בופור - סרט קשה ומעורר מחשבה

בופור - סרט קשה ומעורר מחשבה

חזרתי זה עתה מצפיה בסרט המעולה "בופור" הזכאי בהחלט לכל השבחים שהומטרו עליו. הסרט מעורר מחשבות קשות. אני חושב שצפיה בו ממחישה כיצד נבטו זרעי הפורענות שהביאו עלינו את תוצאותיה הקשות של המלחמה האחרונה: - צבא שנלחם ללא יעד ברור וללא מטרות המובנות לחיילים או לעם - ראיית החיילים כילדים שיש לשמור עליהם בכל מחיר - כתוצאה מכך , הבאת ההגנה על חייהם וגופם של החיילים למשימה העליונה של הצבא (לא לחינם חשש הצבא לעשות מעשה כדי להפסיק את מתקפת האויב על הבית - חייו של הילד הנופל במצע צבאי חשובים הרי לעין ערוך מחייה של איזו קשישה שעתידה כבר מאחוריה שנהרגת מפגיעת טיל בביתה) - חוסר היזומה, ההסתמכות על טכנולוגיה במקום על האדם - הצגת הסרבנות והפחדנות מביצוע משימה צבאית כאידיאל שיש לשאוף אליו - אידיאל שאכן לא מעטים הגשימו במלחמה האחרונה - פינוי הפצועים וההרוגים כשמימה עליונה בחשיבותה, שרק למענה , באופן פרדוקסאלי, שווה לסכן חיי אדם. (הסרט מתחיל בכך שלא שווה לשלוח חיילים לפתוח ציר, אבל יש קונצנזוס שאין למעלה ממנו ששווה להסתכן כדי לחלץ את גופת ההרוג מאותו ציר עצמו) לא לחינם שש גדעון לוי להופיע בהופעת אורח בסרט כמי ש"מראיין" "אב שכול" המעלה על נס את הבריחה, העריקה והסרבנות . אין פלא שרוב שחקני הסרט השתמטו משירות בצה"ל. הסרט מאד מפחיד. יתכן שאדם נורמלי , אדם שיש לו מה להפסיד, אדם שאין לו אלוהי כזב ונביאי שקר, שאין לו גן עדן ולא טוב לו למות בעד ארצנו, יתכן ואדם כזה פוחד להילחם. אין בסרט גנרלים צמאי דם, אין גיבורים, אין פחדנים - י שדמויות מורכבות. מפתה לחשוב שהאויב לא שפוי ואילו "אנחנו" הנורמליים. זה לא כך. סרטים כאלה מחזקים ומחלישים את העם הזה בו זמנית. צריך לחשוב שוב על מה שראינו כאן, צריך לחשוב על זה הרבה.
 
ובעוד אני בסרט געשה הארץ:

איזו אליפות. יכול להיות שאנחל בונני, סוג של מאהב לטיני שובר לבבות, לוקח עכשיו קורס בנשיקות צרפתיות עם הפראנסאווית ג'וליה לוי- בוקן? הגברבר שעד לא מזמן היה עם אניה בוקשטיין ועשה איתה שופינג של חומוס וחלב, הגיע לאירוע של עמותת "לב אוהב" שהתקיימה בחמישי האחרון בהאנגר 11 בנמל ת"א היה צמוד כל הערב לבלונד המדונדש, זו שמשחקת יועצת ארגונית ב"האלופה" שהגיעה במיוחד מצרפת לעשות קואצ'ינג ל"כח ירושלים" וטיזינג לבנים. יאמי. עוד הגיעו לערב ההתרמה עדי הימלבלוי וזוהר ליבה שנראו חזקים מתמיד והפריחו את השמועות על משבר בצורת רודריגו גונזלס שכביכול הצטרף למשולש אהבה הזה. אז טלנובלה בסוף לא הייתה לנו, אבל את הפיצוי קיבלנו בצורת מאיה בוסקילה שכאמור חנכה את החדש, ליאור. כל הזוגיות הזו וריחה של תקופת הייחום התערבבה באוויר עם הצלילים של מירי מסיקה, אחת שכבר אין לה כל כך זוגיות, אבל נתנה לכולם שואו שהרטיט את לבבות הקהל. אנחל, וולה וו קושה? "אני יוצא איתה כדי לקבל דרכון של מדינה ששייכת לאיחוד האירופאי. והלוואי שהייתה לי אהבה".
 

