בטח כולם חושבים ככה

[ליאור של חנה]

בטח כולם חושבים ככה

בטח כולם חושבים ככה
אז אני ארשה לעצמי להגיד יאללה נגמר נושא השם או לפחות יש החלטה שאין החלטה ? אפונה התחילה בשרשרת ראשונה מישהם צריכים לפתוח כמה שרשראות אחרות וקדימה הפועל אין צורך להגיב למה אני לא מתנדב ? כי אנחנו אפילו לא בשלבי ההרהור מתי להתחיל אין אפילו בסיס ביולוגי, לאור ההנקה ומכאן חוסר המחזור, להתחיל נסיונות קדם טיפוליים בינתיים מנסה ללמוד ממה שעובר על אחרים כדאי לדעת להתכונן בכלל ניתן להתכונן ? הטיפולים, למי שמטופלים עם ילדים, נהיים שונים ? ליאור

 

[אינה של יערה]

למה לא לעשות סקר דעת קהל?

בטח כולם חושבים ככה
אז אני ארשה לעצמי להגיד יאללה נגמר נושא השם או לפחות יש החלטה שאין החלטה ? אפונה התחילה בשרשרת ראשונה מישהם צריכים לפתוח כמה שרשראות אחרות וקדימה הפועל אין צורך להגיב למה אני לא מתנדב ? כי אנחנו אפילו לא בשלבי ההרהור מתי להתחיל אין אפילו בסיס ביולוגי, לאור ההנקה ומכאן חוסר המחזור, להתחיל נסיונות קדם טיפוליים בינתיים מנסה ללמוד ממה שעובר על אחרים כדאי לדעת להתכונן בכלל ניתן להתכונן ? הטיפולים, למי שמטופלים עם ילדים, נהיים שונים ? ליאור

למה לא לעשות סקר דעת קהל?
שהעם יחליט אם הוא מעדיף "פוריות להורים", "הורים בטיפולים" או כל שם אחר? לדעתי אין מה להתכונן. ההכנה הכי טובה בשבילי היא לחזור ולשנן שגם אם יש לי ילדה זה עדיין לא הופך אותי לפורייה (כמו שאם אני מחמצנת, זה עדיין לא עושה אותי בלונדינית). אני באה לטיפול הראשון במין אופטימיות חסרת-בסיס ומקווה שזה יעבור כי אחרת הנפילה תהיה גדולה.

 

[ליאור של חנה]

אני אחדד את השאלה

למה לא לעשות סקר דעת קהל?
שהעם יחליט אם הוא מעדיף "פוריות להורים", "הורים בטיפולים" או כל שם אחר? לדעתי אין מה להתכונן. ההכנה הכי טובה בשבילי היא לחזור ולשנן שגם אם יש לי ילדה זה עדיין לא הופך אותי לפורייה (כמו שאם אני מחמצנת, זה עדיין לא עושה אותי בלונדינית). אני באה לטיפול הראשון במין אופטימיות חסרת-בסיס ומקווה שזה יעבור כי אחרת הנפילה תהיה גדולה.

אני אחדד את השאלה
כמו שמכינים ילד לקראת הגעת אח חדש ככה אני מברר על הכנות שלנו כלפי עצמנו לקראת טיפולים כשיש כבר ילד בבית לא יודע לנסח טוב את השאלה כי היא עדיין נורא תיאורתית עבורי אני בהחלט מתנחם (עד כמה שניתן) בתיאורים שכמה אמהות נתנו פה שאחרי שלילי חיבוק טוב מהילד מרגיע ומחזיר בזבנג לחיי היום יום ליאור

 

[סיגל של שגיא]

אז אני אשתף בתהליך שאנחנו עוברים

אני אחדד את השאלה
כמו שמכינים ילד לקראת הגעת אח חדש ככה אני מברר על הכנות שלנו כלפי עצמנו לקראת טיפולים כשיש כבר ילד בבית לא יודע לנסח טוב את השאלה כי היא עדיין נורא תיאורתית עבורי אני בהחלט מתנחם (עד כמה שניתן) בתיאורים שכמה אמהות נתנו פה שאחרי שלילי חיבוק טוב מהילד מרגיע ומחזיר בזבנג לחיי היום יום ליאור

