בואו נדבר על ניק קייב רגע

Celluloid Hero

New member
זה גורם לי לחשוב..

אם רק אפשר היה לזקק את שני האלבומים האלה, הירוז, ו LOW, לאלבום אחד, כנראה שלא היו לי תלונות..

אבל האמת, די ברור שזה בלתי אפשרי. למרות ששני האלבומים זהים כמעט במבנה, יש משהו בהפקה ובטון הכללי , שהוא מנוגד. ודווקא הירוז מצטייר אצלי כדכאוני והנואש באמת מבין השניים. אבל יש מצב שזה רק בעיני המתבונן.
 

Barmelai

New member
חלוקת השירים לאלבומים הייתה מלאכותית

הם כולם נכתבו והוקלטו באותה תקופה, באותו מקום וע"י אותם אנשים, על פני שנה אחת פחות או יותר. כולם, זה אומר שני אלבומי בואי שאנחנו מדברים עליהם והאדיוט של איגי. חלוקת השלל לשלושת האלבומים נעשתה בשלב מאוחר, אחרי המיקסים, לפי כמות טביעות האצבע של כל שודד על השירים. היותר מלוכלכים הלכו מן הסתם לאיגי ולכן יצא לו האלבום הכי חזק. היפים נשארו לבואי/אינו.
 

Celluloid Hero

New member
אז בעיני המתבונן אתה אומר


 

noosh

New member
:)

התכוונתי שאני צריכה להקשיב לאחרון של בואי, את בואי אני מכירה, לא הכי טוב ולא את כל האלבומים, אבל את אלו שמספיק בולטים החוצה (זיגי, the man who sold the world, hanky dory ועוד כמה, דווקא את Low לא).
אבל אני שמחה שהבנת אותי ככה, כי היה כיף לקרוא את זה.

ובאשר לבואי - מאוד אהבתי את איך שהצבת אותו מול אמנים כמו טום וייטס או ליאונרד כהן, זה כאילו מובן מאליו אבל זו לא נקודה שהייתי שמה עליה את האצבע. ההבדל הזה בין יצירה שנובעת יותר מהפנים החוצה, כזו שהיא כמעט בלתי-נשלטת בצורך בה, שמנסה לגדול ולהתפתח סביב המוזיקליות, הטקסטים, הרגשות של האמן עצמו, לבין יצירה שמטרתה היא פרסום, שיווקיות, נהירה החוצה לעבר אנשים ולעבר מדיה, שימוש בכל אמצעי כדי להתחדש - לאו דווקא מוזיקלית, אלא גם סגנונית.
אלו שתי גישות שונות - לא רק למוזיקה, ליצירה בכלל, ואת שתיהן אני מעריכה, גם אם הנטיה האישית שלי היא לכיוון היצירה האינטרוברטית, כי זה איך שאני פועלת.
אני מאוד אוהבת את בואי, כדמות וכיוצר, גם אם זה מגיע מכיוון אחר לגמרי אצלו, כי הוא מרתק אותי לא-פחות. אגב, אני מאוד אוהבת אופנה אז שימוש באופנה ועיצוב דמויות ושימת דגש גדולה על סגנון הם לא דברים שמפריעים לי, להפך, כשעושים אותם טוב והם משרתים נכון את הדמות אני מעריכה אותם מאוד והם רק מוסיפים נקודות בעיניי. אמן שיודע לקחת אמנויות אחרות ולרתום אותם ליצירה שלו הוא אמן שבקיא ומודע ליצירה שלו ומספר את הסיפור באופן עשיר. זה מה שבואי עושה בזיגי, וזה שזו לא רק המוזיקה במרכז אלא הסיפור כולו, זה בסדר גמור מבחינתי, כי בואי הוא אמן של סגנון. הוא נעזר בו כדי לבנות את עצמו, והסיבה שזה לא קורס, או הסיבה שזה לא קורס היכן שזה לא קורס (כי לפעמים זה כן) - זה כי בסופו של דבר, המוזיקה היא מוזיקה, והיא לא הולכת לאיבוד בתוך זה (הבשורה של זיגי אולי לא מוזיקלית, אבל האלבום הזה רץ אצלי בלי הפסקה במשך סמסטר שלם, כל לילה לבן, והוא עדיין רץ אצלי למרות שעברו שנים רבות מאז הפעם הראשונה שגיליתי אותו, וזה לא משהו שקורה כשהמוזיקה לא עובדת). וזו הגדולה של בואי, מבחינתי. הוא מוזיקאי, והוא משתמש בכל המסביב כדי לספר את הסיפור של המוזיקה שלו. גם אם לא תמיד הבשורה שלו נובעת מהמוזיקה, הוא תמיד בוחן אותה מחדש ומעמיד אותה על הגבול, ואולי לא תמיד זה הולך לו, אבל הוא לא נכנע. והאופנה, והמדיה, והשטיקים הפרסומיים, והמחיקה של כל מה שהיה כדי להתחיל משהו חדש, הכל משרת את המוזיקה, כי המוזיקה נובעת ממנו, והיא נקודת האחיזה הראשונה שלו. במידה מסוימת, הוא לא שונה כלכך מוייטס או מכהן, הוא פשוט מתמודד אחרת עם תהליך היצירה.
 
מצחיק אותי הייפ הבואי הנוכחי

כאילו, נכון שהוא יקיר ההיפסטרים זה לא מכבר, אבל אני לא זוכר שמישהו השתין ממש לכיוון האלבומים שהוא הוציא מאז אולי 97', עם השיר i'm afraid of americans, שהושמע פה ושם. פתאום כולם מחכים לאלבום החדש שלו... נו באמת.
בואי מבחינתי תמיד היה מוכשר מאוד, הוציא כמה אלבומים מצויינים, אבל אף פעם לא נכנס לי לבטן. הוא תמיד היה מהנה, אבל משהו שם לא חודר עד הסוף. בגלל זה הוא כנראה יקיר ההיפסטרים, שנשבעים בשמה של כל להקת אינדי שמינדי שנתקלת בדרכם. לא שהוא אינדי או שמינדי, אבל בכל זאת. אני מתקשה למצוא אצלו משהו מעבר לאסתטיקה מצויינת. אולי דווקא כשהוא עשה שירים כמו let's dance או modern love, זה נשמע הכי כנה בעיני.
נו טוב..
 
למעלה