***בוקר אור יקום***,,,
- פותח הנושא בני33
- פורסם בתאריך
שבת שלום ומבורך מסר
יסֵף יְהוָה עֲלֵיכֶם עֲלֵיכֶם וְעַל-בְּנֵיכֶם: (פרק קטו, פסוק יד) מעתה ועד עולם,דהיינו יברככם ה' אותכם את משפחותכם ובניכם. לחיים טובים ,לתשועות,לפרנסה,לבריאות. לזוגיות,הצלחה בעבודה,בהצלחה בחינוך הילדים. וחן חסד,ולמציאת חן בעיני כולם אמן. חג שמח ומועדים לשמחה .
יסֵף יְהוָה עֲלֵיכֶם עֲלֵיכֶם וְעַל-בְּנֵיכֶם: (פרק קטו, פסוק יד) מעתה ועד עולם,דהיינו יברככם ה' אותכם את משפחותכם ובניכם. לחיים טובים ,לתשועות,לפרנסה,לבריאות. לזוגיות,הצלחה בעבודה,בהצלחה בחינוך הילדים. וחן חסד,ולמציאת חן בעיני כולם אמן. חג שמח ומועדים לשמחה .
שושנת קהיר
New member
שבת של עינוגי גוף, נפש ורוח
שיר לשבת
שְׁנֵי יְסוֹדוֹת / זלדה הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת. לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת אֶת הַמִּמְסָד שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל. הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.
שְׁנֵי יְסוֹדוֹת / זלדה הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת. לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת אֶת הַמִּמְסָד שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל. הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.
למדתי את השיר בבית הספר
ולא אהבתי אותו, משום שלמרות שממבט ראשון הוא מדבר על איזון, הוא נותן לסדר יתרון על פני התוהו. השלהבת, נציגת התוהו, לא מבינה את הברוש, נציג הממסד. ניסיוני מראה שלרוב זה הפוך. הייתי יכולה להביא פה ניתוח ספרותי, אולם רק אומר שהרמה של הניתוח של השיר היא ברמה של מערכת החינוך שלנו. ודי לחכימא.
ולא אהבתי אותו, משום שלמרות שממבט ראשון הוא מדבר על איזון, הוא נותן לסדר יתרון על פני התוהו. השלהבת, נציגת התוהו, לא מבינה את הברוש, נציג הממסד. ניסיוני מראה שלרוב זה הפוך. הייתי יכולה להביא פה ניתוח ספרותי, אולם רק אומר שהרמה של הניתוח של השיר היא ברמה של מערכת החינוך שלנו. ודי לחכימא.
תוהו זה לא יסוד
תוהו זה ההיפך מכל יסוד, תוהו הוא "אנטי-כל-יסוד", תוהו הוא חוסר כל תשתית. לעומתו יסוד הוא תשתית חיונית לעולם, לחיים, בלעדיו ישרור תוהו או קיפָּאון וקיבָּעון שזה גם סוג של תוהו. אם כן, איזה יסוד מסמלת השלהבת? ואיזה יסוד מסמל הברוש? וקגומה, יותר מאשמח לקרוא את הניתוח הסיפרותי שלך לשיר. ולא ברמה של מערכת החינוך שלנו... פרי מגדים
