בוקר קשה
רק רוצה להגיד שאני קוראת אתכם ונפעמת מהאומץ שלכן בהתמודדות, מהרגישות והחוכמה ובשיתוף.
התעוררתי באמצע הלילה במתח. אח"כ שוב בשש וחצי בבוקר. היום אני נפגשת עם המנהל. ומתוכננת להציע לו אפשרויות לשיפור וגם לבקש עזרה כדי לבצע את תפקידי טוב יותר. אבל בפנים אני מרגישה מתח עצום, חוסר יכולת להתמודד.. כאילו אני משקרת לו כי בעצם אין לי מסוגלות רגשית ואולי גם מקצועית.
אני איכשהו שורדת את העבודה מיום ליום. קשה לי להיות נוכחת באמת.
האם זה חטא? האם אני ככ אשמה במשהו נורא?
קשה לי אפילו לרצות באמת להיות שם, לתת ולהצליח.
יש איזה מחסום כאב פנימי נורא חזק שלא נותן לי להיות. שאומר לי לא. אין מוצא ואי אפשר. התעוררתי איתו הבוקר ואני לא יודעת מה לעשות ואיך להמשיך ככה.
גם לא ברורה לי ההרגשה הזאת ומה בתוכי כל כך מתנגד.
אני פוחדת ולא רוצה שוב להקלע למצוקה. להגיע לעבודה כמו צל נרדף, כמו חצי בנאדם, על קצה הגבול... או לשחוק את עצמי במאמץ יתר להחזיק...
קשה...
רק רוצה להגיד שאני קוראת אתכם ונפעמת מהאומץ שלכן בהתמודדות, מהרגישות והחוכמה ובשיתוף.
התעוררתי באמצע הלילה במתח. אח"כ שוב בשש וחצי בבוקר. היום אני נפגשת עם המנהל. ומתוכננת להציע לו אפשרויות לשיפור וגם לבקש עזרה כדי לבצע את תפקידי טוב יותר. אבל בפנים אני מרגישה מתח עצום, חוסר יכולת להתמודד.. כאילו אני משקרת לו כי בעצם אין לי מסוגלות רגשית ואולי גם מקצועית.
אני איכשהו שורדת את העבודה מיום ליום. קשה לי להיות נוכחת באמת.
האם זה חטא? האם אני ככ אשמה במשהו נורא?
קשה לי אפילו לרצות באמת להיות שם, לתת ולהצליח.
יש איזה מחסום כאב פנימי נורא חזק שלא נותן לי להיות. שאומר לי לא. אין מוצא ואי אפשר. התעוררתי איתו הבוקר ואני לא יודעת מה לעשות ואיך להמשיך ככה.
גם לא ברורה לי ההרגשה הזאת ומה בתוכי כל כך מתנגד.
אני פוחדת ולא רוצה שוב להקלע למצוקה. להגיע לעבודה כמו צל נרדף, כמו חצי בנאדם, על קצה הגבול... או לשחוק את עצמי במאמץ יתר להחזיק...
קשה...