Learn how to fall
New member
בוקר טוב...
אני לא יודעת אם אתן זוכרות אותי- כתבתי פה הודעה לפני בערך שבועיים, סיפרתי על אחותי שהייתה אנורקטית, ושבזמן האחרון אני מתחילה לגלות אצלי דפוסי התנהגות ומחשבות שאופייניות להפרעות אכילה, ופחדתי שאני אדרדר. בכל אופן, שאלתי אתכן מה כדאי לי לעשות, אם לספר, או שאני יכולה להתמודד עם זה לבד. אם אני לא טועה, כולכן אמרתן לספר, ומהר. סיפרתי לאחותי כמה ימים אחרי שכתבתי את ההודעה. היא הייתה מאוד מופתעת, ואמרה שכדי לצאת מזה אני צריכה קודם כל לצאת מהדכאון שגרם לזה להתפרץ מלכתחילה. זה כמובן שבקצרה, אין טעם שאני אספר על כל השיחה. יום אחרי זה הלכתי לבית ספר, ואחת החברות הכי טובות שלי (שכבר חודשיים-שלושה מאוד דואגת לי, וממש משוכנעת שאני אנורקטית) אמרה לי שהיא אמש ניסתה להתקשר לבית של אבא שלי, ורצתה לספר לו שהיא נורא דואגת לו, ושבזמן האחרון אפילו יותר, אבל הוא לא היה בבית. אחרי זה היא סיפרה לי שיומיים לפני זה היא נכנסה לפורום הזה, כי היא רצתה לשאול אתכן מה דעתכן ומה כדאי לעשות. היא התחילה לקרוא כמה הודעות, ראתה את ההודעה שלי, קראה אותה, והניחה שזו אני לפי הסיפורים והפרטים שהיו בהודעה, ונורא נבהלה. דיברנו על זה, ומאז היא כל הזמן משגיחה עליי, כל יום משהו כמו שלוש פעמים היא שואלת מה אכלתי, היא פשוט כל הזמן על המשמר, היא נורא מפחדת. ו... לפני כמה ימים הבלתי יאומן קרה וסיפרתי אפילו לאבא שלי. דיברנו והוא שאל אותי מה עובר עליי בזמן האחרון, שאני כל הזמן דכאונית, שאני לא עצמי יותר. הוא אמר שהוא דואג לי נורא, הוא אפילו חשב שאולי מישהו נגע בי- הוא לא ידע מה לחשוב. סיפרתי לו, כדי שיפסיק להריץ תסריטים בראש, זה לא עשה לו טוב. נראה לי שאיתו הייתה לי את השיחה הכי טובה והכי פרודוקטיבית, בגלל שאני עדיין חושבת על התוכן שלה. לא התרכזנו כל כך בעניין האוכל, אלא יותר בדכאון שלי. הוא אמר בהתחלה שאין לי שום סיבה להיות בדכאון, כי יש לי המון בחיים (וכשחושבים על זה בהגיון- זה נראה כאילו יש לי את כל מה שכל אחד ירצה), ואני גם אדם נפלא. הוא אמר שאני מצחיקה, אכפתית, חכמה, ועוד כל מיני דברים שאני לא זוכרת בדיוק. כשהוא אמר שאני חכמה, גיחכתי בשקט, והוא קלט את זה, ושאל בהתפעלות גמורה- "את חושבת שאת לא חכמה??" "לא" "בטח שאת כן, איך את מדברת? את חריפה, שנונה, אינטלגנטית. איך את יכולה להגיד שאת לא חכמה?" "כי אני לא. זה לא משנה מה שרואים, אני יודעת שאני לא, אני יכולה להרגיש את זה" "אבל כל מי שפוגש אותך ישר אומר לי כמה שאת נראית חכמה, איך שאת יודעת להתנסח" "זה סתם רושם ראשוני אבא. אני יודעת את האמת על עצמי" "וגם אנשים שמכירים אותך כל החיים תמיד אומרים לי את זה. איך את מדברת?" "כמו שאני חושבת" "ממתי את חושבת מחשבות כאלה?" "י', יא'... לא זוכרת בדיוק" "למה פתאום? משהו בלימודים?" "לא, אין קשר, סתם ככה. אני פשוט כזאת. אני לא חכמה, הלוואי שהייתי, אז הכל היה הרבה יותר טוב" "אבל את חכמה, אני יודע את זה, אני אבא שלך" "טוב, בסדר" "אני מכיר את הטוב הזה, זה לא אומר כלום" "אז שזה לא יאמר כלום" "אחותך