קונספירציה של הקטשופ
New member
בוקר טוב לכל מי שאני אוהבת...
מתנצלת על אי היותי כאן לפרק זמן מסוים. אני כאן פחות ופחות, חוזרת כדי לשתף במשהו שכתבתי ומאמינה שיהיו שיוכלו להזדהות איתו. מקווה. אוהבת אתכם. באמת. "כשהנר בוער, נר של יום הזכרון לזכר כל הנופלים במערכות ישראל, נוטים לשכוח המון. אולי הלהבות של הנר מסנוורות לעוורון. ייתכן שהחום שהוא מפיץ מבריח המון קור מהלב. אולי? אבל אין יום לזכור אותי. אותו. אותה. אנשים שחיים מתים. אנשים שמאמצים להם חיוך ומאמינים בו. אלה שמתים מדי יום במערכות נגד הדבר הפשוט ביותר והמורכב ביותר שבעולם. המאבק נגד ובעד השפיות. המאבק הדואלי על הבחירה לחיות. ועל הבחירה איך. אני בוהה בנר, ותוהה מה היה קורה אילו מתתי מוות גשמי, אמתי. אילו המשפחה שלי היתה צריך לאמר עליי קדיש. אילו היו מדליקים נר לזכרי. ובאיזשהו מקום פתטי שבי, אני מקווה להיות אחת מששה מליון. מכמה אלפים. שמתו בקרב על המדינה, שמתו במאבק לחיים. שנורו סתם בשנתם וקבלו מהות הירואית. דבר שלעולם לא יהיה לי. אני מהרהרת ביני לביני מה היה קורה, אילו. מה עובר בראשה של אם, שבנה נרצח בשכם על ידי מחבל. אולי נוטים לחלוק לו כבוד כה רב כי לא בחר לחיות. ואם כן, נשאלת השאלה אם היה בוחר למות, אילו היה מעדיף לסיים את חיו, והיה לוקח את רובהו, ויורה יריה אחת קצרה וחדה. אחת שתמיס את הדם שניתז מראשו או חזהו בהמוני דמעות לאורך שנים. האם היה מקבל את אותה מהות הירואית? כאדם שמת במערכות ישראל? מי מת במערכות ישראל? רק מי שנלחם על חיי, והביא אותי בסופו של דבר אל הארץ המובטחת, כשזו כאן על מגש של כסף לצד ראשי? האם החייל שנלחם בגבורה ולא יכול היה לשאת את עול המלחמה וסיים את חיו, האם הוא אינו גיבור? אולי אינו גיבור משום שלא כבש את יצרו? מה הופך אדם לגיבור. מה מצדיק הדלקת נר נשמה לכבודו, כבל עם ועדה? חיים הם מאבק. ומשול אדם שהציל חיים יחידים למושיע על פי היהדות. ואני מביטה בעצמי, נלחמת קרבות אבודים, קרבות דון קישוטיים. נלחמת על חיי בעצם. ובוחרת נכון לעכשיו שלא לסיימם. ומי בכלל מודע למה שמתהלך בנפשי? מי יודע על דרך היסורים הבלתי אפשרית הזו. על הסיוט המתמשך הזה. על העול והמועקה בחזי, שלא נותנת לי מנוח לשניה. לא מאפשרת לי לקרוא ספר, לכתוב. ללמוד. להמשיך. אני לא מאמינה שיש צורך להדליק נר זכרון לעילוי נשמתי. אין. נשמתי נטועה בחזי עדיין ואפי נושם אוויר מכאיב של בוקר צהריים ערב וליל. נשימותיי מרטטות בגופי בשלוות לילה ועיני דומעות מעייפות. אני חיה. עדיין. אינני יודעת כמה זמן אוכל לה, למלחמה הבלתי מתפשרת הזו. מתי אכרע ואמות. מתי אוותר. אינני יודעת. אבל אני יודעת שלעולם לא אהיה גיבורה. גם אם אנצח וגם אם אפסיד. אני מהלכת על חבל דק של שפיות, שלא נותן לי שניה של שקט. אני