בואו נדבר על ניק קייב רגע

[The Walrus]

בואו נדבר על ניק קייב רגע

אהלן כולם,
בזמן האחרון קצת נעדרתי מהפורום לצערי, נחמד להיות פה שוב.
מוזיקלית בתקופה האחרונה התמכרתי למוזיקאי ענק, שהרבה זמן אני יודע שהוא ענק, אבל התעמקתי הרבה יותר בדיסקוגרפיה שלו וגיליתי שהוא עד כמה. כותב שירים ענק, מוזיקאי מגוון להפליא, עם להקה נהדרת מאחוריו, שילוב אדיר ביi נויזים ורוק'נ'רול לsinger/songwriter משובח, כשמאחוריו להקה פשוט פנטסטית, שהבולטים בגילגוליה השונים הם בליקסה ברגלד הפנטסטי, מיק הארווי הגיטריסט הנפלא ו-וורן אליס, הכנר המשוגע והיחיד שעדיין עם ההרכב.

אני רוצה להתייחס פה לשלושת האלבומים ה'חדשים' שנחשפתי אליהם לאחרונה, שגרמו לי להתאהב בניק קייב אפילו יותר. יש לציין אבל שכמעט כל האלבומים שלו אי פעם הם אדירים, הוא מוזיקאי מאוד יציב וקונסיסטנטי, כמעט בלי נפילות, והאלבום האהוב עליי שלו הוא (עדיין) No More Shall We Part, למרות שעם עוד כמה שמיעות זה יכול להשתנות.


Henry's Dream (1992).

איכשהו תמיד האלבום הזה נפל בין הכיסאות אצלי. מסביבו יש שמות "זוהרים" יותר, שיותר המליצו לי עליהם, אין בו את השיר הענק הברור הזה שיש באלבומים כמו Let Love In (Red Right Hand) וTender Pray (The Mercy Seat), ואיכשהו לא ממש הגעתי אליו. ובזמן האחרון אני שומע אותו בלופים, הוא פשוט אדיר, בעיניי אחד הטובים שלו מהעשור. זה אלבום עצבני, intense, על גבול הפאנק לפעמים, בהפקתו של דייויד בריגס (שעבד הרבה מאוד עם ניל יאנג), מי שמחפש את הצד הרגוע והשקט של קייב לא ימצא אותו פה - אל תדאגו, הוא יגיע בהמשך.

האלבום נפתח בשיר הענק Papa Won't Leave You Henry, שאיכשהו פיתחתי אליו אובססיה קצת מוזרה בזמן האחרון, שיר כמעט אפוקליפטי שכולו ניק קייב, רצף הזוי של תמונות על סוף העולם, שרק הולך ונהיה ביזארי יותר עם הזמן. קייב, בלי בושה כתמיד, יורה משפטים כמו:

"I awoke so drunk and full of rage that I could hardly speak
A fag in a whale-bone corset draping his dick across my cheek
And its into the shame and its into a guilt and its into the fucking fray...
And the walls ran red around me, a warm arterial spray"

עד לסיום הביזארי שבו הוא כבר צועק משפטים כמו "!Lynch-mobs! death squads! babies being born without brains", ורק אלוהים יודע מה זו האפוקליפסה הזאת שהוא מתאר, מה זה העולם ההזוי הזה, ואתה עדיין נסחף בכל זאת. שאר האלבום גם נהדר, בין עוד שירי פאנק-באד-סידס עצבניים כמו "I Had a Dream, Joe" ו"Brother My Cup Is Empty", הסינגל הרומנטי "Straight To You" ועוד שירים נהדרים רבים, עד שהוא נגמר בבלוז העצבני ומלא השנאה בשם "Jack the Ripper"', שבו קייב נותן משמעות משלו לבלוז הקלאסי:

I"I got a woman
She rules my house with an iron fist
I got a woman
She rules my house with an iron fist
She screams out Jack the Ripper
Every time I try to give that girl a kiss"

Papa Won't Leave You Henry:
http://www.youtube.com/watch?v=AoFxUJtSp4g

I Had a Dream Joe:
http://www.youtube.com/watch?v=tDUj_FSarGI

Jack the Ripper:
http://www.youtube.com/watch?v=bgJVhMEUVoc


Abattoir Blues/The Lyre of Orpheus (2004)

אלבום כפול, או שמה 2 אלבומים במארז אחד, כשהראשון ביניהם (Abattoir) הוא אלבום רוק קצבי, נהדר וחזק, והשני הוא אלבום איטי, שקט ורגוע.