תוהו זה ההיפך מכל יסוד, תוהו הוא "אנטי-כל-יסוד", תוהו הוא חוסר כל תשתית. לעומתו יסוד הוא תשתית חיונית לעולם, לחיים, בלעדיו ישרור תוהו או קיפָּאון וקיבָּעון שזה גם סוג של תוהו. אם כן, איזה יסוד מסמלת השלהבת? ואיזה יסוד מסמל הברוש? וקגומה, יותר מאשמח לקרוא את הניתוח הסיפרותי שלך לשיר. ולא ברמה של מערכת החינוך שלנו... פרי מגדים
תוהו זה כן יסוד
והוא נחוץ לא פחות מהסדר. העולם שלנו נוצר מהתוהו. קיפאון וקיבעון אלו לא סוגים של תוהו, אלו סוגים של סדר. תוהו זה תשתית היקום. הניתוח הספרותי שלי, שסותר את הניתוח של מערכת החינוך שלא מבינה שלשיר יש יותר מפירוש נכון אחד (מאיפה בכלל בא הרעיון המבחיל שלשיר יש פירוש אחד נכון?) אם הטמטום שעליו נפלה מערכת החינוך שלנו מעניין אותך, את יכולה פשוט לחפש באינטרנט: http://www.google.co.il/#hl=iw&sour...שני+יסודות+ז&bav=on.2,or.&fp=a06f709783e6fbd0 הכותבת עומדת לצידו של הסדר, אותו מבטא הברוש. השלהבת מייצגת תוהו, מרד, וגם נעורים. הלהבה לא מבינה את הברוש, היא עיוורת לחייו ולרוחניות שיש בו. המשוררת מציגה את התוהו בצורה של מרידה בהכול, ביסודות הקיום, כהתאבדות. הרי אי אפשר לחיות ללא אדמה אויר וכו'. הברוש שותק. הוא יודע שהוא לא יצליח לשכנע. סולם הערכים שלו קצת אחר (האם שצת לב לכך שלברוש יש טרוף דמיון חרות ורוחניות, בעוד שהלהבה שאלה על טרוף רוחניות דמיון וחירות?). הוא רואה אותה כשלהבת, לא כלהבה. כיותר יציבה ממה שהיא רואה את עצמה. המשורת מציגה את הסדר כבוגר והכרחי, את התוהו כמרד נעורים, שסופו לעבור. הברוש בעצם כופה על הלהבה את ההגדרה שלו - שלהבת, ולא מקבל את הגדרתה שלה. הוא לא מנסה ליצור קשר, הוא כבר יודע, והוא לא מנסה ליצור דיאלוג. הלהבה מוצגת כילדותית, כלא מבינה, על ידי המשוררת. והברוש כצודק. לדעתי זה משקף מאוד את התגובה של הממסד לכל אלו שמנסים לשנות. הממסד לא מקבל את הגדרתם שלהם את עצמם, מקטין אותם, רואה את משאלותיהם כבלתי אפשרויות, כנידונות לכליה, את צורת החברה שלהם כסויציד. אך הם-אנחנו מנסים, מנסים ליצור קשר, ליצור דיאלוג. אולם דיאלוג לא אפשרי כשהצד השני בטוח שהוא כבר יודע הכל, בטוח שהוא יודע מה תגובת הצד השני לדבריו, בטוח שהוא יודע מה מחשבותיו יותר טוב ממנו, ולא מבין שאולי מה שמציעה הלהבה אפשרי, אולי אפילו מה שנראה לו בסיסי והכרחי אפשרי, ואולי, אולי אפילו אפשר להתקיים ללא תלות בעולם החומרי, הרי הלהבה שמה את הרוחניות גבוה בסולם הערכים שלה, והברוש שם אותה במקום האחרון. לדעתי דרוש איזון בין הסדר לתוהו, ואני, אני באתי ממלכות התוהו, ובבוא היום עוד אחזור לשם.