מנסה לברור את מילותיי ואלו לא יוצאות מפי. מחשבות גאוניות, חדשניות, מהממות כל עולות בראשי מבלי שאוכל לעשות בהן דבר. רצונות רבים, לטווח ארוך וקצר, עולים במחשבתי, ואני מתעלמת מהם לטובת עיסוקי הכפייתי באוכל. לא מסוגלת לתת להם מקום. חושבת על שישה מליון שהובלו כצאן לטבח. שהושמדו על מזבח הרוע, השנאה העוורת. וחושבת, הרי מלחמתי שיטתית מזו. הרי אני עושה הכל, מתכננת תכניות, מעלה רעיונות כיצד להרוג את עצמי, והרי, אילו המחיה נפש אחת כאילו חיה עולם ומלואו, זה ההורג אותה? מה שונה הדבר מהרג של שישה מליון יהודים? איך אני מובילה בי חלקים כצאן לטבח? איך אני מקריבה את גאונותי הספרותית ואת כשרונותיי הרבים, רק מפני שאני מאמינה באמת ובתמים שזה יהיה הפתרון לכל בעיותיי? באיזה זכות? מדוע כבר כך וכך שנים אני עוסקת בפעילות השמדה המונית, המכלה בי נפש וגוף, ואין אדם בעולם שטוען לאי שפיותי? לשגעון גדלותי ולאי צדק? שאלות רבות ככל שאוכל להעלות על הכתב. וגם תשובות אוכל לתת להן ויהיו אלה קרות ומרוחקות. לא תשובות לשאלותיי שלי, אלא לשאלות אלה הכתובות בדיו שחור על הדף הלבן. אני הולכת את כל הדרך בחיי אל מותי בבטחה, סוחבת עמי את הצלב הנורא ביותר והכבד ביותר שאוכל למצוא לי, ובדרך מעדיפה להשיל מעליי את אבריי ולא אותו, כדי להוריד מן המשקל העצום שמונח בידי. אני דוברת שטויות, דברי חוסר טעם מילה אחר מילה. אני כותבת אותן יפה ומודעת להן. לכל מילותיי. ועדיין נפטרת ממני ולא מהעול שמעיק עליי, וככל שאני מוותרת עליי יותר ויותר חלקו היחסי של העול שרובץ על כתפיי נעשה גדול ורחב יותר. אני מפתחת לי תורות גזע מופלאות שיוכלו להחזיקני בחיים. אני מספרת לעצמי בבטחון על יכולתי לגבור על הכל, לנצח הכל, כאשר זוהי מהות המלחמה שלי-בי. כאשר אני הורגת בעזרת מילים יפהפיות את עצמי. ברכות מתפשרת. לאט לאט ובטוח. מנסה לחשוב מה יעלה בגורלי, בעוד כך וכך שנים. האם באמת יבער לזכרי נר זיכרון? האם להבת האש המבליחה תהיה ללשון שמלחכת את הקור, שמספרת את סיפור ייסורי? לא. אני יודעת שלא. כי גם במותי, תמיד תתגלה רק גדולתי. ידברו בי שבחים לאין סוף. יותר מהיום. אף אחד לא יוכל להבין את המאבק הזה. את מערכת הקרב הלא אפשרית בה עמדתי. ואת המחבל הקטן בי שירה בי. את האייכמן הקטן בי שנתן פתרון סופי לכל צרותיי. לעולם. אוליי מוטב כך. מי יידע? אולי עדיף להשאר חזקה כל כך. אמיצה ובלתי נשברת. אולי באמת משהו בי יתחזק מכל צרותיי, אולי משהו בי יגרום לי לזרוק את כתר הקוצים שמעטר את ראשי הבהיר. אולי אגיע להבנה, כפי שקרה לי בעבר, בדברים הפשוטים. אולי באמת יכולתי האדירה להבין תיתן לי רגע אחד של שקט. אולי ברגע הזה אוכל ללחוץ על כפתור ה-סטופ, ולהספיק הכל. ואולי אז אוכל למות מות גיבורים. אולי אז יחלקו לי כבוד אחרון."