אמרה לי שאת לא עושה כלום, שאת מגיעה הביתה מהבית ספר ולא יוצאת" "היא צודקת" "למה? אין לך מה לעשות?" "אין קשר, פשוט לא בא לי" "אז מה את עושה? מתייבשת מול הטלויזיה?" "לא, בדרך כלל אני פשוט יושבת. יושבת ובוהה, לפעמים שומעת עם זה מוזיקה. אין לי חשק לצאת לשום מקום" וכמה זמן אחרי זה, כשדי הפסקנו לדבר, אז הוא אמר לי שהוא פחות מודאג מעניין האוכל (כי אני כן מכריחה את עצמי לאכול, וזה הולך לי די טוב בדרך כלל- אני מנצחת, ולא המחשבות החולניות), ויותר מהדכאון הזה וחוסר ההערכה העצמית שלי. הוא אמר שזה חייב להפסק, שהוא רואה שזה אוכל אותי מבפנים, ומה שזה עושה לי. אמר שכדאי שאני אלך לפסיכולוג, שזה יעזור לי להרגיש טוב יותר. ועכשיו גם החברה שלי ואחותי התחילה לשגע אותי שאני אלך לפסיכולוג, ואני לא רוצה. אני פשוט לא רוצה. אתמול החברה אמרה לי שהיא חושבת שאני לא רוצה ללכת בגלל שהוא יעזור לי, ואני לא רוצה עזרה. היא אמרה שלמרות שאני אולי מנצחת את המחשבות, הן עוד קיימות בי, ויש לי ראש אנורקטי. אמרה שהיא ושומעת את זה על פי כל מיני הערות שלי וההתנהגות שלי. אמרה שאני נהנית להיות ככה, שאני לא רוצה שזה יפסיק. ואולי היא צודקת, אני לא יודעת. זה משגע אותי. אולי עם זה שאני מתגברת על זה ואוכלת, זה עדיין הרסני בשבילי? אולי באמת בגלל זה אני כל כך סולדת מללכת לפסיכולוג, כי אני רוצה את זה, אולי זה מזין אותי. היא אמרה שבגלל שאני מרגישה שאני לא טובה בשום דבר אחר ומרגישה חוסר שליטה שכזה, אני רוצה לשלוט באוכל, והאנורקסיה זו דרך השליטה. זו הדרך שלי להעלות לי את הבטחון העצמי, הדרך שלי להרגיש שאני שווה משהו, בזה שהתגברתי על התאוות המלוכלכות, ניצחתי את הטבע. ואני אוכלת, אבל כשאני עושה את זה, אני מכריחה את עצמי. התחלתי להרגיש רעב. אני שונאת להיות רעבה, כל כך שונאת את זה. ואחרי שאני אוכלת אני מרגישה נורא עם עצמי, מרגישה מגעילה כל כך, כזה גועל וחלחלה מתפשטים לי בגוף... נשבעת לעצמי שאני צמה מעכשיו לפחות עד מחר, אבל לא עומדת בזה. אני סתם חלשה, מצייתת לכולם מבחוץ שאומרים לי שזה מה שכדאי, למרות שאני יודעת שלא כדאי לי לאכול ושזה מה שיעשה לי טוב. ואני גם יודעת שכדאי לי לאכול. וכן ולא וכן ולא ואז בסוף כן, כי איכשהו ההגיון מנצח. אני לא יודעת איך, כי המחשבות האלה חזקות, חזקות ממני. ואולי בעצם לא כי בדרך כלל אני מתגברת עליהן. הכל מבולבל לי, מתבלגן לי בראש. כל שניה מעבר חד ממה שאני צריכה למה שאני רוצה, והקונפליקט הזה שמשתגע לי בראש גורם לי לאבד את מעט השפיות שנשארה לי. אני כבר לא יודעת מה לעשות! חשבתי שאם אני אתחיל לאכול זה יפסיק, הדכאון יעבור. אבל כל יום אני מרגישה נורא. מגיעה הביתה והופכת לצמח, למישהי אחרת, שונה לחלוטין מאיך שכולם מכירים אותי. ואני כל כך מצטערת על האורך הזה. עכשיו קראתי את זה, וזה סתם ארוך ומיותר, ולא יוצאת מזה שום טיפת הגיון. אבל הייתי חייבת להוציא, חייבת. מצטערת שזה כל כך ארוך ומבולבל, פשוט רציתי להוציא את זה ממני. למרות שיש לי הרבה אנשים להוציא את זה אליהם, רציתי פה, לא יודעת למה. תודה שאתן פה, פשוט תודה.
