משנה המון
אבא זל היה בעל המכונית הנקיה ביותר במזרח התיכון, ודאג לכך במו ידיו הענוגות, כי אי אפשר היה לסמוך על שוטפי המכוניות למינהם,(לא יודעים לנקות) או רחמנא ליצלן, על הקאר ווש (שורט את הצבע). היה גורר דלי וחומר ניקוי וסמרטוט יעודי למטה, למדרכה, ופעם פעמיים בשבוע שוטף את המכונית, וכל בוקר, מוקדם מאוד, מנגב אותה, כדי שהטל לא (כבר לא זוכרת את הרציונל). בקיצור, המכונית היתה כל כך נוצצת שלדעתי היתה מפגע בטיחותי על הכביש, מפאת הסינוור.
וכך היה עד ממש החודשים האחרונים, כשויתר על הנהיגה ומכר את המכונית.
כל פעם שאני נכנסת למכונית המטונפת שלי, אני שומעת את הנזיפה של אבא, (לא רק נזף שהמכונית מטונפת, אלא היה מזועזע שאני משלמת כסף כדי שיהרסו לי את המכונית בכל מיני שטיפות) וכל פעם שהמכונית שלי נקיה אני נזכרת בנקיה מאוד שלו
ואני נורא מתגעגעת....