אז אני אשתף בתהליך שאנחנו עוברים
עוד כששכבתי בחדר התאוששות לאחר הניתוח, אמרתי לבן-זוגי שיפשירו את הקרטיבים וישתילו לי אותם, כי אני רוצה עוד הריון. החזקתי בדעה הזו עד לפני כחודש-חודש וחצי. לעומתי, בו-זוגי היה איתן בדעתו: "על גופתי המתה עוד ילד עכשיו". שגיא גדל לו לאט-לאט (או מהר-מהר, תלוי באיזו שעה של היום שואלים אותי את השאלה הזו), ועם גדילתו והתפתחותו הלכה דעתי והשתנתה לה. מנחישות בהבאת ילד נוסף לעולם במהירות האפשרית, עברתי אט-אט להרגיש חשש שמא שגיא מאוד יסבול אם אמא תהיה בהריון עכשיו ויהיה לה קשה. אח"כ הרגשתי שזה לא פייר לגביי להיות אמא לילד שני בגיל שמתקרב ל-35 (ואז הילד השלישי יוולד לקראת גיל 40?) וגם לא פייר לילד שאלד אותו בגיל עם סיכון גבוה. ואיך, מבחינה לוגיסטית, אני עושה את זה עכשיו עם עוד ילד? לוקחת אותו למוקד להזרקות? מלמדת אותו להזריק לאמא? ומי ישמור עליו כשאהיה בשאיבה? ומי ישמור עליו אחרי המי-שפיר? ומי? ואיך? ומתי? וכמה? והנה, עוד פעם אני משחררת אנחה בניסיון להקל על ליבי עם המחשבות הרבות המתרוצצות לי בראש ובלב... ועכשיו אני מרגישה, שהפער הנכון בין שגיא לאחותו (אוטוסוגסטיה, רבותיי)הוא 4 שנים לפחות, וזה אומר שהלידה הבאה תהיה עוד 3 שנים (כלומר, בגיל 35). ומי אמר שהפעם השניה לא תהיה כמו הראשונה: מס´ שנים ומס´ טיפולים? ומי אמר שבפעם הבאה אקלט בטיפול הראשון כמו אצל שגיא?

 

[מיכל של עומר ויובל]

גם אני

אז אני אשתף בתהליך שאנחנו עוברים
עוד כששכבתי בחדר התאוששות לאחר הניתוח, אמרתי לבן-זוגי שיפשירו את הקרטיבים וישתילו לי אותם, כי אני רוצה עוד הריון. החזקתי בדעה הזו עד לפני כחודש-חודש וחצי. לעומתי, בו-זוגי היה איתן בדעתו: "על גופתי המתה עוד ילד עכשיו". שגיא גדל לו לאט-לאט (או מהר-מהר, תלוי באיזו שעה של היום שואלים אותי את השאלה הזו), ועם גדילתו והתפתחותו הלכה דעתי והשתנתה לה. מנחישות בהבאת ילד נוסף לעולם במהירות האפשרית, עברתי אט-אט להרגיש חשש שמא שגיא מאוד יסבול אם אמא תהיה בהריון עכשיו ויהיה לה קשה. אח"כ הרגשתי שזה לא פייר לגביי להיות אמא לילד שני בגיל שמתקרב ל-35 (ואז הילד השלישי יוולד לקראת גיל 40?) וגם לא פייר לילד שאלד אותו בגיל עם סיכון גבוה. ואיך, מבחינה לוגיסטית, אני עושה את זה עכשיו עם עוד ילד? לוקחת אותו למוקד להזרקות? מלמדת אותו להזריק לאמא? ומי ישמור עליו כשאהיה בשאיבה? ומי ישמור עליו אחרי המי-שפיר? ומי? ואיך? ומתי? וכמה? והנה, עוד פעם אני משחררת אנחה בניסיון להקל על ליבי עם המחשבות הרבות המתרוצצות לי בראש ובלב... ועכשיו אני מרגישה, שהפער הנכון בין שגיא לאחותו (אוטוסוגסטיה, רבותיי)הוא 4 שנים לפחות, וזה אומר שהלידה הבאה תהיה עוד 3 שנים (כלומר, בגיל 35). ומי אמר שהפעם השניה לא תהיה כמו הראשונה: מס´ שנים ומס´ טיפולים? ומי אמר שבפעם הבאה אקלט בטיפול הראשון כמו אצל שגיא?

