לפחות חלקים משמעותיים מזה, נכון?
במיוחד בימי בית-הספר.
כלומר, רוב הסיפור שלי היה מוכר.
רוב החתיכות של הפאזל היו שם.
חלק מהתלמידים האלו גם למדו במגמת מדעי החברה, ממנה נדחיתי בטענה שאינני מתאים, מה שמראה את רמת החיבור למציאות של המורים בבית-ספרי, בהתחשב בהיותי גדול בני-האדם בהיסטוריה של מדע הפסיכולוגיה.
ויום אחד...
יום אחד ישבתי במרפסת עם אחת מתלמידות בית-הספר...
אחת המעריצות שלי...
כזאת שלומדת במגמת מדעי החברה ממנה נדחיתי...
ואז...
היא עשתה את זה.
היא הצליחה.
היא עשתה את מה שהמומחה לא הצליח לעשות מעולם.
למרות שהוא מנסה כבר שנים.
היא הבינה...
והיא אמרה לי...
מה "לא בסדר אצלי" כביכול.
או לפחות החלק הגדול ביותר של זה.
חלק שהוא נכון.
חלק שהוא אמיתי.
לא שטויות או חלקים מאוד קטנים של האמת כמו כל השאר.
חייכתי.
צחקתי.
מחאתי לה כפיים.
"הצלחת", אמרתי לה, "עשית את זה. הבנת מה לא בסדר אצלי".
"אבל אל תספרי לאף-אחד", סיימתי את דבריי וקרצתי לה בממזריות האופיינית לי.
וזה מצחיק אותי, כי זה מזכיר לי ימים עברו.
זה מזכיר לי את הבית-ספר.
בחטיבת הביניים והתיכון, אני הייתי הילד הכי חכם, הכי מוכשר, הכי מצליח, הכי מוצלח, השני הכי חתיך, הכי עשיר, הכי מפורסם, הכי פופולארי בכל הבית-ספר כולו.
כתוצאה טבעית של כך, הייתי לא רק מלך הכיתה ומלך השכבה, שזה עוד מילא, אלא מלך הבית-ספר כולו.
והיו ילדים מסוימים, כמו המומחה היום, שבאופן מאוד טבעי שאלו את עצמם, מה לא בסדר איתי.
כי אתם מבינים, כנגד כל כוח, בא כוח שכנגד.
כנגד כל פלוס, בא מינוס.
כנגד כל נקודה חיובית, באה נקודה שלילית.
והמשמעות של כל זה, היא שאפילו כשיש מישהו שהוא יותר טוב מאחרים, בטח ובטח אם יש מישהו שיותר טוב מכל השאר בתחומים מרובים, כמוני לדוגמה, יש את הצד שכנגד.
לא רק הצד שכנגד במובן של כל מי שמקנאים בך ופועלים נגדך, שזה מובן מאליו, אלא גם הצד שכנגד בך עצמך.
כשאתה חכם, כשאתה עשיר, כשאתה מוכשר, כשאתה עוד כל מיני דברים, והכי-הכי כשאתה מישהו "מושלם" כביכול ואתה כל הדברים האלו ביחד, אתה משלם מחירים.
מחירים אישיים.
מחירים בחיים האישיים שלך, מחירים של הצלחה שכבר לא תבוא או לא תוכל להשיג בתחומים מסוימים, אולי חלומות מסוימים שלא תגשים, והרבה פעמים, יותר מהכול, המחיר הכבד ביותר שתשלם, הוא מחיר נפשי.
וכשאתה משלם מחירים נפשיים, אנשים שמים לב.
כידוע לכולם, אני הגאון הגדול ביותר בהיסטוריה של מדע הפסיכולוגיה, מכיוון שכתבתי את העבודה החשובה ביותר, הגאונית הביותר והמבריקה ביותר בהיסטוריה של מדע הפסיכולוגיה בגיל 16, בין תחילת מחצית ב' של כיתה י' לסוף מחצית א' של כיתה י"א.
אם זיכרוני לא מטעה אותי, בשלב כזה או אחר ניסיתי ליצור סולם ודירוג של בריאות נפשית, שנע מ-0 עד 100.
הציונים הראשון והשני, 0 ו-100, הם ציונים תיאורטיים שאף-אחד אף-פעם לא מגיע אליהם, כך שהסולם האמיתי נע מאולי 1 עד 99 או משהו.
הציון הממוצע הוא אולי 90, כי אף-אחד הוא לא 100 מ-100, ולא כי אנשים נורמאליים הם 99 או 98 או 97.
הציון הממוצע של אדם ממוצע, מבחינת בריאות נפשית, הוא בערך 85.
90 ומעלה זה ציון מצוין.
80-89 הוא ציון טוב.
70-79 הוא ציון לא טוב. זה ציון של תסמינים בודדים שעומדים לבדם ואינם עולים עד לכדי הפרעת נפש. המקסימום האפשרי בו זה תסביך, שזה מצב פחות טוב מבריאות נפשית טובה ויותר טוב מהפרעת נפש.
60-69 הוא הציון של הפרעה נפשית. למי שיש את הציון הזה יש הפרעת נפש. הפרעת נפש זה יותר גרוע מתסביך ויותר טוב ממחלת נפש.
59 ומטה זה ציון "נכשל" בבריאות נפשית. זה ציון של אנשים עם מחלת נפש.
