בוקר טוב לכל מי שאני אוהבת...

בוקר טוב לכל מי שאני אוהבת...

מתנצלת על אי היותי כאן לפרק זמן מסוים. אני כאן פחות ופחות, חוזרת כדי לשתף במשהו שכתבתי ומאמינה שיהיו שיוכלו להזדהות איתו. מקווה. אוהבת אתכם. באמת. "כשהנר בוער, נר של יום הזכרון לזכר כל הנופלים במערכות ישראל, נוטים לשכוח המון. אולי הלהבות של הנר מסנוורות לעוורון. ייתכן שהחום שהוא מפיץ מבריח המון קור מהלב. אולי? אבל אין יום לזכור אותי. אותו. אותה. אנשים שחיים מתים. אנשים שמאמצים להם חיוך ומאמינים בו. אלה שמתים מדי יום במערכות נגד הדבר הפשוט ביותר והמורכב ביותר שבעולם. המאבק נגד ובעד השפיות. המאבק הדואלי על הבחירה לחיות. ועל הבחירה איך. אני בוהה בנר, ותוהה מה היה קורה אילו מתתי מוות גשמי, אמתי. אילו המשפחה שלי היתה צריך לאמר עליי קדיש. אילו היו מדליקים נר לזכרי. ובאיזשהו מקום פתטי שבי, אני מקווה להיות אחת מששה מליון. מכמה אלפים. שמתו בקרב על המדינה, שמתו במאבק לחיים. שנורו סתם בשנתם וקבלו מהות הירואית. דבר שלעולם לא יהיה לי. אני מהרהרת ביני לביני מה היה קורה, אילו. מה עובר בראשה של אם, שבנה נרצח בשכם על ידי מחבל. אולי נוטים לחלוק לו כבוד כה רב כי לא בחר לחיות. ואם כן, נשאלת השאלה אם היה בוחר למות, אילו היה מעדיף לסיים את חיו, והיה לוקח את רובהו, ויורה יריה אחת קצרה וחדה. אחת שתמיס את הדם שניתז מראשו או חזהו בהמוני דמעות לאורך שנים. האם היה מקבל את אותה מהות הירואית? כאדם שמת במערכות ישראל? מי מת במערכות ישראל? רק מי שנלחם על חיי, והביא אותי בסופו של דבר אל הארץ המובטחת, כשזו כאן על מגש של כסף לצד ראשי? האם החייל שנלחם בגבורה ולא יכול היה לשאת את עול המלחמה וסיים את חיו, האם הוא אינו גיבור? אולי אינו גיבור משום שלא כבש את יצרו? מה הופך אדם לגיבור. מה מצדיק הדלקת נר נשמה לכבודו, כבל עם ועדה? חיים הם מאבק. ומשול אדם שהציל חיים יחידים למושיע על פי היהדות. ואני מביטה בעצמי, נלחמת קרבות אבודים, קרבות דון קישוטיים. נלחמת על חיי בעצם. ובוחרת נכון לעכשיו שלא לסיימם. ומי בכלל מודע למה שמתהלך בנפשי? מי יודע על דרך היסורים הבלתי אפשרית הזו. על הסיוט המתמשך הזה. על העול והמועקה בחזי, שלא נותנת לי מנוח לשניה. לא מאפשרת לי לקרוא ספר, לכתוב. ללמוד. להמשיך. אני לא מאמינה שיש צורך להדליק נר זכרון לעילוי נשמתי. אין. נשמתי נטועה בחזי עדיין ואפי נושם אוויר מכאיב של בוקר צהריים ערב וליל. נשימותיי מרטטות בגופי בשלוות לילה ועיני דומעות מעייפות. אני חיה. עדיין. אינני יודעת כמה זמן אוכל לה, למלחמה הבלתי מתפשרת הזו. מתי אכרע ואמות. מתי אוותר. אינני יודעת. אבל אני יודעת שלעולם לא אהיה גיבורה. גם אם אנצח וגם אם אפסיד. אני מהלכת על חבל דק של שפיות, שלא נותן לי שניה של שקט. אני