גם אני
חושבת על זה המון. עומר ויובל רק בני 8 חודשים, אבל לקח לנו כמעט 3 שנים להביא אותם לעולם. ומה אם בפעם הבאה גם יהיה כך? ומצד שני, אני יכולה גם להיקלט להריון בניסיון הראשון. ההריון שלי היה די קשה, ואף אחד לא מבטיח לי שהשני יהיה יותר קל (שלא לדבר על לידת תינוק או שניים וגידולם מחדש), ואז מה יהיה על שני הדובונים המופלאים שלי? האם לא מגיע להם עוד קצת אמא שהיא שם רק בשבילם? אמא שיכולה להרים אותם ולהתרוצץ איתם ושדואגת רק להם וחושבת רק עליהם? גם ככה הם שניים וצריכים להתחלק בי. ומה איתי? 4 שנים חיכיתי לרגע המופלא שבו אזכה לגדל ילדים. האם לא מגיע להנות מהם כמה שנים לפני שאתחיל שוב? ועם כל הכבוד לסיבוב הבא, אין כמו חוויית הילד הראשון (או הילדים הראשונים). לא הם ולא אני אשמים בחוסר הפוריות שלנו, אבל קשה לי לשבת בשקט ולהגיד "תנו לי להנות מאלה. יש לי עוד זמן להביא להם אחיות", כי אני יודעת שכשמדובר בטיפולים, הזמן פשוט נוזל בין האצבעות, והופ עברו להן שנתיים בלי שקרה כלום. בקיצור, מתלבטת. כרגע אני מתלבטת לבד. הבעל לא חולם אפילו על עוד ילדים בשלב זה.

 

[שירלי של תומר]

בתור מישהי שבלאו הכי תמיד רצתה

גם אני
חושבת על זה המון. עומר ויובל רק בני 8 חודשים, אבל לקח לנו כמעט 3 שנים להביא אותם לעולם. ומה אם בפעם הבאה גם יהיה כך? ומצד שני, אני יכולה גם להיקלט להריון בניסיון הראשון. ההריון שלי היה די קשה, ואף אחד לא מבטיח לי שהשני יהיה יותר קל (שלא לדבר על לידת תינוק או שניים וגידולם מחדש), ואז מה יהיה על שני הדובונים המופלאים שלי? האם לא מגיע להם עוד קצת אמא שהיא שם רק בשבילם? אמא שיכולה להרים אותם ולהתרוצץ איתם ושדואגת רק להם וחושבת רק עליהם? גם ככה הם שניים וצריכים להתחלק בי. ומה איתי? 4 שנים חיכיתי לרגע המופלא שבו אזכה לגדל ילדים. האם לא מגיע להנות מהם כמה שנים לפני שאתחיל שוב? ועם כל הכבוד לסיבוב הבא, אין כמו חוויית הילד הראשון (או הילדים הראשונים). לא הם ולא אני אשמים בחוסר הפוריות שלנו, אבל קשה לי לשבת בשקט ולהגיד "תנו לי להנות מאלה. יש לי עוד זמן להביא להם אחיות", כי אני יודעת שכשמדובר בטיפולים, הזמן פשוט נוזל בין האצבעות, והופ עברו להן שנתיים בלי שקרה כלום. בקיצור, מתלבטת. כרגע אני מתלבטת לבד. הבעל לא חולם אפילו על עוד ילדים בשלב זה.

בתור מישהי שבלאו הכי תמיד רצתה
קטנים בין הילדים אז עניין חוסר הפוריות והטיפולים לא באמת שינה הרבה...

 

[שירלי של תומר]

הכוונה: הפרשים קטנים!

בתור מישהי שבלאו הכי תמיד רצתה
קטנים בין הילדים אז עניין חוסר הפוריות והטיפולים לא באמת שינה הרבה...