Abbatior Blues הוא, בצורה מוזרה, אחד האלבומים הכי שמחים של קייב. בניגוד די גמור לHenry's Dream הכועס והעצבני, פה קייב נראה רגוע יותר, עושה רוק'נ'רול כיפי בצורה די לא אופיינית. הנויזים קצת נעלמו, ולמרות שהשינוי אינו 180 מעלות - הקייב הישן והעצבני עדיין צץ מדי פעם - התחושה הכללית שונה. הלהקה עדיין נשמעת מעולה, וקייב במקום לשיר על תינוקות שנולדים ללא מוח, שר "Calling every boy and girl, calling all around the world - Get Ready for Love!". בשיר הפתיחה האדיר Get Ready for Love, שכמובן יש לו גם צד ציני משלו. אפילו שיר על קניבלים נשמע פה יחסית רגוע, והאפקט הכללי פשוט שונה.
ההברקה האמיתית ב2 האלבומים האלו, היא שברקע של להקת הרוק הרגילה ישנו choir, יענו מקהלה כמו בכנסייה, שזה טאץ' אדיר שנותן לאלבום הזה סאונד ייחודי.

2 השירים האהובים עליי משם, הראשון נקרא Hiding All Away, זה שיר בלוז קטלני ונפלא, בצורה מקרית (או שלא?) השיר שהכי מזכיר את קייב הישן קצת, בלוז ענק שנגמר עם קליימקס אדיר, There is a war coming!
http://www.youtube.com/watch?v=_IFYS2wcX8Y

והשני נקרא There She Goes, My Beautiful World, שיר באמת שמח יחסית, קצבי, אדיר, ממכר, נפלא - אחת הקלאסיקות של קייב.
http://www.youtube.com/watch?v=6Jc0ib5Rh5s


מצד שני, Lyre of Orpheus, אלבום הרבה יותר רגוע, אלגנטי, הרבה יותר גיטרות אקוסטיות. שני האלבומים הפוכים אחד מהשני, קשה להקשיב להם אחד אחרי השני בגלל החוויה הכל כך שונה, אבל שניהם נפלאים בדרכיהם. הנה לדוגמה Breatheless הנפלא:
http://www.youtube.com/watch?v=DjiRYSM4wac

ושיר הסיום של האלבום, O Children, קיבל בוסט מכיוון לא צפוי כשהשתמשו בו בפס הקול של הסרט השביעי בסדרת הארי פוטר. זהו שיר סיום גרנדיוזי כראוי, בלדת קייב אופיינית, שבה המקהלה לוקחת תפקיד מרכזי הרבה יותר, שיר סיום במלוא מובן המילה...
http://www.youtube.com/watch?v=ilTSnKa2NrA



ואחרון חביב...
Push the Sky Away (2013)

האלבום החדש של קייב, שיצא לפני חודש והכניס אותי מחדש למרתונים של האמן המופלא הזה.
אף אחד לא באמת ידע למה לצפות לפני האלבום הזה, לעוד רעש, או שמה לאלבום שקט.
בפועל קיבלנו את אחד האלבומים הכי יחודיים של קייב, אלבום שקט, אבל לא רגוע כמו הBoatman's Call אלא אפל, מסתורי, בעל אווירה לא רגועה כזו, למרות שבפועל אין בו הרבה קטעים כאלו. אלבום ייחודי, מאמן שלא מפסיק להמציא את עצמו, בקיצור נפלא...