יוסי ר1

Active member
ראשית, את הסרט עדיין לא ראיתי,

אז תגובתי היא רק לדברים שכתבת ולא לסרט עצמו. כמה פעמים הזכרת בדיונים כאן את החשיבות המופרזת לטעמך שהחברה/צבא נותנים לשמירה על חיי הבנים/חיילים, על חשבון הצלחת המשימות אליהן הם נשלחים. ברור שיש למצא איזון בין הצורך לבצע משימה גם במחיר חיים מחד, ובין הרגישות לחיי הלוחמים מאידך כשיקול בהתעקשות על אותה משימה. אילו שני ערכים מנוגדים, ושיקול דעת נכון של מפקדים צריך כאן. בעצם, אילו אינם שני ערכים, אלא ערך אחד מול תועלתנות מאידך: הערך הוא חיי הבנים, התועלתנות היא ביצוע המשימה. ואני שמח שבצבא שלנו, עדיין הערך של חיי החיילים הינו פרמטר ראשון במעלה, אולי קצת יותר מהראוי לטעמך. עם זאת, אני מסכים אתך שהקפדה על ערך זה אינה צריכה לבא על חשבון משימות ששיקולים צבאיים רואים כהכרחיות, ובעת הצורך יוצאים לקרב, גם בידיעה שקיים סיכון וודאי לחלק מהכח. הערה נוספת , לדבריך "יתכן שאדם נורמלי , אדם שיש לו מה להפסיד, אדם שאין לו אלוהי כזב ונביאי שקר, שאין לו גן עדן ולא טוב לו למות בעד ארצנו, יתכן ואדם כזה פוחד להילחם". כל אחד פוחד להילחם. ההבדל הוא, שיש מי שמוכן להתגבר על פחדו ולצאת לקרב כי הוא מאמין פעמים שצריך להילחם עבור הדברים שחשובים לך ואתה מאמין בהם, גם במחיר החיים (משפחה, מולדת וכו'), ויש מי שייתן לפחדו ממות למצא עבורו את הדרך להשתמט.
 
הבה ואדייק

לטעמי הצבא מבצע מזה עשרות שנים פעולות כיבוש ושיטור שהן בעיני לא ראויות ומיותרות. ממכיוון שהפעולות הללו שנויות במחלוקת, נעשב כל מאמץ שלא יהיו אבדות. עד כאן הכל בסדר. הבעיההיא שהלך רוח זה מביא לכך , שגם כאשר יש צורך בהגנה על הבית ממש, כאשר הבית מותקף, כמו בעת המלחמה האחרונה, היה השיקול של מניעת אבדות שיקול עליון. הדיווחים הבלתי פוסקים על החיילים הפצועים, סיקור ההלוויות לעומת ההתעלמות מסבל האזרחים ותושבי הצפון ההרוגים - הוא חלק מהלך הרוח הזה. מעבר לכך - יש בסרט הטפה מפורשת וחד משמעית להשתמטות משירות קרבי בצה"ל ולאי מילוי משימות המסכנות חיי אדם. גדעון לוי בתפקיד עצמו מראיין "אב שכול" המכה על חטאו בכך שחינך את בנו להתגייס. ניכרת ההזדהות עם המסר הגיבור אומר בקטע הכי מרגש - נכשלתי בתפקידי כמפקד - לו הייתי מפקד ראוי הייתי מפר פקודה, ומסתלק עם כל החיילים מכאן (הבופור) בניגטד לפקודות. אינני ראוי להיות מפקדכם כי לא עשיתי זאת.
 

יוסי ר1

Active member
הכנסת כאן פרמטר חדש למשוואה, פרמטר מאד בעייתי

"ממכיוון שהפעולות הללו שנויות במחלוקת, נעשב כל מאמץ שלא יהיו אבדות" כך אתה טוען. זה שיקול שאינו אמור להנחות את דרכו של מפקד. אם מפקד סבור שהפעולה מיותרת, שיסרב לצאת אליה ויישא בתוצאות, דוגמת אלי גבע בזמנו. ואם למרות שדעת המפקד אינה נוחה מהמשימות שהטילו עליו (למשל משימות כיבוש ושיטור שבעיניו לא ראויות ומיותרות), ועדיין הוא מתכוון לצאת למשימה - אזי שיצא אליה במלא הרצינות מחד, ותוך ניסיון מיזעור נזקים מקסימאלי לחייליו מאידך. ושיתן את הדעת לשנתי הדרישות המנוגדות הללו, וזו תהיה גדולתו כמפקד - להצליח לבצע משימה בסיכון גבוה, עם דאגה לחילים ברקע. דיווח בלתי פוסק וסיקורים מיותרים יש לנו בכל תחום, גם בפיגועים, גם בפרשיות שחיתות, במה לא... ובקשר למה שהסרט מטיף לו - אחרי שאראה, אוכל להגיב.
 
בכל מקרה - הסרט מעולה

מבחינה אמנותית, הבימוי, המשחק, הצילום, הכל ברמה הגבוהה ביותר. מדגים איך סרט בתקציב קטן יחסית יכול להעמיד בצל את סרטי המלחמה האמריקניים הגרנדיוזיים ביותר. לא לחינם זכה יוסי סידר בפרס יוקרתי כל כך. הסרט גם מרתק ומחשמל. ממש הישג אמנותי מרשים. ויש הסבורים אחרת כמובן.... ראיתם?
 