הכוונה: הפרשים קטנים!

 

[שי99]

משמעותית יותר קל...

אני אחדד את השאלה
כמו שמכינים ילד לקראת הגעת אח חדש ככה אני מברר על הכנות שלנו כלפי עצמנו לקראת טיפולים כשיש כבר ילד בבית לא יודע לנסח טוב את השאלה כי היא עדיין נורא תיאורתית עבורי אני בהחלט מתנחם (עד כמה שניתן) בתיאורים שכמה אמהות נתנו פה שאחרי שלילי חיבוק טוב מהילד מרגיע ומחזיר בזבנג לחיי היום יום ליאור

משמעותית יותר קל...

קודם כל כי היית שם, והוכח לך פעם אחת שאתה יכול (בפעם ראשונה זה לא ברור, יש ספק אם יהיו בכלל...).

אתה מכיר את הפרוצדורות, יודע מה מצפה לך, ולא מתרגש מגסות רוחם וחוסר רגישותם של הגורמים המטפלים (קופ"ח, רופאים, מעבדות ודומיהם).

אתה זוכר את זה כתקופה איומה,ולכן יכול להיות רק מופתע לטובה

תחושת "בזבוז זמן" פחות קשה. זה פחות נורא "להפסיד חודש".

אין לך זמן ומקום להתפרק. אתה חייב לתפקד, לחייך ולהמשיך בחיים. והכי הכי חשוב:

גם עם ילד אחד, העולם שלך כ"כ מלא. אתה מסתכל עליו וחושב: בשביל עוד אחד כזה, אני מוכן להתאמץ/לסבול עוד קצת. היאוש פשוט לא בא בחשבון... יש עוד המון, אבל אילו היו התחושות שלי. ואכן (כמו בספרים) IVF ראשון, הוחזרו שניים ונקלטו שניים... אני מקוה שלכולם ילך בקלות כפי שהלך לנו, ויהיו לכולנו מלאנ´תאלפים ילדים...

 

[סיגל של שגיא]

אני לא לוקחת כמובן מאליו את הפעם

משמעותית יותר קל...

קודם כל כי היית שם, והוכח לך פעם אחת שאתה יכול (בפעם ראשונה זה לא ברור, יש ספק אם יהיו בכלל...).

אתה מכיר את הפרוצדורות, יודע מה מצפה לך, ולא מתרגש מגסות רוחם וחוסר רגישותם של הגורמים המטפלים (קופ"ח, רופאים, מעבדות ודומיהם).

אתה זוכר את זה כתקופה איומה,ולכן יכול להיות רק מופתע לטובה

תחושת "בזבוז זמן" פחות קשה. זה פחות נורא "להפסיד חודש".

אין לך זמן ומקום להתפרק. אתה חייב לתפקד, לחייך ולהמשיך בחיים. והכי הכי חשוב:

גם עם ילד אחד, העולם שלך כ"כ מלא. אתה מסתכל עליו וחושב: בשביל עוד אחד כזה, אני מוכן להתאמץ/לסבול עוד קצת. היאוש פשוט לא בא בחשבון... יש עוד המון, אבל אילו היו התחושות שלי. ואכן (כמו בספרים) IVF ראשון, הוחזרו שניים ונקלטו שניים... אני מקוה שלכולם ילך בקלות כפי שהלך לנו, ויהיו לכולנו מלאנ´תאלפים ילדים...

אני לא לוקחת כמובן מאליו את הפעם
השניה. אני כל הזמן חושבת שאם "הלך לי" בפעם הראשונה, זה לא אומר ש"ילך לי" בפעם השניה. ובגלל ש"הלך לי" בפעם הראשונה על ה"מכה הראשונה", הפחד שלי הוא יותר גדול. ובל נשכח שזהו לא הליך טבעי, עם השלכות שיכולות להיות מסוכנות (הרדמה, הזרקת הורמונים), ועם ילד בבית שיכול להשאר יתום מאם, המחשבה הזו מפחידה אותי...

 

[שירלי של תומר]

אז ככה...

משמעותית יותר קל...