אני לא יודעת אם אתן זוכרות אותי- כתבתי פה הודעה לפני בערך שבועיים, סיפרתי על אחותי שהייתה אנורקטית, ושבזמן האחרון אני מתחילה לגלות אצלי דפוסי התנהגות ומחשבות שאופייניות להפרעות אכילה, ופחדתי שאני אדרדר. בכל אופן, שאלתי אתכן מה כדאי לי לעשות, אם לספר, או שאני יכולה להתמודד עם זה לבד. אם אני לא טועה, כולכן אמרתן לספר, ומהר. סיפרתי לאחותי כמה ימים אחרי שכתבתי את ההודעה. היא הייתה מאוד מופתעת, ואמרה שכדי לצאת מזה אני צריכה קודם כל לצאת מהדכאון שגרם לזה להתפרץ מלכתחילה. זה כמובן שבקצרה, אין טעם שאני אספר על כל השיחה. יום אחרי זה הלכתי לבית ספר, ואחת החברות הכי טובות שלי (שכבר חודשיים-שלושה מאוד דואגת לי, וממש משוכנעת שאני אנורקטית) אמרה לי שהיא אמש ניסתה להתקשר לבית של אבא שלי, ורצתה לספר לו שהיא נורא דואגת לו, ושבזמן האחרון אפילו יותר, אבל הוא לא היה בבית. אחרי זה היא סיפרה לי שיומיים לפני זה היא נכנסה לפורום הזה, כי היא רצתה לשאול אתכן מה דעתכן ומה כדאי לעשות. היא התחילה לקרוא כמה הודעות, ראתה את ההודעה שלי, קראה אותה, והניחה שזו אני לפי הסיפורים והפרטים שהיו בהודעה, ונורא נבהלה. דיברנו על זה, ומאז היא כל הזמן משגיחה עליי, כל יום משהו כמו שלוש פעמים היא שואלת מה אכלתי, היא פשוט כל הזמן על המשמר, היא נורא מפחדת. ו... לפני כמה ימים הבלתי יאומן קרה וסיפרתי אפילו לאבא שלי. דיברנו והוא שאל אותי מה עובר עליי בזמן האחרון, שאני כל הזמן דכאונית, שאני לא עצמי יותר. הוא אמר שהוא דואג לי נורא, הוא אפילו חשב שאולי מישהו נגע בי- הוא לא ידע מה לחשוב. סיפרתי לו, כדי שיפסיק להריץ תסריטים בראש, זה לא עשה לו טוב. נראה לי שאיתו הייתה לי את השיחה הכי טובה והכי פרודוקטיבית, בגלל שאני עדיין חושבת על התוכן שלה. לא התרכזנו כל כך בעניין האוכל, אלא יותר בדכאון שלי. הוא אמר בהתחלה שאין לי שום סיבה להיות בדכאון, כי יש לי המון בחיים (וכשחושבים על זה בהגיון- זה נראה כאילו יש לי את כל מה שכל אחד ירצה), ואני גם אדם נפלא. הוא אמר שאני מצחיקה, אכפתית, חכמה, ועוד כל מיני דברים שאני לא זוכרת בדיוק. כשהוא אמר שאני חכמה, גיחכתי בשקט, והוא קלט את זה, ושאל בהתפעלות גמורה- "את חושבת שאת לא חכמה??" "לא" "בטח שאת כן, איך את מדברת? את חריפה, שנונה, אינטלגנטית. איך את יכולה להגיד שאת לא חכמה?" "כי אני לא. זה לא משנה מה שרואים, אני יודעת שאני לא, אני יכולה להרגיש את זה" "אבל כל מי שפוגש אותך ישר אומר לי כמה שאת נראית חכמה, איך שאת יודעת להתנסח" "זה סתם רושם ראשוני אבא. אני יודעת את האמת על עצמי" "וגם אנשים שמכירים אותך כל החיים תמיד אומרים לי את זה. איך את מדברת?" "כמו שאני חושבת" "ממתי את חושבת מחשבות כאלה?" "י', יא'... לא זוכרת בדיוק" "למה פתאום? משהו בלימודים?" "לא, אין קשר, סתם ככה. אני פשוט כזאת. אני לא חכמה, הלוואי שהייתי, אז הכל היה הרבה יותר טוב" "אבל את חכמה, אני יודע את זה, אני אבא שלך" "טוב, בסדר" "אני מכיר את הטוב הזה, זה לא אומר כלום" "אז שזה לא יאמר כלום" "אחותך אמרה לי שאת לא עושה כלום, שאת מגיעה הביתה מהבית ספר ולא יוצאת" "היא צודקת" "למה? אין