לשרוד
אני עדיין בלשרוד, הההפרש ביניהם קטן, יש מלחמות ויש רגעים יפים, אך הם עדיין לא עצמאיים לגמרי והבקרים כל אחד עם הקריזה שלו ולפעמים זה מדבק, קשה לשמוע כל הזמן את המילה זה לא פייר, על כל דבר ואז יסורי המצפון וההתלבטויות, הרצון לשמור על משמעת וגבולות ושני שלי בוחנת את זה בכל רגע מגיל שנה, ההשכבה בערב שנמשכת כמו נצח ועידו נרדם רק עלי, רוב הזמן אני לבד וזה לעשות קניות לבד איתם, לכבס, לארגן וכו´. הכיף הוא גדול אך הקושי הנפשי גדול גם הוא, שי רגיש מאוד וכל דבר לוקח בצורה קיצונית וצריך לתמוך בו ולעקוב אחרי ההתנהגות, הוא עבר שנה מאוד לא קלה בגן ואני מקוה שבכיתה א יהיה קל יותר. בקיצור כן, אני מרגישה שכל יום אני שורדת, מותשת אך מרוצה ורוצה כבר עוד ילד.... דרך אגב מאיפה את?