בריאות נפשית זה כמו גרף של התפלגות נורמאלית. יש הרבה אנשים בשליש העליון של הבריאות הנפשית, יש הרבה אנשים בשליש האמצעי של הבריאות הנפשית ויש הרבה אנשים בשליש התחתון.
השליש התחתון כולל את כל החולי נפש, את כל אלו עם הפרעות נפשיות, ואת כל אלו עם תסמינים שעומדים לבדם, או שיש להם תסביכים.
השתייכות לשליש התחתון, במיוחד אם משתייכים לשליש העליון שלו, שאלו אנשים שנוטים "לטייל" על כל טווח קו הגבול עם השלב הבא ולפעמים להימצא מעליו, זאת לא בושה.
החיים קשים. החיים לא קלים. דברים קורים. הנפש מגיבה. אתם יודעים?
ועבורי, כמישהו שהוא כל-כך מוצלח בכל-כך הרבה תחומים, במיוחד עם הקטע של הגאונות המופלגת, אני מצאתי את עצמי בחיי מטייל לרוב ובעיקר על טווח הציונים של בערך 77-83 כזה, יודעים?
אז כאשר בימי בית-הספר, וכיום, אני כל-כך מצליח ומוצלח בכל-כך הרבה דברים, והנפש מגיבה לכיוון השני בגלל הבעייתיות המובנית של ההצלחה הזאת והמינוסים שמגיעים איתה, ואנשים מסתכלים עליי וחושבים "הוא לא 100 מ-100" או "יש משהו איתו" או "יש איתו קטע", אלו לא האשמות שמגיעות משום מקום.
לא, אני לא חולה נפש, ואני לא מופרע נפש. אלו הגזמות פרועות ומשתוללות של אנשים שלא מבינים עניין.
אבל עצם הטענה עצמה והרעיון עצמו שאדם כל-כך מדהים כמוני, צריכים להיות שם מינוסים, במיוחד עם אינטלקט כמו שלי, זה רעיון שאני מבין ואני מכיר.
ובימים האלו, יש שרשור של המעריץ "מומחה" שרץ חזק על גבי דפי הפורום ושמו "מה הבעיה עם מח"פ?".
באופן כללי הוא פותח עליי שרשורים בשביל לנסות להבין אותי או אולי את מה שלא בסדר אצלי כביכול.
וזה מצחיק אותי, כי זה מזכיר לי ימים עברו.
זה מזכיר לי את הבית-ספר.
חלק מהאנשים היו מתנגדים, כי הם קינאו וכאב להם כל הגוף.
חלק מהאנשים היו מעריצים, כי הם העריצו אותי על כל מי ומה שאני, על כל מה שהשגתי ועל כמה מה שיש לי.
אבל הרבה אנשים, גם מתנגדים וגם מעריצים, האמינו שהם שמים לב, וחשבו, שיש איתי קטע. שיש לי תכונות אישיות לא רגילות. שאני קצת-קצת מוזר. רק קצת.
והרבה אנשים, כמו המומחה, ניסו להבין "מה לא בסדר אצלי" כביכול.
משחק ממש כיפי, כשחושבים על זה.
מה לא בסדר עם הילד הכי חכם, הכי מוכשר, הכי מצליח, הכי מוצלח, השני הכי חתיך, הכי עשיר, הכי מפורסם והכי פופולארי בכל הבית-ספר כולו, שכל כמה שאנחנו אוהבים אותו, הוא ניחן בדפוסי חשיבה רדיקליים ותכונות אישיות קיצוניות?
כן, כן.
משחק כיפי. משחק מהנה. משחק מבדר.
מה הפלא שהמומחה התמכר?
וזה לא שזה בלתי אפשרי לפצח את זה, או לפחות חלקים משמעותיים מזה, נכון?
במיוחד בימי בית-הספר.
כלומר, רוב הסיפור שלי היה מוכר.
רוב החתיכות של הפאזל היו שם.
חלק מהתלמידים האלו גם למדו במגמת מדעי החברה, ממנה נדחיתי בטענה שאינני מתאים, מה שמראה את רמת החיבור למציאות של המורים בבית-ספרי, בהתחשב בהיותי גדול בני-האדם בהיסטוריה של מדע הפסיכולוגיה.
ויום אחד...
יום אחד ישבתי במרפסת עם אחת מתלמידות בית-הספר...
אחת המעריצות שלי...
כזאת שלומדת במגמת מדעי החברה ממנה נדחיתי...
ואז...
היא עשתה את זה.
היא הצליחה.
היא עשתה את מה שהמומחה לא הצליח לעשות מעולם.
למרות שהוא מנסה כבר שנים.
היא הבינה...
והיא אמרה לי...
מה "לא בסדר אצלי" כביכול.
או לפחות החלק הגדול ביותר של זה.
חלק שהוא נכון.
חלק שהוא אמיתי.
לא שטויות או חלקים מאוד קטנים של האמת כמו כל השאר.
חייכתי.
צחקתי.
מחאתי לה כפיים.
"הצלחת", אמרתי לה, "עשית את זה. הבנת מה לא בסדר אצלי".
"אבל אל תספרי לאף-אחד", סיימתי את דבריי וקרצתי לה בממזריות האופיינית לי.