מנסה לברור את מילותיי ואלו לא יוצאות מפי. מחשבות גאוניות, חדשניות, מהממות כל עולות בראשי מבלי שאוכל לעשות בהן דבר. רצונות רבים, לטווח ארוך וקצר, עולים במחשבתי, ואני מתעלמת מהם לטובת עיסוקי הכפייתי באוכל. לא מסוגלת לתת להם מקום. חושבת על שישה מליון שהובלו כצאן לטבח. שהושמדו על מזבח הרוע, השנאה העוורת. וחושבת, הרי מלחמתי שיטתית מזו. הרי אני עושה הכל, מתכננת תכניות, מעלה רעיונות כיצד להרוג את עצמי, והרי, אילו המחיה נפש אחת כאילו חיה עולם ומלואו, זה ההורג אותה? מה שונה הדבר מהרג של שישה מליון יהודים? איך אני מובילה בי חלקים כצאן לטבח? איך אני מקריבה את גאונותי הספרותית ואת כשרונותיי הרבים, רק מפני שאני מאמינה באמת ובתמים שזה יהיה הפתרון לכל בעיותיי? באיזה זכות? מדוע כבר כך וכך שנים אני עוסקת בפעילות השמדה המונית, המכלה בי נפש וגוף, ואין אדם בעולם שטוען לאי שפיותי? לשגעון גדלותי ולאי צדק? שאלות רבות ככל שאוכל להעלות על הכתב. וגם תשובות אוכל לתת להן ויהיו אלה קרות ומרוחקות. לא תשובות לשאלותיי שלי, אלא לשאלות אלה הכתובות בדיו שחור על הדף הלבן. אני הולכת את כל הדרך בחיי אל מותי בבטחה, סוחבת עמי את הצלב הנורא ביותר והכבד ביותר שאוכל למצוא לי, ובדרך מעדיפה להשיל מעליי את אבריי ולא אותו, כדי להוריד מן המשקל העצום שמונח בידי. אני דוברת שטויות, דברי חוסר טעם מילה אחר מילה. אני כותבת אותן יפה ומודעת להן. לכל מילותיי. ועדיין נפטרת ממני ולא מהעול שמעיק עליי, וככל שאני מוותרת עליי יותר ויותר חלקו היחסי של העול שרובץ על כתפיי נעשה גדול ורחב יותר. אני מפתחת לי תורות גזע מופלאות שיוכלו להחזיקני בחיים. אני מספרת לעצמי בבטחון על יכולתי לגבור על הכל, לנצח הכל, כאשר זוהי מהות המלחמה שלי-בי. כאשר אני הורגת בעזרת מילים יפהפיות את עצמי. ברכות מתפשרת. לאט לאט ובטוח. מנסה לחשוב מה יעלה בגורלי, בעוד כך וכך שנים. האם באמת יבער לזכרי נר זיכרון? האם להבת האש המבליחה תהיה ללשון שמלחכת את הקור, שמספרת את סיפור ייסורי? לא. אני יודעת שלא. כי גם במותי, תמיד תתגלה רק גדולתי. ידברו בי שבחים לאין סוף. יותר מהיום. אף אחד לא יוכל להבין את המאבק הזה. את מערכת הקרב הלא אפשרית בה עמדתי. ואת המחבל הקטן בי שירה בי. את האייכמן הקטן בי שנתן פתרון סופי לכל צרותיי. לעולם. אוליי מוטב כך. מי יידע? אולי עדיף להשאר חזקה כל כך. אמיצה ובלתי נשברת. אולי באמת משהו בי יתחזק מכל צרותיי, אולי משהו בי יגרום לי לזרוק את כתר הקוצים שמעטר את ראשי הבהיר. אולי אגיע להבנה, כפי שקרה לי בעבר, בדברים הפשוטים. אולי באמת יכולתי האדירה להבין תיתן לי רגע אחד של שקט. אולי ברגע הזה אוכל ללחוץ על כפתור ה-סטופ, ולהספיק הכל. ואולי אז אוכל למות מות גיבורים. אולי אז יחלקו לי כבוד אחרון."
 