והוא נחוץ לא פחות מהסדר. העולם שלנו נוצר מהתוהו. קיפאון וקיבעון אלו לא סוגים של תוהו, אלו סוגים של סדר. תוהו זה תשתית היקום. הניתוח הספרותי שלי, שסותר את הניתוח של מערכת החינוך שלא מבינה שלשיר יש יותר מפירוש נכון אחד (מאיפה בכלל בא הרעיון המבחיל שלשיר יש פירוש אחד נכון?) אם הטמטום שעליו נפלה מערכת החינוך שלנו מעניין אותך, את יכולה פשוט לחפש באינטרנט: http://www.google.co.il/#hl=iw&sour...שני+יסודות+ז&bav=on.2,or.&fp=a06f709783e6fbd0 הכותבת עומדת לצידו של הסדר, אותו מבטא הברוש. השלהבת מייצגת תוהו, מרד, וגם נעורים. הלהבה לא מבינה את הברוש, היא עיוורת לחייו ולרוחניות שיש בו. המשוררת מציגה את התוהו בצורה של מרידה בהכול, ביסודות הקיום, כהתאבדות. הרי אי אפשר לחיות ללא אדמה אויר וכו'. הברוש שותק. הוא יודע שהוא לא יצליח לשכנע. סולם הערכים שלו קצת אחר (האם שצת לב לכך שלברוש יש טרוף דמיון חרות ורוחניות, בעוד שהלהבה שאלה על טרוף רוחניות דמיון וחירות?). הוא רואה אותה כשלהבת, לא כלהבה. כיותר יציבה ממה שהיא רואה את עצמה. המשורת מציגה את הסדר כבוגר והכרחי, את התוהו כמרד נעורים, שסופו לעבור. הברוש בעצם כופה על הלהבה את ההגדרה שלו - שלהבת, ולא מקבל את הגדרתה שלה. הוא לא מנסה ליצור קשר, הוא כבר יודע, והוא לא מנסה ליצור דיאלוג. הלהבה מוצגת כילדותית, כלא מבינה, על ידי המשוררת. והברוש כצודק. לדעתי זה משקף מאוד את התגובה של הממסד לכל אלו שמנסים לשנות. הממסד לא מקבל את הגדרתם שלהם את עצמם, מקטין אותם, רואה את משאלותיהם כבלתי אפשרויות, כנידונות לכליה, את צורת החברה שלהם כסויציד. אך הם-אנחנו מנסים, מנסים ליצור קשר, ליצור דיאלוג. אולם דיאלוג לא אפשרי כשהצד השני בטוח שהוא כבר יודע הכל, בטוח שהוא יודע מה תגובת הצד השני לדבריו, בטוח שהוא יודע מה מחשבותיו יותר טוב ממנו, ולא מבין שאולי מה שמציעה הלהבה אפשרי, אולי אפילו מה שנראה לו בסיסי והכרחי אפשרי, ואולי, אולי אפילו אפשר להתקיים ללא תלות בעולם החומרי, הרי הלהבה שמה את הרוחניות גבוה בסולם הערכים שלה, והברוש שם אותה במקום האחרון. לדעתי דרוש איזון בין הסדר לתוהו, ואני, אני באתי ממלכות התוהו, ובבוא היום עוד אחזור לשם.
מסכים איתך, יקרה
שמי שלא מבין שלשיר יש יותר מפירוש נכון אחד לוקה כנראה בקיבעון ובקיפאון וחסרה לו איזושהי שלהבת פנימית שתוציא אותו מקיפאונו... ומכל הדברים היפים שכתבת נגע לליבי הדיבור האישי שאמרת: לדעתי דרוש איזון בין הסדר לתוהו, ואני, אני באתי ממלכות התוהו, ובבוא היום עוד אחזור לשם. וברצוני להגיב עליו בשיר אישי: לשוב בחזרה *********** רציתי ללכת ממקום כואב למקום פחות כואב כשעזבתי מקום מוכר ופניתי למקום זר... ממפלי החרדה לכף התקווה הטובה; הלכתי במדבר הבדידות, חציתי את ג'ונגל האימה, ובהקיפי יבשה לא נודעת - התגעגעתי לשוב בחזרה... מהמקום שהזרות מתגלגלת בו מרחוב לרחוב, ממדרכה למדרכה, מהחליפות המחוייטות באור היום ועד הגופות הערומים בחשכת הלילה; אתה מסוגל להתגעגע אפילו לעלבונות ישנים, לא להירתע מרגשות אשמה, ונמשך לחזור ככלב השב אל קיאו... לחזור חזרה למקום שממנו ברחת... חשבתי שכבר שכחתי את המקום, חשבתי שאולי כבר לא אכירהו. אמנם לא הייתי בטוח שחיצוניותו