וכעת אספר לכם על עמוס טוב הלב
אנשים המאמינים בכוחם של מעשים טובים, אוהבים לספר את סיפורו של עמוס טוב הלב. ראוי לזכור לקראת יום הכיפורים, שהתורה מלמדת כי דווקא מעשים הם הגורם המשפיע ביותר. לא אמונה ולא מדיטציה. קודם כל נדאג להביא קערת מרק מהביל לשכן החולה שלנו - ומה לגבי תהילים? אחר כך תהילים. קודם כל, המרק. לא היה אדם שהבין זאת טוב יותר מאשר עמוס, הסוחר העשיר וטוב הלב. יום אחד בתחילת עונת האביב, קיבל עמוס, הסוחר העשיר, הזמנה להתייצב בפני המלך. בבוקר המחרת, לבש עמוס את בגדיו המפוארים ביותר, והלך להתייצב בפני המלך. המלך הודיע לו באופן חגיגי, שעליו להתכונן למסע אל ממלכה אחרת. "מחר", אמר המלך, "עליך לצאת לדרכך. בוא אל ארמון המלכות עם זריחה, ואני אראה לך את הדרך. כדאי לך להתכונן היטב לקראת המסע שלך", הזהיר המלך. בראשו של עמוס התרוצצו אלפי סימני שאלה. עמוס, מותר לך לקחת איתך רק את מה שלא ניתן לסחוב." אך לפני שהספיק לתרגם את תהיותיו למילים, הוסיף המלך: "עמוס, מותר לך לקחת איתך רק את מה שלא ניתן לסחוב". עמוס נותר לו לבדו, עם אוסף שאלות ללא תשובות, אך הוא ידע שאסור לו לחקור את המלך. עמוס הבין שלא נותר בידו זמן רב. עד מחר בבוקר, היה עליו להיות מצויד כהלכה, עבור מסע שאורכו אינו ידוע, אל ארץ שאינו מכיר. אך מה יכול היה לקחת איתו לאור החידה המבלבלת של המלך? מהו הדבר לו זקוק האדם בארץ זרה, אך ש"לא ניתן לסחוב"? לאחר שהתייעץ עם חבריו, הוא הסיק שהמלך בוודאי התכוון לכל חבילה שלא דורשת את מאמץ זרועותיו. אהה! אם כך, עליו למלא את כיסיו, חשב. אך בהתחשב בנכסיו הרבים, היה עליו להצטייד בכיסים ענקיים. קודם כל, זהב - כדאי שיקח איתו את כל מטבעות הזהב שלו. אדם זר בארץ חדשה זקוק להון רב ולאשראי גדול. לזהב יש ערך אוניברסלי. היתה לו גם כספת עם כל החוזים, המסמכים המעידים על נכסיו וכל תעודות ההסמכה שלו. הוא חייב לקחת איתו את התעודות שלו. אבל רגע, מה לגבי מזון? מסע מעורפל, למשך פרק זמן לא ברור? הוא בוודאי יהיה זקוק לאוכל: הרבה עוגות-חיטה מתובלות בשמן שומשום ודבש. אך הוא שוב נזכר בחידה של המלך. מותר היה לו לקחת רק את "מה שאי אפשר לסחוב". והרי כיסים הם רק כיסים; היה עליו להחליט החלטות קשות ביותר. הוא זימן לפניו את החייט שלו. "תפור לי חליפה, ומייד!", ציווה עליו. "תפור אותה עם הרבה כיסים. כיסים ענקיים. עמוקים ורחבים. המלך שולח אותי מחר בבוקר למסע ארוך לממלכה רחוקה". בלילה ההוא, בשעה מאוחרת, חזר החייט ובידו הבגד שתפר. על פניו של עמוס טוב הלב התפשט חיוך רחב. החליפה נתפרה בדיוק לפי ההוראות שנתן. שורה ארוכה של כיסים היתה תפורה על הצד הקדמי ועל הצד האחורי של המכנסיים. והמעיל כולו, בעזרת הביטנה שבצדו הפנימי, הפך לכיס אחד גדול. מחר, חשב עמוס, הוא יארוז את חפציו ויתייצב בפני המלך. כל כיס הכיל חפץ שעשוי לעזור לו לשרוד בממלכה חדשה. הוא העמיס על עצמו את כל חבילותיו, וצעד כך אל ארמון המלך. וכך עשה. אך כשסיים להכין את עצמו למסע, נתגלה מראה מגוחך ביותר. הכיסים שלו, שהיו דחוסים במטבעות זהב, עוגות חיטה שומניות, וחבילות עבות של תעודותיו, משכו אותו כלפי מטה כאילו יד בלתי-נראית שואבת אותו לתוך האדמה, ואם לא היה מחזיק את מכנסיו בשתי ידיו, הם היו נופלים לו עד הברכיים. ואפילו גרוע יותר ממכנסיו הנופלים, היה מעילו הכבד שהיטה את כתפיו ואת גבו לאחור. עמוס טוב הלב הרגיש שהוא מאבד את כל הכבוד העצמי שלו. לא היה מכובד להופיע כך בפני המלך. עמוס טוב הלב הפך כעת לעמוס הליצן. אך מה הוא יכול לעשות? כל כיס הכיל חפץ שעשוי לעזור לו לשרוד בממלכה חדשה. הוא העמיס על עצמו את כל חבילותיו, וצעד כך אל ארמון המלך.