Lalinka

New member
נעם שלי

אם עוד מותר לי לומר כך. את הלא יודעת שכך, בדיוק כך, סיים אחי את חייו. חייל בדרגה בכירה. כל מה שהיוונים ואפילו הגרמנים החשיבו בבן אדם. יפה, ומוכשר, וחכם, ואמביציוזי. אבל לא גיבור, נעם. לא גיבור. ולא כי הוא לא מת למען מטרה. גם המתים למען מטרה אינם גיבורים בעיני. לא ההתאבדות דווקא היא שנוטלת מעליו את ההרואיות, כי אם חוסר-ההבנה. חוסר הבנה פשוט כל כך. אבן היא לא חומה, וזה משפט בנאלי, אבל הוא נאמר הרבה רק כי מעטים המקשיבים באמת. מה שהופך אדם לגיבור הוא אומץ. מהו אומץ? לא הנכונות להקריב, לא הששון-אלי-קרב. אומץ הוא עשיית הדבר הנכון. ובלי חישובים. את הלא יודעת מה הדבר הנכון. התגברות על החיים היא לא חוכמה. החיים הם המכשלה שלי ושלך. הם האתגר. יציאה מחדר הבחינה אינה התמודדות הוגנת. לא כלפי החיים שלך, ויש לך עוד כל כך הרבה לדעת עליהם, את הרוב, למעשה; ולא כלפי השחקנים האחרים. זו התמכרות לכל דבר, העיסוק במוות, וככזו אני מאמינה שאפשר לפתור אותה בדרך הומאופתית שכזו. מניירת מוות עוברת. להפוך את החיים שלך למקדש מוות זה לא הגיוני ("וזה לא עובד". איזו פרסומת אני). לא בחרת לחיות. את יכולה לבחור איך. והגלובוס גדול ממה שנדמה לך. והמפה לא מורכבת רק ממה שנלחם אצלך בראש. במושגים גיאוגרפיים, המלחמה אצלך בראש היא חצי האי סיני על מפת העולם. קחי את שאר היבשות על יושביהן, קחי את הרוחות, לעזאזל, קחי את הים בחשבון. גם לי קשה היום. תהיי לי חזקה.
 
הילה שלי,

אם עוד מותר לי לומר כך. מתרגשת מתמיד לקרוא אותך. מתגעגעת אליך. מאוד. לא יודעת אם זה יום מתאים לשאול אותך. האם את מתכננת קאמבק. כי אני עצמי בשלבי ויתור. אבל אני רק יכולה לאחל לך שיהיה קל היום. שהצפירה החודרת והמזעזעת הזאת לא הצליחה לגעת במיתרים הקטנים ביותר, והשאירה בהם כאלה שחסינים אלה. בוודאי משנה לשנה זה ייעשה אפשרי יותר ויותר. הולכת לעשן סיגריה, ומאוד מקווה לעוד תגובה ממך. ללינקה. נעם. auf widerzen.
 

Aisha

New member
רגע אני קראתי ויתור

מי מוותר מי?
אני לא מרשה
 

Lalinka

New member
../images/Emo23.gif

יש במוסיקה מין פיסיקה יפה, ואחד הביטויים שלה הוא חוק ההדהוד. צליל שתשמיעי ליד פסנתר מכוון, ירעיד את המיתרים, שמצידם ישחררו צלילים עיליים במרווחים הקבועים, החל מאותו צליל שהשמעת. מה שאני מנסה לומר, הוא שזה לא נוגע, אבל כן נוגע. ואמא שלי הבוכיה היא אולי הסיבה היחידה שקשה לי היום. ואולי גם קצת כי גם אני יכולתי, בלי מחשבה, לשבור את לבה כך. אולי בגלל סיבות אחרות. אנלוידע, נעמונת. אני אוכל כבר חודש וחצי ומעלה את התפריט בהדרגה. זה עובד בעיקר כשאני מעמידה פנים שלא היתה לי הפרעת אכילה מעולם, ומקריאה לעצמי סיפור כדי להצליח להתעלם מזה. אוהבת אותך עד לב השמיים Lalinka kristalnacht von Altemusic getan.
 
אני מאושרת לשמוע שאת סופסוף

דורכת. אני עוד יותר מאושרת לשמוע, שאין הדריכות שלך במקום. ללינקה יקרה, מעולם לא היתה לך הפרעת אכילה. אין דבר כזה הפרעת אכילה. כל מה שהיה לך היו סימפטומים בעיתיים למצב נפשי בכי רע. אולי כך יהיה קל יותר לראות זאת?
 