באלבום יש 2 רגעי שיא בולטים, הראשון הוא ללא ספק Jubilee Street, אחד השירים היחידים שבאמת נשמעים כמו להקה, ואחד השירים הכי יפים שקייב כתב לדעתי. בלדה נפלאה ורגועה, עם מילים פנטסטיות, שמגיעה לקליימקס אינסטרומנטלי עצום, הבד סידס מרימים את השיר הזה לגבהים נהדרים, ודווקא קייב עצמו נעדר מסיום, לא צועק, מסיים את הקטע שלו בשקט ונותן ללהקה לסיים את השיר הזה. נפלא.
http://www.youtube.com/watch?v=RYyX1ISE6KQ

והשני, Higgs Boson Blues, הוא השיר השני ה'גדול' באלבום, rant של 8 דקות של קייב, טקסט אדיר, build up עצום, עד שקייב מסכם בצורה המוזרה האופיינית לו:
"Miley Cyrus floats in a swimming pool in Toluca Lake
And you're the best girl I've ever had".
http://www.youtube.com/watch?v=XQud7EFQ3zQ

יש לציין שהאלבום כולו מומלץ לשמיעה, שני השירים ששמתי פה (שירים 4 ו8 באלבום) כל אחד מהם מגיע אחרי 3 שירים שקטים ונפלאים שלא ממש מגיעים לשיא, ודווקא לכן הם הרבה יותר אפקטיביים בתוך האלבום, אני מאמין.
קייב מסכם את האלבום עם שיר הנושא, שיר שקט בסגנון בריאן אינו, ועם משפטים שאני מאמין שכולנו נזדהה איתם:

"And some people say it's just rock and roll
but it gets you right down to your soul
You gotta just keep on pushing,
keep on pushing,
Push the sky away".
http://www.youtube.com/watch?v=DbGJgrBsgng




טוב עד כאן חפירות, אמן נפלא עם כל כך הרבה אלבומים טובים, כל מי שרוצה לספר על כל שיר\אלבום שלו שהוא מכיר, מוזמן.
יום טוב שיהיה!

 

[Celluloid Hero]

טוב לראות אותך וולרוס

כפי שאתה רואה, הרבה דברים לא השתנו בחודשים שנעדרת. המנהל עזב, אבל הרוח מנשבת ובועטת גם בלעדיו. טוב לי אישית לראות את זה, ולא רק בגלל שלא סבלתי את המנהל ההוא. לגבי מה שהנחת פה על הצלחת שלנו, עושה רושם שיהיה לי הרבה דברים נחמדים להקשיב להם בסופ"ש הזה. .(גם צריך לתפוס את הסרט של פיטר גרין שהומלץ פה, אם אני לא אשכח). אני דווקא הולך להתחיל מהלינקים מההוצאה האחרונה, סתם מתוך סקרנות מה מעולל האיש בימינו. את הראשונים עם הבאד סיז אני מן הסתם אשמע בעתיד הקרוב, אולי אחרי שאני ארגע מהפיסוכזה של הבירת'דיי פארטי. אגב, גם עושה רושם שאני הולך לעשות פינה שלמה על נוייז-רוק, אז מן הסתם, אתה והפורום עוד תשמעו מהם..

 

[The Walrus]

דווקא עליך נראה לי תפור הסידס המוקדמים

Your Funeral My Trial האלבום הכי קשה ומסתורי שלו, אבל פנטסטי. Tender Pray אפל לא פחות וכולל את הMercy Seat העצום. וחלומו של הנרי שהזכרתי לגמרי - הרבה יותר פראי, רוקיסטי ומלא שנאה, וגם הוא אדיר. קייב קצת נרגע ולפעמים נדמה שהתבגר - אבל יותר נכון להגיד שפשוט נהיה מגוון יותר. למד לכתוב בצורה בוגרת יותר, לצד ולא במקום שיריו הישנים. אחרת איך מסבירים שיר רועש כמו No Pussy Blues, שיצא אגב ב2007...

http://www.youtube.com/watch?v=WuDP7c3Zd8I

 

[arieltr]

Papa Won't Leave You, Walrus

אלבום ענק הנרי'ז דרים. כמו שכתבת אלבום עצבני, intense ופשוט קודר באופן מצויין. אין שום סיבה להימנע ממנו, הוא לחלוטין לא נופל בין הכסאות. אני אוהב אותו קצת יותר מאשר LET LOVE IN או THE GOOD SUN שמחבקים אותו מקדימה ומאחורה.
כתבת נהדר על שיר הפתיחה, פיצוץ של פתיחה לאלבום של ניק קייב. בין השירים המצויינים באלבום אני אציין את האהוב עלי מכולם, שעליו דילגת כי הוא שלי, וזו הרצועה השביעית John Finn's Wife. אחח ניק קייב.