השתנתה אבל הייתי משוכנע שפנימיותו השתנתה, שרוח אחרת שורה עליו. הרי עבר כל כך הרבה זמן! וכל מה שרציתי זה לשוב בחזרה... וכאשר סוף סוף שבתי אל המקום שממנו ברחתי ידעתי שמהמקום הזה אני חייב שוב פעם לברוח... ב לאן עכשיו ? העולם לא השתנה. לא התחלפו המקומות, חמשת היבשות לא זזו ממקומן וכף התקווה הטובה, לא שהיא טובה ולא שהיא רעה, התגלתה בכל עירומה; לשון יבשה המלחכת את פני הים הדרומי והים הדרומי איננו הים שבורא את חיי... ג לא הבריחות ולא התחליפים בוראים חיים, והצעצועים אינם אהבה. חזור לעצמך. חטט בתוך הקופסה שממנה יוצאים השדים, האין זאת קופסת התכשיטים המפוארת שהשרצים הללו מתוכה הם יוצאים...? גם אם התכשיטים מנצנצים בשעת הדימדומים ונראים לפעמים כיצורים מתוקים מהחלום, אל תשלה את עצמך ביחס למה שהקופסה מכילה - לא הכל בתוכה תכשיטי זהב ויהלום... "אוי דוס א-תכשיט..." הייתה אומרת עלי סבתי ע"ה. המרגיש את חיבתה היה יודע שהתכוונה לתכשיט והשומע את קולה היה נדמה לו שדברה על משחית... ברבות הימים ידעתי שעל מנת להוציא את המשחית צריך לגלות את התכשיט. זאת הייתה צוואתה בשבילי. אך צוואה שלא מילאתי- היות שמהמקום הכואב הזה רציתי רק לברוח למרות שהסבתא הייתה חוזרת ואומרת: שמקום הבעיה הוא מקום הפתרון ! היא אמרה את המילים שלה ואני שמעתי את המילים שלי. היא באה עם כל הביטחון שבתוכה ואני התנגדתי עם כל החרדה שבתוכי. אמרתי בלבי: אין זה כי המקום רע כי קיללת המקום עלי ואיך אחזיר את הקללה לנדנה ? ואיך אשנה את מוצא הפה ? מכאן והלאה: לעולם אהיה עוזב כי כל האדם כוזב. ד כבר לא יכולתי יותר לחיות בתחתונים אך לחיות בעליונים לא הייתי מסוגל, מלמטה קפצתי כמו צפרדע שהטבילוה ברותחים מלמעלה נבעטתי ככדור שנבעט משער יריב; כך מוקפץ ונבעט, נבעט ומוקפץ חייתי בריב עם חיי... ה מי יודע מראש מתי הבריחות והתחליפים מקצרים חיים ומתי הם בוראים חיים ? אולי הבריחה מאפשרת איזשהו מקום כשאין שום מקום ? וגם אם בבריחה אני מחסיר חלק מעצמי; אולי מוטב להחסיר חלק מעצמי מאשר להיות כל כולי בחלק הכואב ? בסופו של דבר, יכול להיות – לפעמים בסיוע הארץ, לפעמים בסיוע השמים- שאחזור בחזרה שלם יותר. אך מי יודע מראש ? אולי, בכל זאת, סופי להתאכזב ולעולם ועד להיות עוזב. ו על כף-הקלע שמעת ? זהו השומקום האמיתי שהוא איננו גנעדן ואיננו גיהינום, הוא המקום של הנשמה הטועה, בו היא ממשיכה לתעות לנצח בדרכי האינמוצא. לשם מגיעים כל החרדים מהחיים, האדוקים רק לעצמם, אשר חרף חרדותיהם (חרדות שעושות את המוות בחיים)- לא ויתרו ! ושעמדו ועמדו שנים על גבי שנים ליד שער האושר. עד שהשער שנועד להם, אותו שער שקפקא תארו, מעומק יסוריו, נסגר עבורם. שנים על שנים חיפשתי שערים, וכל פעם שמצאתי - מיד יצאתי. לאבי ולאמי נשבר הלב על דרכי להיות עוזב. וכמו האיש הקפקאי, במקום לשבור את המנעול – שברתי את עצמי. כמה עצוב שאדם פוחד לשמוע ללב וממשיך להיות כוזב. ז אלמלא רבנית-הנפש שעשתה כל ימיה נפשות לנשר הגדול (הרמב"ם)– שידע את הצלילה התחתונה וידע את הנסיקה העליונה והטיף לדאייה האופקית- הייתי מאבד את עצמי בנסיקות וצלילות כטייס מוטרף מהוורטיגו של החיים. עיניים של חכם קדמון לך, רבנית הנפש, ואת הבעת פניך אי אפשר