קודם כל כי היית שם, והוכח לך פעם אחת שאתה יכול (בפעם ראשונה זה לא ברור, יש ספק אם יהיו בכלל...).

אתה מכיר את הפרוצדורות, יודע מה מצפה לך, ולא מתרגש מגסות רוחם וחוסר רגישותם של הגורמים המטפלים (קופ"ח, רופאים, מעבדות ודומיהם).

אתה זוכר את זה כתקופה איומה,ולכן יכול להיות רק מופתע לטובה

תחושת "בזבוז זמן" פחות קשה. זה פחות נורא "להפסיד חודש".

אין לך זמן ומקום להתפרק. אתה חייב לתפקד, לחייך ולהמשיך בחיים. והכי הכי חשוב:

גם עם ילד אחד, העולם שלך כ"כ מלא. אתה מסתכל עליו וחושב: בשביל עוד אחד כזה, אני מוכן להתאמץ/לסבול עוד קצת. היאוש פשוט לא בא בחשבון... יש עוד המון, אבל אילו היו התחושות שלי. ואכן (כמו בספרים) IVF ראשון, הוחזרו שניים ונקלטו שניים... אני מקוה שלכולם ילך בקלות כפי שהלך לנו, ויהיו לכולנו מלאנ´תאלפים ילדים...

אז ככה...
בתור מישהי שהזכרון אצלה טרי ביותר בנושא זה: אין מה להתכונן. לא צריך לשאול יותר מידי שאלות לוגיסטיות כי כשמספיק רוצים אז פשוט מסתדרים. ומוצאים כוחות ממקומות נידחים. לדעתי חשוב באמת באמת לרצות להיכנס לזה שוב וחשוב להרגיש שוב את הכמיהה החזקה הזו לעוד ילד אחרת לדעתי זה יהיה קשה מאוד! לגבי הטיפולים בפעם השניה אז לוגיסטית זה מסובך יותר (אבל מסתדרים). רגשית עוברים טלטלות גדולות בין אושר מאוד גדול עם הקיים לבין החוסר והכישלונות. אני פחות או יותר מסכימה עם מה שכתבה שי אלא שזה באמת מתאים לנו שהצלחנו יחסית מהר בסיבוב שני. למי שזה נמשך ונמשך גם בסיבוב שני, והילדים מתבגרים והכישלונות מתרבים אני חושבת שנורא נורא קשה גם אם כבר יש הצלחה אחת בבית!!! (

י

י להם). אה, וכדאי גם להשתחרר מהמיתוס של הפעם זה יבוא טבעי כי לרב זה לא (נורא נחמד לשמוע את הסיפורים שכן אבל הם מעטים) ואז האכזבה היא קשה ויש תחושה מחודשת של בגידת הגוף

סה"כ כשתרצו מספיק זה יבוא באופן טבעי (הכוונה לחזרה לטיפולים), לא תשאלו יותר מידי שאלות ופשוט תזרמו עם זה. כמו לגדל ילדים בעצם...

 

[נירית1]

מסכימה עם מה ששי כתבה

משמעותית יותר קל...

קודם כל כי היית שם, והוכח לך פעם אחת שאתה יכול (בפעם ראשונה זה לא ברור, יש ספק אם יהיו בכלל...).

אתה מכיר את הפרוצדורות, יודע מה מצפה לך, ולא מתרגש מגסות רוחם וחוסר רגישותם של הגורמים המטפלים (קופ"ח, רופאים, מעבדות ודומיהם).

אתה זוכר את זה כתקופה איומה,ולכן יכול להיות רק מופתע לטובה

תחושת "בזבוז זמן" פחות קשה. זה פחות נורא "להפסיד חודש".

אין לך זמן ומקום להתפרק. אתה חייב לתפקד, לחייך ולהמשיך בחיים. והכי הכי חשוב:

גם עם ילד אחד, העולם שלך כ"כ מלא. אתה מסתכל עליו וחושב: בשביל עוד אחד כזה, אני מוכן להתאמץ/לסבול עוד קצת. היאוש פשוט לא בא בחשבון... יש עוד המון, אבל אילו היו התחושות שלי. ואכן (כמו בספרים) IVF ראשון, הוחזרו שניים ונקלטו שניים... אני מקוה שלכולם ילך בקלות כפי שהלך לנו, ויהיו לכולנו מלאנ´תאלפים ילדים...