את האלבום החדש לא שמעתי בכלל, אבל קיבלתי עליו המלצה מאיזה בריטי פה, ועכשיו אתה, אז אני אבדוק אותו בהחלט.

אני אמליץ, אם עוד לא שמעת, על אלבום שיצא ב-1993 של הופעות חיות של קייב והסידס, האלבום נקרא LIVE SEEDS.
פ י צ ו ץ. זה הדבר האמיתי.
אתה תשמע שם את האיימה נוטפת מהביצועים ל-MERCY SEAT, PAPA, BROTHER, GOOD SON, JACK, TUPELO והביצוע חותך הסכין ל-John Finn's Wife מעל הכל.
אלבום חובה בקיצור.

 

[noosh]

תודה!

ניק קייב הוא מהאמנים האלה שאני מפחדת לגשת אליהם בגלל שאני אף פעם לא יודעת איפה להתחיל, והם מבלבלים אותי כי הם נראים כלכך גדולים (במובן הדרמטי של המילה, אני לא יודעת להסביר), ואני חוששת שלא אצליח באמת לקלוט אותם (אבל גם טום וייטס היה כזה פעם, והיום אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו, אז בד"כ זה מסתדר טוב בסוף )
דווקא אלבום אחד של ניק קייב אני מכירה, את זה האהוב עליך, No More Shall We Part. הגעתי אליו דרך רות דולורס-וייס, שביצעה את שיר הנושא בהופעה הראשונה שלה שראיתי. ההופעה עצמה המסה אותי לגמרי באותו הערב, אבל השיר הזה בפרט נחרת אצלי עמוק (איך שהיא שרה אז "I never was free, what are you talking about?", במן כזו... כניעה. זה הרג אותי). אז הלכתי לחפש אותו, והגעתי לאלבום.
הצלילים הראשונים שלו, אם הם תופסים אותי לא מוכנה, מסוגלים להפיל אותי מהרגליים. אני זוכרת שפעם ישבתי בבית קפה עם מי שראיתי איתו את אותה ההופעה, והם התחילו לנגן את האלבום ובבת אחת שנינו קפאנו. אחרי כמה שניות הדריכות הותרה, אבל היא היתה שם, איך שהאוזן תמיד מכוונת לאיזשהו תדר שאמור לקלוט את הדברים שהכי מרגשים אותך. השיר הזה, As I Sat Sadly By Her Side, מציג את הדרמה ואת הכבדות שילוו את שאר השירים, אבל לא כמשהו רע ועצוב בהכרח, אלא כמוקדים מעגנים באלבום שיודע לסחרר את דפי המחשבות שלך לכל הקצוות הרחוקים.
זה אלבום נהדר, No More Shall We Part, ומשום מה אף פעם לא המשכתי ממנו הלאה. אולי כי לא באמת הרגשתי שהבנתי אותו כמו שצריך או כי עדיין לא כל השירים נשלפים אצלי כשאני נזכרת בו. אבל אולי הגיע הזמן לנסות עוד, אז תודה על ההמלצות, אני בהחלט אבדוק אותן בקרוב ויש לי הרגשה שיש כאן פוטנציאל טוב לקשר מוזיקלי חדש

 

[The Walrus]

לNo more צריך לתת זמן

פשוט כי הוא אלבום מאוד ארוך. אבל יש בו כל כך הרבה שירים נפלאים. ההייטלייטס שלי הם: God is in the House, שיר מדהים על הכנסייה, מצד אחד נוטף ציניות מצד שני כל כך יפה.
האחרים הם Oh My Lord, שהוא שיר באמת גרנדיוזי כמו שרק ניק קייב יודע, משורת הפתיחה הפנטסטית ("I thought i'd take a walk today - it's a mistake I sometimes make"), השיר נהיה דבר כל כך עצום ואינטנסיבי והבתים האחרונים כל כך נהדרים (I call my wife at home, she screams leave us alone! I say hey, it's only me...). פשוט אדיר.