לשכוח. ואת אדוקה כל כך אדוקה בדתך, כל חייך אחוזים בה, כי בשבילך: היא הבעל, היא הילד, היא הזמן, היא הנפש, היא הלב... דת שלפעמים מעבירה אותך על דעתך ואת מדברת באדיקות דיבורים החוזרים על עצמם כמו תפילות, אפילו שעם הדיבורים האלה ריפאת אותנו כשיצאנו מדעתנו והחזרת אותנו לדעתנו. כשנתת לנו לדעת שבחיים האופקיים הנחיתה היא התארגנות פנימית והנסיקה היא הכרה חדשה. ושלא חשוב איזה מרחק עשית וכמה דלק בזבזת – ההגעה היא מהמקום בו אתה נמצא. ח *** אבל, נסיך הספק והאמונה - שלא ידע את נפשו מרוב ספק אך ידע את הנפשות הפועלות בסיפוריו מרוב אמונה. שעשה צדק עם המובסים: מוכי האשמה העצמית, אמני התענית, אנשי החרקים - הראה שאפשר גם בתבוסה, וגם עם רגש אשמה, אפשר ! שבתענית ללא תכלית, אפשר, שאף בהתגלמות לחרק, אפשר, ושבכל מצבי ההוויה, אפשר. ט ולא חשוב לאיזה שער אתה נכנס מפני שכל השערים שמצאת נפתחים לאותו הבית - מה שחשוב הוא שתישאר תחת קורתו ותהיה בו בן- בית. פרי מגדים
שמי שלא מבין שלשיר יש יותר מפירוש נכון אחד לוקה כנראה בקיבעון ובקיפאון וחסרה לו איזושהי שלהבת פנימית שתוציא אותו מקיפאונו... ומכל הדברים היפים שכתבת נגע לליבי הדיבור האישי שאמרת: לדעתי דרוש איזון בין הסדר לתוהו, ואני, אני באתי ממלכות התוהו, ובבוא היום עוד אחזור לשם. וברצוני להגיב עליו בשיר אישי: לשוב בחזרה *********** רציתי ללכת ממקום כואב למקום פחות כואב כשעזבתי מקום מוכר ופניתי למקום זר... ממפלי החרדה לכף התקווה הטובה; הלכתי במדבר הבדידות, חציתי את ג'ונגל האימה, ובהקיפי יבשה לא נודעת - התגעגעתי לשוב בחזרה... מהמקום שהזרות מתגלגלת בו מרחוב לרחוב, ממדרכה למדרכה, מהחליפות המחוייטות באור היום ועד הגופות הערומים בחשכת הלילה; אתה מסוגל להתגעגע אפילו לעלבונות ישנים, לא להירתע מרגשות אשמה, ונמשך לחזור ככלב השב אל קיאו... לחזור חזרה למקום שממנו ברחת... חשבתי שכבר שכחתי את המקום, חשבתי שאולי כבר לא אכירהו. אמנם לא הייתי בטוח שחיצוניותו השתנתה אבל הייתי משוכנע שפנימיותו השתנתה, שרוח אחרת שורה עליו. הרי עבר כל כך הרבה זמן! וכל מה שרציתי זה לשוב בחזרה... וכאשר סוף סוף שבתי אל המקום שממנו ברחתי ידעתי שמהמקום הזה אני חייב שוב פעם לברוח... ב לאן עכשיו ? העולם לא השתנה. לא התחלפו המקומות, חמשת היבשות לא זזו ממקומן וכף התקווה הטובה, לא שהיא טובה ולא שהיא רעה, התגלתה בכל עירומה; לשון יבשה המלחכת את פני הים הדרומי והים הדרומי איננו הים שבורא את חיי... ג לא הבריחות ולא התחליפים בוראים חיים, והצעצועים אינם אהבה. חזור לעצמך. חטט בתוך הקופסה שממנה יוצאים השדים, האין זאת קופסת התכשיטים המפוארת שהשרצים הללו מתוכה הם יוצאים...? גם אם התכשיטים מנצנצים בשעת הדימדומים ונראים לפעמים כיצורים מתוקים מהחלום, אל תשלה את עצמך ביחס למה שהקופסה מכילה - לא הכל בתוכה תכשיטי זהב ויהלום... "אוי דוס א-תכשיט..." הייתה אומרת עלי סבתי ע"ה. המרגיש את חיבתה היה יודע שהתכוונה לתכשיט והשומע את קולה היה נדמה לו שדברה על משחית... ברבות הימים ידעתי שעל מנת להוציא את המשחית צריך לגלות את התכשיט. זאת הייתה צוואתה בשבילי. אך צוואה שלא מילאתי- היות שמהמקום הכואב הזה רציתי רק לברוח למרות שהסבתא