לך מה לעשות?" "אין קשר, פשוט לא בא לי" "אז מה את עושה? מתייבשת מול הטלויזיה?" "לא, בדרך כלל אני פשוט יושבת. יושבת ובוהה, לפעמים שומעת עם זה מוזיקה. אין לי חשק לצאת לשום מקום" וכמה זמן אחרי זה, כשדי הפסקנו לדבר, אז הוא אמר לי שהוא פחות מודאג מעניין האוכל (כי אני כן מכריחה את עצמי לאכול, וזה הולך לי די טוב בדרך כלל- אני מנצחת, ולא המחשבות החולניות), ויותר מהדכאון הזה וחוסר ההערכה העצמית שלי. הוא אמר שזה חייב להפסק, שהוא רואה שזה אוכל אותי מבפנים, ומה שזה עושה לי. אמר שכדאי שאני אלך לפסיכולוג, שזה יעזור לי להרגיש טוב יותר. ועכשיו גם החברה שלי ואחותי התחילה לשגע אותי שאני אלך לפסיכולוג, ואני לא רוצה. אני פשוט לא רוצה. אתמול החברה אמרה לי שהיא חושבת שאני לא רוצה ללכת בגלל שהוא יעזור לי, ואני לא רוצה עזרה. היא אמרה שלמרות שאני אולי מנצחת את המחשבות, הן עוד קיימות בי, ויש לי ראש אנורקטי. אמרה שהיא ושומעת את זה על פי כל מיני הערות שלי וההתנהגות שלי. אמרה שאני נהנית להיות ככה, שאני לא רוצה שזה יפסיק. ואולי היא צודקת, אני לא יודעת. זה משגע אותי. אולי עם זה שאני מתגברת על זה ואוכלת, זה עדיין הרסני בשבילי? אולי באמת בגלל זה אני כל כך סולדת מללכת לפסיכולוג, כי אני רוצה את זה, אולי זה מזין אותי. היא אמרה שבגלל שאני מרגישה שאני לא טובה בשום דבר אחר ומרגישה חוסר שליטה שכזה, אני רוצה לשלוט באוכל, והאנורקסיה זו דרך השליטה. זו הדרך שלי להעלות לי את הבטחון העצמי, הדרך שלי להרגיש שאני שווה משהו, בזה שהתגברתי על התאוות המלוכלכות, ניצחתי את הטבע. ואני אוכלת, אבל כשאני עושה את זה, אני מכריחה את עצמי. התחלתי להרגיש רעב. אני שונאת להיות רעבה, כל כך שונאת את זה. ואחרי שאני אוכלת אני מרגישה נורא עם עצמי, מרגישה מגעילה כל כך, כזה גועל וחלחלה מתפשטים לי בגוף... נשבעת לעצמי שאני צמה מעכשיו לפחות עד מחר, אבל לא עומדת בזה. אני סתם חלשה, מצייתת לכולם מבחוץ שאומרים לי שזה מה שכדאי, למרות שאני יודעת שלא כדאי לי לאכול ושזה מה שיעשה לי טוב. ואני גם יודעת שכדאי לי לאכול. וכן ולא וכן ולא ואז בסוף כן, כי איכשהו ההגיון מנצח. אני לא יודעת איך, כי המחשבות האלה חזקות, חזקות ממני. ואולי בעצם לא כי בדרך כלל אני מתגברת עליהן. הכל מבולבל לי, מתבלגן לי בראש. כל שניה מעבר חד ממה שאני צריכה למה שאני רוצה, והקונפליקט הזה שמשתגע לי בראש גורם לי לאבד את מעט השפיות שנשארה לי. אני כבר לא יודעת מה לעשות! חשבתי שאם אני אתחיל לאכול זה יפסיק, הדכאון יעבור. אבל כל יום אני מרגישה נורא. מגיעה הביתה והופכת לצמח, למישהי אחרת, שונה לחלוטין מאיך שכולם מכירים אותי. ואני כל כך מצטערת על האורך הזה. עכשיו קראתי את זה, וזה סתם ארוך ומיותר, ולא יוצאת מזה שום טיפת הגיון. אבל הייתי חייבת להוציא, חייבת. מצטערת שזה כל כך ארוך ומבולבל, פשוט רציתי להוציא את זה ממני. למרות שיש לי הרבה אנשים להוציא את זה אליהם, רציתי פה, לא יודעת למה. תודה שאתן פה, פשוט תודה.
אבל את כותבת ממש אמיתי.. איך אני יגדיר את זה. אבא שלך צודק,את יודעת להתבטא בצורה מדהימה ורואים שיש לך ראש על הכתפיים ואת מבינה.