ועוד, ללינקה, אני רוצה להקדיש לך

סיפור. אותו שתינו מכירות. "ימים רבים הפך "המוות האדום" את הארץ לשממה. מעולם לא הביאה מגפה כליה ומורא שכאלה. הדם היה נביאה, וחותמה- סומק הדם ואימיו. מכאוביה היו אנושים ובעלי סחרחורת פתע, ואחריהם דימום שופע מנקבוביות והתפרקות. כתמי השני על גוף הקורבן, ובייחוד על פניו, היו תווי הנידוי של המגפה, אשר מנעו ממנו כל עזרה וחמלה של אחיו בני האדם. ולמן תקוף המחלה, עד אשר התעצמה והכריעה את החולה, חלפה מחצית השעה בלבד. אבל הנסיך פרוספרו מאושר היה, עשוי ללא חת ורב תושייה.כשהתרוקנו אחוזות שלטונו ממחצית יושביהן, קרא אליו אלף רעים חסונים ועליזי לב מקרב האבירים והגבירות אשר בחצרו, ועם אלה פרש לחביון אחד ממנזריו המבוצרים. היה זה בנין רחב ידים ועתיר פאר, יציר טעמו התמהוני אך הנשגב של הנסיך. חומה איתנה ומרקיעה הקיפה אותו סביב, ושערי ברזל בחומה. אנשי החצר נכנסו בהם והביאו עמם כבשנים וקורנסים לרתך את הבריחים. הם גמרו בדעתם שלא להניח בקרבם מבוא או מוצא לפרצי יאוש או טירוף. המנזר היה משופע במצרכי מזון. בזכות אמצעי זהירות כגון אלה, היה באפשרותם לקרוא תיגר על המגפה. ידאג לו העולם אשר בחוץ לנפשו. בין כה ובין כה מעשה שטות הוא לדאוג, להיעצב או לחשוב. הנסיך הכין את כל הדרוש לשעשועים. מוקיונים היו שם, בדחנים היו שם, מחוללות היו שם, נגנים היו שם, יופי היה שם, יין היה שם. כל אלה, והביטחון היו מבית. מחוץ- היה "המוות האדום". כמעט בתום חמישה או שישה ירחי התבודדותף ובעוד משתוללת המגפה בחוץ בחימה שפוכה, שיעשע פרוספרו הנסיך את אלף רעיו בנשף מסיכות שלא היה עוד כמוהו לתפארת. תאווה לעיניים ולנפש היה נשף המסכות ההוא. אך תחילה, הניחו לי ואספר על החדרים בהם נערך. שבעה חדרים היו- משכן היאה למלך. אכן, בארמונות רבים מצויים משכנים כאלה בשדרה ארוכה וישרה, והדלתות המתקפלות נעות לאחור לעומת הכתלים משני צדי הפתחים, עד כי השדרה נחשפת למלוא אורכה כמעט. שונה מאוד היה המדור שלפנינו. גם נקל לשער זאת נוכח אהבת הדוכס למוזר ולמשונה. החדרים נערכו בסדר לא קבוע כל כך, שהעין הקיפה בבת אחת רק מעט יותר מחדר אחד. עם כל עשרים או שלושים אמות היתה תפנית חדה, ועם כל תפנית- רשמים חדשים. באמצע כל כתל, מימין ומשמאל, ניבט חלון גותי גבוה וצר אל מסדרון סגור, שהתפתל בצד פיתולי המדור. מזכוכית צבעונית נעשו החלונות האלה, וצבעיהם שונים כגוונים השליטים בקישוט החדר שאליו נפתחו. ויונות החדר אשר בקצה המזרחי, למשל, כחולים היו- וכחול עמוק שלט בחלונותיו. החדר השני ארגמן היה בוילונותיו ובמרבדי הרקמה שעל כתליו, וכן ארגמנים היו החלונות. השלישי היה ירוק כליל, וכן היו שמשותיו. הרביעי כתומים היו רהיטיו ואורותיו. בחמישי- לבנים ובשישי- סגולים. החדר השביעי תקרתו וכתליו מחופים היו מרבדי קטיפה שחורים, שנפלו בקפלים כבדים על שטיח דומה להם באריגו ובגונו. אבל בחדר זה בלבד נבדל הצבע החלונות מזה של הקישוטים. עין השני היה לשמשותיו- עין הדם העמוק. והנה, אף לא באחד מאותם החדרים היתה מנורה או נברשת, בשפעת קישוטי הזהב הקבועים פה ושם או משתלשלים מן התקרה. כל אור לא נבע ממנורה או מנר בחדרים. אבל במסדרונות הנמשכים לאורך המדור ניצבו, מול כל חלון, חצובות כבדות ומחתות אש בראשות, שקרניהן בקעו בעד זכוכית צבעונית והאירו את החדרים באור מסנוור. כך נוצרו המון תופעות מוזרות וססגוניות. אבל בחדר המערבי, או השחור, היה רישומה של נהרת האש שנשפכה בעד השמשות מעין הדם על פני הווילונות השחורים כה מעורר זוועה, והמראה שנתגלה לנכנסים לתחומו כה פרוע, שרק מעטים מבני החבורה העזו להציב כף רגלם בתחומו. בחדר זה גם עמד, ליד כותלו המערבי, אורלוגין ענק עשוי עץ הבנה. המטוטלת
 