מתנצלת על אי היותי כאן לפרק זמן מסוים. אני כאן פחות ופחות, חוזרת כדי לשתף במשהו שכתבתי ומאמינה שיהיו שיוכלו להזדהות איתו. מקווה. אוהבת אתכם. באמת. "כשהנר בוער, נר של יום הזכרון לזכר כל הנופלים במערכות ישראל, נוטים לשכוח המון. אולי הלהבות של הנר מסנוורות לעוורון. ייתכן שהחום שהוא מפיץ מבריח המון קור מהלב. אולי? אבל אין יום לזכור אותי. אותו. אותה. אנשים שחיים מתים. אנשים שמאמצים להם חיוך ומאמינים בו. אלה שמתים מדי יום במערכות נגד הדבר הפשוט ביותר והמורכב ביותר שבעולם. המאבק נגד ובעד השפיות. המאבק הדואלי על הבחירה לחיות. ועל הבחירה איך. אני בוהה בנר, ותוהה מה היה קורה אילו מתתי מוות גשמי, אמתי. אילו המשפחה שלי היתה צריך לאמר עליי קדיש. אילו היו מדליקים נר לזכרי. ובאיזשהו מקום פתטי שבי, אני מקווה להיות אחת מששה מליון. מכמה אלפים. שמתו בקרב על המדינה, שמתו במאבק לחיים. שנורו סתם בשנתם וקבלו מהות הירואית. דבר שלעולם לא יהיה לי. אני מהרהרת ביני לביני מה היה קורה, אילו. מה עובר בראשה של אם, שבנה נרצח בשכם על ידי מחבל. אולי נוטים לחלוק לו כבוד כה רב כי לא בחר לחיות. ואם כן, נשאלת השאלה אם היה בוחר למות, אילו היה מעדיף לסיים את חיו, והיה לוקח את רובהו, ויורה יריה אחת קצרה וחדה. אחת שתמיס את הדם שניתז מראשו או חזהו בהמוני דמעות לאורך שנים. האם היה מקבל את אותה מהות הירואית? כאדם שמת במערכות ישראל? מי מת במערכות ישראל? רק מי שנלחם על חיי, והביא אותי בסופו של דבר אל הארץ המובטחת, כשזו כאן על מגש של כסף לצד ראשי? האם החייל שנלחם בגבורה ולא יכול היה לשאת את עול המלחמה וסיים את חיו, האם הוא אינו גיבור? אולי אינו גיבור משום שלא כבש את יצרו? מה הופך אדם לגיבור. מה מצדיק הדלקת נר נשמה לכבודו, כבל עם ועדה? חיים הם מאבק. ומשול אדם שהציל חיים יחידים למושיע על פי היהדות. ואני מביטה בעצמי, נלחמת קרבות אבודים, קרבות דון קישוטיים. נלחמת על חיי בעצם. ובוחרת נכון לעכשיו שלא לסיימם. ומי בכלל מודע למה שמתהלך בנפשי? מי יודע על דרך היסורים הבלתי אפשרית הזו. על הסיוט המתמשך הזה. על העול והמועקה בחזי, שלא נותנת לי מנוח לשניה. לא מאפשרת לי לקרוא ספר, לכתוב. ללמוד. להמשיך. אני לא מאמינה שיש צורך להדליק נר זכרון לעילוי נשמתי. אין. נשמתי נטועה בחזי עדיין ואפי נושם אוויר מכאיב של בוקר צהריים ערב וליל. נשימותיי מרטטות בגופי בשלוות לילה ועיני דומעות מעייפות. אני חיה. עדיין. אינני יודעת כמה זמן אוכל לה, למלחמה הבלתי מתפשרת הזו. מתי אכרע ואמות. מתי אוותר. אינני יודעת. אבל אני יודעת שלעולם לא אהיה גיבורה. גם אם אנצח וגם אם אפסיד. אני מהלכת על חבל דק של שפיות, שלא נותן לי שניה של שקט. אני מנסה לברור את מילותיי ואלו לא