הסיפור שלנו.
לפני 14 שנים לקחתי כלבה מתל"ל. בתל"ל אמרו לנו שהיא בת שנה וחצי, הגענו לוטרינר והוא העריך שהיא בת 3.5-5, קשה לומר כי השיניים שלה לא היו הכי בריאות, וכי התנהגה בצורה "גורית" קצת.
לפני שנה בעוד יומיים, הכלבה המדהימה שלי, שאז הייתה בת 16.5, לא הסכימה לקום, התנודדה, בטיול אף נפלה לרגע (קרסה) והייתה מאד סטטית.
חזרתי הביתה וחבר שלי סיפר לי מה קרה בטיול, מיד נסענו לוטרינר.
שם נתנו לה עירוי נוזלים ואנטיביוטיקה כי התחילה לפתח חום (הייתה נראית קצת משונה גם יומיים קודם לכן ולא אכלה - אז קיבלה חטיפי כלבים שלא עושים שלשול וכו', הרבה נוזלים וקוביות קרח שהיא מאד אוהבת ללקק).
לקחו לה בדיקות דם ואני התעקשתי גם על צילום בטן כדי לוודא שלא נתקע לה שם כלום במקרה.
לקחתי בעצמי את הדם למעבדה, וחזרתי הביתה.
כעבור 3 שעות צלצלו אלי מהוטרינר, ואמרו לי את מה שפחדתי ממנו הכי הרבה - "אנזימי הכבד שלה בשמיים, נראה כמו סרטן בכבד. לפי הנתונים האלה ואיך שהיא נראית - לא נותר לה הרבה זמן". שאלתי כמה. ימים? שעות? שבוע? חודש? לא ידעו לומר לי בדיוק, אבל התמונה הייתה עד שבועיים, לפי הוטרינרית והוטרינר שהמרפאה שייכת לו.
נסעתי לשם בלב כבד אחרי חצי שעה של בכי בבית, הליכה לאוטו של רבע שעה - של בכי, ונסיעה לשם - עם בכי. הגעתי והיא הסתכלה עליי, מנסה לקום לראשונה מזה זמן רב אבל לא ממש מצליחה להתניע את עצמה, ומוותרת.
הוצאתי אותה מהכלוב אצלו, חיבקתי אותה ובכיתי המון. המון. יותר ממה שבכיתי כשהבאתי אותה.הציעו לי לעשות לה US לכבד לראות איפה הגידול, והחלטתי שהיא לא הולכת לעבור עוד בדיקות, ומה זה בכלל משנה איפה הגידול.
קניתי לה קופסאות אוכל לכבד רטוב, למקרה שאולי יש לה רק דלקת. קניתי רק 4 קופסאות, בתקווה שתחזיק אכן 4 ימים, ואח"כ נראה מה יהיה.
כל זה, 11.6.11.
במשך שבוע וחצי השקיתי אותה עם מזרק, כל פעם 5-10 מ"ל, לאט לאט, שלא יטפטף ממנה החוצה. את העירוי הוצאנו לה לבד בבית יום למחרת לאחר אישור מהוטרינר כי יש לנו הכשרה לעשות זאת, וכי אני הרגשתי שהיא זקוקה עוד לנוזלים והוא יודע היטב שיש ביני לבינה קשר הבנה מיוחד ומדהים. נשכבתי לידה ובכיתי, לא למדתי למבחן שלי בכלל, הייתי ערה עד 4 בבוקר ושוב מ 7 כדי שאם היא תמות - שלא תמות לבד כשאני בחדר השני או ישנה, רציתי ללטף אותה ושתדע שאני תמיד פה ושאם היא סובלת ולא יכולה יותר- שזה בסדר שתוותר, אבל אני עוד לא מוותרת עליה.
ולא ויתרתי עליה, ועל התשומת לב, האהבה, המגע, ההשקעה הרפואית ש"המצאתי" שהיא צריכה (השקייה במזרק וכו').
היום 9.6.12, הכלבה שלי אולי לא בשיא הכושר כמו שהייתה לפני האירוע הזה,
אבל היא חיה ונושמת.
מכלבה שלא ממש אכפת לה לכלבה ששוב באה להתלטף, להעיר אותי בבוקר, ללקק אותי כשבא לה עוד טיול אקסטרה.
אני מורידה אותה במדרגות כדי לא להעמיס עליה יותר מדי, אלא אם היא מראה לי שבא לה לבד.
זאת למרות שכבר 3 שנים היא חירשת, ושנתיים לא רואה בלילה בגלל הקטרקט. למרות שהעברתי אותה דירה איתי ממש לפני שכל הסיפור קרה, לעיר אחרת, עם עוד בעלים, חדש.
לפעמים יש לה שוב אפיזודות של "לא רוצה לאכול, לשחק או לקום". אז אני לפעמים נותנת לה מעט גבינה לבנה (בכל חייה איתי לא קיבלה אוכל של בני אדם! היא אוהבת אוכל של כלבים!), ומשקה אותה במזרק שוב ומוודאת שהיא בולעת כמובן (אך לא מכריחה אותה, הכל לאט לאט). ומחכה. לא עובר הרבה זמן עד שהיא קמה, עניין של 3-5 שעות. לפעמים יש ימים שלא בא לה לאכול, ואני נמנעת להציע לה "מאכלי אדם" בלבד, אלא מערבבת לה אותם עם האוכל שלה, ומרטיבה לה אותו קצת, והיא חוזרת לאכול לבד. באותם ימים היא יורדת במדרגות על הידיים גם אם לא ממש בא לה כדי שלא תעמיס על עצמה, ויש כל הזמן השגחה על כמה היא שותה. לפעמים, היא מנשנשת את האוכל של הגורה שלנו, ממש 4-5 פירורים, ואז אנחנו יודעים שהיא סתם עושה לנו פרצוף
המסר הוא, שלפעמים הם לא ממש רוצים לוותר, אבל עושים קצת קונצים.
מותר להם.
הכלבה שלך בדיוק באותו הגיל ששלי הייתה לפני שנה. לא הרבה כלבים מגיעים לגיל הזה, ומי שכן - זה גם בזכות הפיזיולוגיה, גם בזכות הגנטיקה, וגם בזכות בעלים מדהים שיודע לטפל בהם ונותן להם להרגיש אהבה תמידית.
תני לה צ'אנס להתאושש, מלאי אחרי מה שהוט' מבקש, ותראי מה את יכולה לעשות כדי להקל עליה, בין אם זה אוכל (רק תשאלי את הוט' מה עדיף כי נגיד יש מאכלי אדם ומאכלי כלבים עם מלחים, שלא כדאי לתת לכלב עם בעיית כליות...) טעים ורך, ליטוף, שתייה בכמות שעליה הוט' ממליץ וכו'.
מחזיקה אצבעות שתתאושש תוך כמה ימים, ויודעת עד כמה ההמתנה ללא נודע הזה נוראית.
חיבוק.