מסכימה עם מה ששי כתבה
אבל אני חייבת לסייג שיש לדעתי הבדל גדול בין טיפולים כשיש ילד קטן בבית לבין טיפולים כשיש ילד גדול (בגיל בי"ס). השיקולים שלנו לחזרה לטיפולים היו - אנחנו לא סומכים על הטבע, לא יודעים כמה זמן זה יקח אז מעדיפים הפרש קטן בין הילדים עם יתמזל מזלנו או הפרש בינוני עם יקח שוב שלוש שנים - אני חושבת שיצא לנו הפרש מאד טוב(שנתיים+9) מאשר לחכות שהילד יגדל וההפרש רק יהיה גדול. אחד הדברים הנסבלים בחזרה לטיפולים היה להסתכל על התמונה של הבן שלי שתלויה על הקיר במחלקה כל פעם שלקחו לי בדיקת דם.

 

[אינה של יערה]

לצערנו זה לא רק עניין של רצון

אני אחדד את השאלה
כמו שמכינים ילד לקראת הגעת אח חדש ככה אני מברר על הכנות שלנו כלפי עצמנו לקראת טיפולים כשיש כבר ילד בבית לא יודע לנסח טוב את השאלה כי היא עדיין נורא תיאורתית עבורי אני בהחלט מתנחם (עד כמה שניתן) בתיאורים שכמה אמהות נתנו פה שאחרי שלילי חיבוק טוב מהילד מרגיע ומחזיר בזבנג לחיי היום יום ליאור

לצערנו זה לא רק עניין של רצון
אין לי את הלוקסוס של "תכנון המשפחה". לא אני מחליטה כמה ילדים יהיו לי ובאיזה הפרשים. אני יכולה לנסות ולכוון אבל אין שום ערובה שזה מה שיקרה. אולי אני אצליח להביא עוד 3 ילדים בריאים בשבוע 38? אולי רק עוד אחד או שניים? אולי עכשיו, אולי עוד 10 שנים? אולי בכלל לא? בעניין ההכנה, שוב, בעיני הדבר הכי חשוב היה לדעת שיש לי חיי שיגרה (ושיגרה זה בכלל לא רע!). החיים במסלול וזה קרה לנו רק אחרי שיערה עברה את גיל שנה. לא יודעת איך להגדיר "חיים במסלול", בעיקר תחושת יציבות כללית. לדעת שיש מאיפה לצאת ויש לאן לחזור. הייתי עם חברה שיש לה ילד בגיל של יערה באיקאה. שני הילדים כבר גדולים ומזמן לא נכנסים למנשא (וגם לא מעוניינים

) דיברנו כמה טוב שהילדים כבר גדולים, עם סדר יום, מדברים ומשחקים ומתעניינים, וכמה טוב שהם כבר לא newborns. ואז ראינו מישהי עם תינוקת זעירה במנשא בדיוק כמו שהיה לנו רק לפני כמה חודשים - והלב מתפקע מגעגועים. אני השתכללתי וכבר קשה לי לראות את האיקס של המנשא על גב של מישהיאז ידעתי שאנחנו מוכנים לקפוץ שוב למים.

 

[ריניני]

ודווקא אני הייתי בטוחה שזה שיש

למה לא לעשות סקר דעת קהל?
שהעם יחליט אם הוא מעדיף "פוריות להורים", "הורים בטיפולים" או כל שם אחר? לדעתי אין מה להתכונן. ההכנה הכי טובה בשבילי היא לחזור ולשנן שגם אם יש לי ילדה זה עדיין לא הופך אותי לפורייה (כמו שאם אני מחמצנת, זה עדיין לא עושה אותי בלונדינית). אני באה לטיפול הראשון במין אופטימיות חסרת-בסיס ומקווה שזה יעבור כי אחרת הנפילה תהיה גדולה.