יוצאות מפי. מחשבות גאוניות, חדשניות, מהממות כל עולות בראשי מבלי שאוכל לעשות בהן דבר. רצונות רבים, לטווח ארוך וקצר, עולים במחשבתי, ואני מתעלמת מהם לטובת עיסוקי הכפייתי באוכל. לא מסוגלת לתת להם מקום. חושבת על שישה מליון שהובלו כצאן לטבח. שהושמדו על מזבח הרוע, השנאה העוורת. וחושבת, הרי מלחמתי שיטתית מזו. הרי אני עושה הכל, מתכננת תכניות, מעלה רעיונות כיצד להרוג את עצמי, והרי, אילו המחיה נפש אחת כאילו חיה עולם ומלואו, זה ההורג אותה? מה שונה הדבר מהרג של שישה מליון יהודים? איך אני מובילה בי חלקים כצאן לטבח? איך אני מקריבה את גאונותי הספרותית ואת כשרונותיי הרבים, רק מפני שאני מאמינה באמת ובתמים שזה יהיה הפתרון לכל בעיותיי? באיזה זכות? מדוע כבר כך וכך שנים אני עוסקת בפעילות השמדה המונית, המכלה בי נפש וגוף, ואין אדם בעולם שטוען לאי שפיותי? לשגעון גדלותי ולאי צדק? שאלות רבות ככל שאוכל להעלות על הכתב. וגם תשובות אוכל לתת להן ויהיו אלה קרות ומרוחקות. לא תשובות לשאלותיי שלי, אלא לשאלות אלה הכתובות בדיו שחור על הדף הלבן. אני הולכת את כל הדרך בחיי אל מותי בבטחה, סוחבת עמי את הצלב הנורא ביותר והכבד ביותר שאוכל למצוא לי, ובדרך מעדיפה להשיל מעליי את אבריי ולא אותו, כדי להוריד מן המשקל העצום שמונח בידי. אני דוברת שטויות, דברי חוסר טעם מילה אחר מילה. אני כותבת אותן יפה ומודעת להן. לכל מילותיי. ועדיין נפטרת ממני ולא מהעול שמעיק עליי, וככל שאני מוותרת עליי יותר ויותר חלקו היחסי של העול שרובץ על כתפיי נעשה גדול ורחב יותר. אני מפתחת לי תורות גזע מופלאות שיוכלו להחזיקני בחיים. אני מספרת לעצמי בבטחון על יכולתי לגבור על הכל, לנצח הכל, כאשר זוהי מהות המלחמה שלי-בי. כאשר אני הורגת בעזרת מילים יפהפיות את עצמי. ברכות מתפשרת. לאט לאט ובטוח. מנסה לחשוב מה יעלה בגורלי, בעוד כך וכך שנים. האם באמת יבער לזכרי נר זיכרון? האם להבת האש המבליחה תהיה ללשון שמלחכת את הקור, שמספרת את סיפור ייסורי? לא. אני יודעת שלא. כי גם במותי, תמיד תתגלה רק גדולתי. ידברו בי שבחים לאין סוף. יותר מהיום. אף אחד לא יוכל להבין את המאבק הזה. את מערכת הקרב הלא אפשרית בה עמדתי. ואת המחבל הקטן בי שירה בי. את האייכמן הקטן בי שנתן פתרון סופי לכל צרותיי. לעולם. אוליי מוטב כך. מי יידע? אולי עדיף להשאר חזקה כל כך. אמיצה ובלתי נשברת. אולי באמת משהו בי יתחזק מכל צרותיי, אולי משהו בי יגרום לי לזרוק את כתר הקוצים שמעטר את ראשי הבהיר. אולי אגיע להבנה, כפי שקרה לי בעבר, בדברים הפשוטים. אולי באמת יכולתי האדירה להבין תיתן לי רגע אחד של שקט. אולי ברגע הזה אוכל ללחוץ על כפתור ה-סטופ, ולהספיק הכל. ואולי אז אוכל למות מות גיבורים. אולי אז יחלקו לי כבוד אחרון."