הייתה חוזרת ואומרת: שמקום הבעיה הוא מקום הפתרון ! היא אמרה את המילים שלה ואני שמעתי את המילים שלי. היא באה עם כל הביטחון שבתוכה ואני התנגדתי עם כל החרדה שבתוכי. אמרתי בלבי: אין זה כי המקום רע כי קיללת המקום עלי ואיך אחזיר את הקללה לנדנה ? ואיך אשנה את מוצא הפה ? מכאן והלאה: לעולם אהיה עוזב כי כל האדם כוזב. ד כבר לא יכולתי יותר לחיות בתחתונים אך לחיות בעליונים לא הייתי מסוגל, מלמטה קפצתי כמו צפרדע שהטבילוה ברותחים מלמעלה נבעטתי ככדור שנבעט משער יריב; כך מוקפץ ונבעט, נבעט ומוקפץ חייתי בריב עם חיי... ה מי יודע מראש מתי הבריחות והתחליפים מקצרים חיים ומתי הם בוראים חיים ? אולי הבריחה מאפשרת איזשהו מקום כשאין שום מקום ? וגם אם בבריחה אני מחסיר חלק מעצמי; אולי מוטב להחסיר חלק מעצמי מאשר להיות כל כולי בחלק הכואב ? בסופו של דבר, יכול להיות – לפעמים בסיוע הארץ, לפעמים בסיוע השמים- שאחזור בחזרה שלם יותר. אך מי יודע מראש ? אולי, בכל זאת, סופי להתאכזב ולעולם ועד להיות עוזב. ו על כף-הקלע שמעת ? זהו השומקום האמיתי שהוא איננו גנעדן ואיננו גיהינום, הוא המקום של הנשמה הטועה, בו היא ממשיכה לתעות לנצח בדרכי האינמוצא. לשם מגיעים כל החרדים מהחיים, האדוקים רק לעצמם, אשר חרף חרדותיהם (חרדות שעושות את המוות בחיים)- לא ויתרו ! ושעמדו ועמדו שנים על גבי שנים ליד שער האושר. עד שהשער שנועד להם, אותו שער שקפקא תארו, מעומק יסוריו, נסגר עבורם. שנים על שנים חיפשתי שערים, וכל פעם שמצאתי - מיד יצאתי. לאבי ולאמי נשבר הלב על דרכי להיות עוזב. וכמו האיש הקפקאי, במקום לשבור את המנעול – שברתי את עצמי. כמה עצוב שאדם פוחד לשמוע ללב וממשיך להיות כוזב. ז אלמלא רבנית-הנפש שעשתה כל ימיה נפשות לנשר הגדול (הרמב"ם)– שידע את הצלילה התחתונה וידע את הנסיקה העליונה והטיף לדאייה האופקית- הייתי מאבד את עצמי בנסיקות וצלילות כטייס מוטרף מהוורטיגו של החיים. עיניים של חכם קדמון לך, רבנית הנפש, ואת הבעת פניך אי אפשר לשכוח. ואת אדוקה כל כך אדוקה בדתך, כל חייך אחוזים בה, כי בשבילך: היא הבעל, היא הילד, היא הזמן, היא הנפש, היא הלב... דת שלפעמים מעבירה אותך על דעתך ואת מדברת באדיקות דיבורים החוזרים על עצמם כמו תפילות, אפילו שעם הדיבורים האלה ריפאת אותנו כשיצאנו מדעתנו והחזרת אותנו לדעתנו. כשנתת לנו לדעת שבחיים האופקיים הנחיתה היא התארגנות פנימית והנסיקה היא הכרה חדשה. ושלא חשוב איזה מרחק עשית וכמה דלק בזבזת – ההגעה היא מהמקום בו אתה נמצא. ח *** אבל, נסיך הספק והאמונה - שלא ידע את נפשו מרוב ספק אך ידע את הנפשות הפועלות בסיפוריו מרוב אמונה. שעשה צדק עם המובסים: מוכי האשמה העצמית, אמני התענית, אנשי החרקים - הראה שאפשר גם בתבוסה, וגם עם רגש אשמה, אפשר ! שבתענית ללא תכלית, אפשר, שאף בהתגלמות לחרק, אפשר, ושבכל מצבי ההוויה, אפשר. ט ולא חשוב לאיזה שער אתה נכנס מפני שכל השערים שמצאת נפתחים לאותו הבית - מה שחשוב הוא שתישאר תחת קורתו ותהיה בו בן- בית. פרי מגדים
../images/Emo265.gifשבת מבורכת בבריאות ומנוחה../images/Emo265.gif
פגישה בין שני אנשים כמוה כשני חומרים כימיים הבאים במגע זה עם זה; אם ישנה תגובה, שניהם עוברים תהליך של השתנות
- קרל גוסטב יונג.