ואחרון חביב הוא שיר הסיום Darker with the Day, שהוא באמת אחת מבלדות הפסנתר הכי טובות של ניק קייב אי פעם. וזה אומר הרבה. והמילים פשוט מדהימות.



לגבי איך להמשיך, אני מסכים שניק קייב זה אמן שקשה להיכנס אליו. דבר ראשון כי יש לו כל כך הרבה אלבומים נהדרים, ובאמת כולם נפלאים, ודבר שני כי אין לו אלבום יחיד שהוא הקלאסיקה שלו, בה' הידיעה (סטייל Rain Dogs של ווייטס).

ובכל זאת, הייתי ממליץ לך להמשיך. לאן שבא לך, ולא משנה לאן, פשוט להמשיך. תבחרי אלבום שאהבת את השם והעטיפה שלו, ולכי עליו. הייתי ממליץ על אחד מהארבעה:
Tender Prey, Henry's Dream, Let Love In, Abattoir Blues.
בעיניי ארבעתם אדירים, רגעי שיא של הקריירה. Tender Prey הכי קשה ואפל ביניהם, Henry's Dream הכי עצבני, Let Love In מזכיר את הקודם אבל יותר מגוון ובכללי הוא אלבום נפלא, וAbattoir Blues זה אלבום כפול פשוט פנטסטי שכולל קצת מהכל (אם כי הוא משמעותית פחות אפל מהאחרים).
אולי אפילו לכי על האוסף (למרות שחסרים בו שירים רבים שחייבים להיות בו, מן הסתם). העיקר - תמשיכי ואל תוותרי כי אין לך מושג מה את מפסידה

 

[Zohar 01]

ממליצה על Let love in ועל The boatman's call

 

[Barmelai]

2013 הביאה (עוד) אלבום מצויין של קייב

Push the Sky Away צובר אצלי קילומטרג' בערך מהרגע שזלג לרשת, בדרך הוא גדל מאלבום בינוני פלוס למצויין פלוס. אני מודה שלא קלטתי את הגדולה שלו בשבוע-שבועיים הראשונים וטוב עשיתי שנצרתי את לשוני ולא רצתי ישר לספר לחבר'ה.
PTSA הוא אלבום מתעתע. בשמיעות ראשונות קיבלתי תחושה שהוא נחשף מהר מדי ושלא היה הרבה לחשוף. זוהי דבוקת השירים הרכה ביותר שקייב הוציא אי פעם ומן הסתם הנגישה ביותר. אבל כמו שאמרת יפה, מתחת לפני השטח מסתתרות ויברציות לא רגועות ואם להידרש לחדשות מהעולם לצורך מטאפורה זריזה, לפנינו אלבום שקט ומלודי שתחתיו נפער בולען. קייב ממשיך כאן את ליין אלבומי הקונספט שהתחיל עם Dig, Lazarus, Dig המצויין (לא ציינת אותו, אז אם אתה לא מכיר, תכיר, זה טוב לך) אבל כאן מסתיים הדמיון. אם בלזרוס הקונספט הוא הסיפור, ב PTSA הקונספט מתבטא באווירה נוקטורנלית ובזרימה אחידה ובלתי מופרעת מהשיר הראשון לאחרון.