ודווקא אני הייתי בטוחה שזה שיש
לנו ילדה אומר שאנחנו פוריים, אמנם צריכים עזרה של רופאים בדרך, אבל עקרונית אנחנו כבר שם, בהריון שני (שלישי, אם לדייק). והנה פתאום אנחנו לא. אפילו יותר מהעובדה שאנחנו לא בהריון, כאב לי להבין שעוד פעם נכנסים לכל המסלול הזה, שעוד פעם צוללת לעולם של הטיפולים. עוזבת את העולם של הפעילות, ההורות, העבודה ושוקעת מחדש עד מעל לראש בטיפולים. לא שהפסקתי להיות אמא או שלא אחזור לעבודה בספטמבר (אם תהיה לי עבודה לחזור אליה, מה שמסתמן כאפשרות הפחות-סבירה כרגע

), אבל אני כבר מכירה את הכח של הטיפולים ובעיקר של הכשלונות לשאוב אותי למטה. וכבר הרגשתי איך הסבלנות והרכות כלפי הבת האהובה שלי (

מה סוכם, מותר להראות תמונות או לא??) פוחתות, ומופיעה יותר עצבנות. ובכלל שהיחס שלי אליה הופך מוכתב ממצבי הרוח / ההורמונים שלי, ופחות מהמקום בו היא נמצאת. ואני לא מרוצה מזה. ולא מצליחה אחרת. עכשיו כן, עכשיו לא חוכמה, אבל במחזור הבא של הIVF עוד פעם אשקע. ואז גם התחלת גן חדש בשבילה, וגם אבא שלה (ובן הזוג שלי) נוסע לשבוע לחו"ל (עבודה), ובכלל נישאר שתינו לבד, ועוד יותר קשה. בקיצור (הא!), קשה לי מאד לחזור למסלול הזה. וחשבתי שזה לא מה שיקרה. וחשבתי שאני בלונדינית באמת

 

[ליאור של חנה]

תשובה ל ../images/Emo32.gif

ודווקא אני הייתי בטוחה שזה שיש
לנו ילדה אומר שאנחנו פוריים, אמנם צריכים עזרה של רופאים בדרך, אבל עקרונית אנחנו כבר שם, בהריון שני (שלישי, אם לדייק). והנה פתאום אנחנו לא. אפילו יותר מהעובדה שאנחנו לא בהריון, כאב לי להבין שעוד פעם נכנסים לכל המסלול הזה, שעוד פעם צוללת לעולם של הטיפולים. עוזבת את העולם של הפעילות, ההורות, העבודה ושוקעת מחדש עד מעל לראש בטיפולים. לא שהפסקתי להיות אמא או שלא אחזור לעבודה בספטמבר (אם תהיה לי עבודה לחזור אליה, מה שמסתמן כאפשרות הפחות-סבירה כרגע

), אבל אני כבר מכירה את הכח של הטיפולים ובעיקר של הכשלונות לשאוב אותי למטה. וכבר הרגשתי איך הסבלנות והרכות כלפי הבת האהובה שלי (

מה סוכם, מותר להראות תמונות או לא??) פוחתות, ומופיעה יותר עצבנות. ובכלל שהיחס שלי אליה הופך מוכתב ממצבי הרוח / ההורמונים שלי, ופחות מהמקום בו היא נמצאת. ואני לא מרוצה מזה. ולא מצליחה אחרת. עכשיו כן, עכשיו לא חוכמה, אבל במחזור הבא של הIVF עוד פעם אשקע. ואז גם התחלת גן חדש בשבילה, וגם אבא שלה (ובן הזוג שלי) נוסע לשבוע לחו"ל (עבודה), ובכלל נישאר שתינו לבד, ועוד יותר קשה. בקיצור (הא!), קשה לי מאד לחזור למסלול הזה. וחשבתי שזה לא מה שיקרה. וחשבתי שאני בלונדינית באמת

תשובה ל

נראה לי שלאור בקשות שונות של חלק מהאנשים יהיה כדאי שברגע ויהיה ניהול מלא של הפורום לבנות גלריה שניתן להכנס אליה מהסרגל למעלה וכך מי שירצה תמונות יוכל להגיע אליהן ומי שלא לא דעה אישית ליאור