מוגג

New member
אני ראיתי את הסרט בערב ערב יום הזכרון

עם תרגום לגרמנית (כנראה זה היה העותק מפסטיבל ברלין).מה שתרם עוד לחווית הצפיה - אולם הקולנוע שלמעשה בנוי כמקלט (מפחד הפגזות הירדנים) ושכנתי המקרית לשורה היא אחות שכולה שפעם נצטלבו דרכינו והנה אחרי כשבע שנים פגשתיה שוב בסרט טעון שכזה. הסרט עצמו - כל השבחים והכשלים שתלית בו שרירים וקיימים. סידר הוא במאי מיומן אבל חולשתו הגדולה - הקניית מימד עומק לדמויותיו. כמעט לאף דמות אין מניע או עולם עוטף שיכול לשפוך עליה אור. הסרט אינו קצר (מעל שעתיים) ובכל זאת אין כניסה אמיתית לעולמם של החיילים. ההיצמדות לקלישאות תסריטאיות כמעט מוגזמת - זה שמתבדח בעמדה - חייב למות. זה ששר לזכרו ומשתפך בפני המפקד - ברור ייהרג.
 
הכל חוץ מהתסריט ../images/Emo141.gif

ועל כך כבר כתבתי כאן, וגם בשרשור בפורום באותו תאריך (למי שיש לו כח וחשק לחפש, לי אין).
 

ixmix

New member
איני מסכים איתך.

במערך השיקולים של הצלחת המשימה מול חיי אדם (לאו דווקא חיי לוחמינו, אגב) לא ניתן לייחס ערכיות לשיקולים בנושא חיי אדם ותועלתנות גרידא לשיקולים להשלמת משימות. הקונפליקט עמוק, אך אין לי ספק שישנם שיקולים ערכיים לפה ולשם. ערכיים, לא תועלתניים.
 

יוסי ר1

Active member
אל תיקח את דברי לקיצוניות שלא התכוונתי לה.

ברור שבמשימה שקים חשש שתצתרך להרוג מהאוייב - בין חיילים ובין אזרחים, עולות בעיות מוסריות ושיקולים ערכיים. על זה אני לא חולק. אבל אם אתה צריך להחליט החלטה טאקטית על כיבוש גבעה שולטת, ומעריך שזה יגבה מחיר דמים מחייליך, אזי אתה שוקל בעיקר ערך של חיים מול תועלת שבהשגת אותה גבעה, ולא ערכים שקולים .
 
והסרט מטיף - חד וחלק

לאי ביצוע משימות שאתה מקבל כפקודה אם אתה חושב שהן מסוכנות. צורת חשיבה כזו, שרווחה במלחמה האחרונה - היא אסון
 

ixmix

New member
לא יודע...

גם אני מטיף לחשוב טוב טוב על הפקודות שאנחנו מבצעים, ולצד ביצוען לחשוב מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב. אני בהחלט מטיף (ותמיד הטפתי, לחיילי ולתלמידי) לחשוב טרם ביצוע פקודה, בעת ביצועה ולאחריה, שמא הפקודה היתה פגומה או היא מבוססת על מדיניות לקויה. גם לחייל הבודד ישנה אפשרות להשפיע על המדיניות, והקישור שבין מחשבה על פקודות לתבוסתנות אינו תמיד נכון, לראיה אני ממשיך להיות חייל סביר ומפקד לא רע גם המילואים (יעידו הקשקושים ששמו לי על החולצה), כפי שהיה בסדיר. בשורה התחתונה - חייל צריך לציית לפקודה כל עוד היא חוקית, אבל הוא צריך לחשוב ולהתייעץ, לדבר עם מפקדיו במידת הצורך ולחפש דרכים להשפיע על קבלת ההחלטות כלוחם. במידה ולחייל דילמה ערכית שבשלה הוא חש שאינו יכול לבצע פקודה, ייכבד ויודיע על כך למפקדיו מראש ויישב בכלא תקופה ארוכה, משום שבסוף הוא חייל. מסובך. גם לי וגם אחרי הרבה שנים.
 

מוגג

New member
טעות!

לירז דורש להיכנס לקיני המחבלים ולפעול נגדם. הטענה שעולה בסרט ( בין השאר) היא שישיבה במוצב באופן פסיבי ויציאה רק כדי לפתוח ציר או לפרק מטען - זו התנהגות חסרת טעם ותכלית.
 
אכן, מעורר למחשבה ../images/Emo141.gif

כמו שאני רואה את זה, החברה הישראלית-יהודית בפרט, וחברות חופשיות בכלל, עוד לא מצאו דרך להתמודד עם מצב של עימות מתמשך מול יריב שמשאביו אינם מתכלים באופן משמעותי, באופן שמרמז על סופו המתקרב של העימות. חברות טוטליטריות יכולות לשבור את היריב ע"י רציחות המוניות ושיטות אחרות של הטלת אימה, ואילו חברות חופשיות אינן יכולות לעשות זאת לאורך זמן. טכסטים שנשארו לנו מתקופות קודמות (למשל, מתקופת מלחמת ההתשה, או ממלחמת ויאטנם, או ממלחמת העולם הראשונה) מזכירים מאד את "בופור" בתחושות הייאוש והדיכאון שהם משרים. אני חושב שהאתגר שלנו הוא לחפש דרך לתת מקום לתחושות האלו בלי לתת להן להכתיב לנו את האופן שבו אנו פועלים. לספוק כפיים ולצקצק בלשון לנוכח הדור ההולך והפוחת - זה לא מועיל.
 
למעלה