המשך

של התנועעה הנה והנה בצלצול עמום, כבד וחדגוני. וכאשר הקיף מחוג הדקות את לוחו והשעה שלמה, אז עלה מריאות הנחושת של האורלוגין קול צלול ורם, גם עמוק וערב מאין כמוהו. אך צלילו כה מוזר היה בגונו ומודגש בהטעמתו, עד כי מדי שעה נאלצו נגני התזמרות לעצור את נגינתם לרגע ולהטות את אוזנם לקול. וכך חדלו המחוללים לרקוד, ובעל כורחם, הרוקדים חדלו לרקוד מחוסר ברירה. רגע של מבוכה היה יורד על החגיגה העליזה, ועוד השעון פועם פעימותיו- נראה כי קלי הדעת שבחבורה החווירו, ואילו המבוגרים והמתונים שבה העבירו ידם על מצחם כתפוסי הזיות או שרעפים. אך כשנדמו ההדים כולם, פשטנ אדוות צחוק קלה. הנגנים הביטו זה אל זה וחייכו כמו על חוזם וטירופם, גם לחשו נדרים איש באזני רעהו, כי כשישוב האורלוגין לצלצל, לא יתפעמו עוד כאשר נפעמו הפעם. והנה, מקץ שישים דקות, נשמעו שוב פעימות השעון, ושוב פשטו והשתררו מבוכה, חיל והרהורים כבתחילה. חרף הדברים האלה היה הנשף רב עליצות ופאר. טעמו של הדוכס מיוחד במינו היה, עינו הטיבה לבחון צבעים וצורות. יש אשר חשבוהו למטורף. אך הנוהים אחריו ידעו כי לא כן הדבר. צריך היה לשמעו, לראותו ולנגוע בו כדי לדעת אל-נכון, כי לא מטורף הוא. הוא אשר קבע, במידה יתרה, את מקום הקישוטים המטולטלים בשבעת האולמות בחגיגה הגדולה הזאת. טעמו המכוון הוא שהדביק רמות יופי במתחפשים. אין ספק כי מוזרים ומעוותים היו. הרבה זוהר היה בהם. ברק, קסם ודמיון מופלג- יותר מאשר נראה לימים ב "ארנאני".יצירי דמיון היו שם, כאלה שעולים ברוחו של משוגע. החדרים היו צפופי אדם. ובהם פעם בכל עוז לב החיים. וההילולה הסתחררה במערבולת, עד כי לבסוף התחיל האורלוגין לפעום בשעת חצות, ואז חדלה הנגינה. ועתה בא התור של שתיים-עשרה פעימות באורלוגין. וכך אף אולי אירע, כי בטרם נמוגו הדי הפעימה האחרונה לתוך הדממה, הספיקו רבים בקהל לחוש בנוכחותה של דמות מחופשת, שלא הסבה תשומת לבו של איש עד כה. והשמועה פשטה סביב בלחישה, עד כי עלתה מן החבורה המיה, או אוושה של מורת רוח ופתיעה- שהייתה לבסוף לרחש של אימה, חרדה וגועל. הדמות שמדובר בה היתה מהורדסת מעבר להורדוס, ופרצה גם את גדר גינוניו של הנסיך. גם בלב הנועזים באדם מצויין נימים שאין לגעת בהם בלא שירטטו. גם בעיני תועי הדרך יש דברים אשר לא יחמדו עליהם לצון. גבוהת קומה היתה הדמות וצנומה, ומלבושי קבר עטפוה מראש וד כף רגל. אכן, דומה כי אותה שעה הרגישה כל העדה כולה, כי תחפושת הזר ואורחותיו לא טעם בהם ולא שנינה. המסיכה שהסתירה את הפנים היתה דומה כל כך לפניו הקשים של מת, שגם מהבחינה המדוקדקת ביותר קשה היה לגלות את מעשה הזיוף. ואף על כי כן, אולי היו החוגגים הפרועים מסביב מסוגלים לשאת כל אלה, אם גם לא מסכימים עימם. ואולם המתחפש הרחיק לכת בלבשו את דמות המוות האדום. חמוץ בגדים היה מדם- ועל מצחו הרחב וכל תווי פניו הורעפה הזועה האדומה. כשנפלו עיני הנסיך פרוספרו על דמות הרפאים הזאת, ראו, והנה התעוות רגע אחד ברטט עז של אימה או שאט נפש, אך במשנהו הסמיקו פניו מחימה. "מי הוא", שאל בקול ניחר את אלה אשר עמדו לידו, "אשר מלאו לעלוב בנו בלעג זה של ניאוף וחרפה? תפסו אותו והסירו את המסכמה מעל פניו-ונדע את מי עלינו לתלות עם שחר על החומה!" בחדר כחול עמד הנסיך, וקבוצת חצרנים חוורי פנים לצידו. משום איזו אימה בלי שם, שהפילה התחפושת המטורפת על כל הקהל, לא נמצא איש אשר יושיט יד לתפסו. שעל כן חלף ועבר במרחק אמה מן הנסיך. ושעה שכל הנאספים הרבים, כמו בדחף אחד, נרתעו ממרכזי החדרים אל כתליהם, עשה הוא את דרכו באין מפריע, באותו צעד חגיגי ומדוד שייחדו בתחילה, מן הירוק אל הכתום-ממנו אל הלבן- ומשם אל הסגול, בטרם קם נוכח כלשהו לעצרו. אפס כי אז פרץ הנסיף פרוספרו, טרוף חימה וכלימה על מורך הלב שאחזהו רגע מועבר חיש בששת האולמות, אך איש לא נע בעקבותיו, כינפלה אימת מוות על הכל. הוא נשא ברמה פגיון שלוף, ובעוז נמהר קרב עד כדי פסיעה אחת אל הדמות הנסוגה- והנה סבבה זו לפתע, הגיעה אל קצה חדר הקטיפה, ועמדה פנים אל פנים מול רודפה. זעקה פילחה אתץ האוויר- והפגיון נשמט ונפל מתנוצץ על השטיח השחור, ואחריו הנסיך פרוספרו, המת. אז פרצו המון חוגגים, אשר רוח עועים של גבורת ייאוש פעמה בקרבם, אל החדר השחור ותפסו את המתחפש, פערו פיהם באימה שאין ביטוי לה, בגלותם כי תכריכי הקבר ומסכת הפגר ריקים הם מכל צורה אשר ניתן למששה. עתה נודע הדבר כי המוות האדום בא למקום. כגנב בלילה בא. בזה אחר זה צנחו החוגגים תחתיהם באולמי התהוללותם המרובצים בדם, ומתו איש איש בדמות היאוש כאשר כרע-נפל. ובדעוך חיי העולז האחרון, דעכו גם חייו של אורלוגין ההבנה. כבו השלהבות שמעל החצובות. האופל, הרקב, ו"המוות האדום", ממשלתם גאה מעל לכל." (30 באפריל 1842) המקור טוב יותר, כידוע לך ללינקה יקרה, והכתוב רצוף שגיאות תחביריות לאין שעור. אבל המהות היא החשובה. אני מקווה שתביני את ההקשר שבגללו אני מקדישה לך סיפור זה. אני סומכת על תבונתך שתשכילי לדעת כי אין הכוונה פסימית, אלא להיפך. שלך.
 