אתמול יצאתי לבלות..... !!!! אחרי כמה שנים טובות שבקושי יצאתי מהבית, יצאתי עם אמא לראות מופע של "מה קשור". תשמעו.... תראו.... הרגשתי כמו ילדה בת 16 שיוצאת בפעם הראשונה מהבית ועוד עם אמא. לא יכולה להיות פרטנרית טובה יותר. ישבנו בשורה הראשונה, מה שהתברר כלא ממש מומלץ בסופו של דבר משום שלא ממש נוח לראות את הבמה כשהיא מוגבהת כל כך, ולא הפסקנו לצחוק מרגע שהם עלו לבמה עד הסוף. מתי שהוא כשלא היה ממש מצחיק, הכרחתי את עצמי לצחוק.. כאילו.... ראבאק, כבר יצאתי מהבית, חייבת לצחוק כל הזמן.. (צוחקת נו,). קיצר, היה נחמד והחלטנו שעושים את זה לפחות פעם בחודש, בהנחה שיש מה לראות באילת פעם בחודש. אני אוהבת מופעי סטנד אפ. לפני שנים ראיתי את ילדים סורגים לאלוהים, ראיתי גם את יעקב כהן ועוד כל מיני שהיו ממש על הכפאק, צחקתי בכיף. רוצה לחזור לזה, מגיע לי לצחוק וכמה שיותר, לא? אז נרשמתי כמנויה לאתר שאמור לעדכן אותי לגבי מופעים והצגות באילת, ואני מקווה לממש את ההחלטה הזו.
אני מודה לאלוהים שלי על הזכות לחזות בנרות השבת. אני מודה לאלוהים שלי על בריאות שופעת, על בנייה מחודשת של איברים שנפגעו בגופי. אני מודה לאלוהים שלי על הנוכחות המתמדת, על השמירה וההדרכה. אני מודה לאלוהים על אהבה גדולה שאני חווה בכל מקום. על האהבה בתוכי וסביבי. אני מודה על משפחה קסומה, על אמא בריאה וחזקה, שמלטפת ומחבקת ומטפלת בי כבתינוקת, אני מודה על ילדה מתנה שכל כך אוהבת. אני מודה על חברים שמחבקים ודואגים, אני מודה על חברים וירטואליים שלעולם כאן עבורי, בתכתובות ומסרים. אני מודה לאלוהים שלי על אתגרים ושיעורים, אני מודה על כלים להתמודד ולצמוח, בכל פעם קצת. אני מודה על תובנות, על היכולת להביט פנימה. אני מודה על אפשרות הבחירה. אני מודה על שפע הטוב בחיי, ועל הדברים האלמנטריים. אני מודה לאלוהים שלי על כל מה שיש בחיי, על כל מה שהיה ועל כל מה שעוד נכון לבוא. אני מודה על כל נשימה ויותר מהכל אני מודה על הזכות להודות ועל החיים עצמם!
שבת של בריאות ומנוחה לכולנו, אוכל טוב, חיבוקים וחוויות של אהבת חינם.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.