Aisha

New member
../images/Emo14.gif

לא כלכך יודעת מה לומר אני כאן אם בא לך אני
 

מיכל..~

New member
אני לא יודעת

אם לכעוס או להתקומם או להזדהות כמה פשוט יהיה למות בפיגוע כמה פשוט יהיה למות "מוות גיבורים"
משפחת השכול הולכת ומתעצמת במדינה הקטנה שלנו צריך להתפלל שלא תגדל יותר ואוף. שכולנו כבר נחייה ונרצה בזה אתמול כעסתי על עצמי שמחשבות על מוות עברו לי בראש- באיזה זכות? בזכות החיים אני מניחה.. לא לתת למוות לקחת עוד לא ליצור עוד כאב ועוד אובדן החלל הזה גדול מדי והבור רק נפער ומתעמק..
אל תוותרי על עצמך על תוותרי על החיים . הם באמת יכולים להיות יפים.. באמת !
 

yonaty

New member
והכי חשוב מכל מה שכתבת

לכי לטפל בעצמך לקבל ייעוץ והדרכה להפרעות אכילה יש היום בכל בית חולם מחלקה להפרעות אכילה ואם יש לך כסף לכי למרכזלהפרעות אכילה פרטי שניקרא ",שחף",הוא מומלץ מאוד פשוט מעולה אני הייתי שם והם מאוד עזרו לי .
 
למעלה