דיברת על הבילד אפ של Higgs Boson Blues האופייני כל כך לקייב. אבל יש בילד אפ איטי וסבלני לאלבום כולו, כזה שמאלץ אותך, אם התחלת להקשיב לשיר הראשון, להמשיך להקשיב עד הסוף.
מבחינתי, הגדולה של קייב מגיעה רק בשיר הרביעי, Jubilee Street. שלושת קודמיו הם די צלחת אנטיפסטי, לא הרבה יותר מהרמה מתונה לסדרת הנחתות מדוייקות, אם כי רכות למדי. למרות זאת אין לי תלונות שהם שם, אחרי הכל "We No Who U R הוא הדבר הזה שישודר ברדיו וימשוך אנשים לאלבום כולו. בכל מקרה, האלבום מתחיל באמת מהג'ובילי ומשם הוא חולף דרך שרשרת שיאים עד סופו. אם זה Mermaids שעוסק בערגה הלא מוסתרת של קייב למיסטיקה ובאמונה שקיים "יותר ממה שהעין רואה". אם זה Finishing Jubilee Street, יומן פנימי שמתחיל מהנקודה בה קייב מסיים לכתוב את Jubilee Street וזה לא reprise או קודה, אלא שיר אחר לגמרי, יפה להפליא ומצטט במרומז מאוד, שיר נשכח של ג'ון לי הוקר.
ואם זה Higgs Boson Blues עליו דיברת ובו רפרנסים סגנוניים לדילן, פגישה עם רוברט ג'ונסון, השטן וכוכבנית ילדים של האנה מונטנה טובעת באגם טולוקה... קייב במיטבו.

למרות קבלת הפנים החיובית שאני עורך לו, PTSA הוא ממש לא אלבום להתחיל איתו את ההכרות עם ניק קייב. את קייב בשיאו אפשר למצוא בכל האלבומים שבין Your Funeral... My Trial ליצירת המופת האמיתית של קייב - Let Love In.
בשנים שאני משתתף בפורום הזה, כתבתי הרבה על קייב, אין לי כוח להרחיב עוד. התקציר: The Mercy Seat הוא השיר הבודד הטוב ביותר של קייב, זה שייכתב על המצבה שלו יום אחד. Your Funeral... My Trial הוא האלבום שדרכו התאהבתי בקייב ועל כן אני ממליץ לאחרים להתחיל בו. כל מה שלפני האלבום הזה הוא ניק קייב שונה לחלוטין, שווה שמיעה, לגמרי לא בשל מוזיקלית אבל זה רק חלק מהסיבות למה כן כדאי להקשיב להם.

באשר ל Henry's Dream אליו התייחסת, זהו אלבום מהתקופה שקייב לא יכל ליפול (מאוחר יותר הוא נפל, והרבה). באופן די מוזר, אם הייתי צריך לתמצת אותו לשני שירים בלבד, הם היו אלה שלא הזכרת בכלל: John Finn's Wife בנישה האפית, ובגזרת הבלדות Christina the Astonishing, מעשה שהיה באמת, בנזירה שנרדפה כמכשפה ומתה כקדושה, וגם השיר העדין היפה שקייב כתב מעודו.

ועכשיו שענייני הניקולאס קייב מאחרינו, אפשר להתפנות ליציאה הבאה של 2013. מוקדם מדי כרגע להתייחס אליה, רק ארמוז שבסופ"ש החולף זלג החדש של דיויד בואי והוא זמין כרגע לכל דורש. מהשבוע הבא ניתן יהיה לקבל אותו גם תמורת תשלום הולם.

 

[The Walrus]

אני בראש מחלק את PTSA ל2 חלקים: שירים 1-4 ושירים 5-8, כששיר הנושא הוא מעין "הדרן" שמסכם הכל.
כל אחד מהחלקים האלו עובד על מבנה דומה: 3 שירים מאופקים יחסית ושקטים, שבונים אווירה שמתגברת בין שיר לשיר (ולא בתוך השיר), ואז הפיצוץ בשני רגעי השיא הגדולים של האלבום: Jubilee Street וHiggs Boson Blues. שניהם מהשירים הטובים ביותר של קייב בשנים האחרונות, בעיניי לJubilee יש סיכוי לא רע בחמשת השירים הטובים ביותר של קייב אי פעם.
אלו הם השירים הבולטים והגדולים, אבל שוב, אתה לא באמת "מבין" את האלבום עד שאתה לא מבין את השירים הקטנים. אני מסכים שהחלק השני מוצלח יותר, כי Mermaids, We Real Cool וFinishing הם שירים נפלאים אחד אחד, אבל גם את החלק הראשון אני מחבב ביותר - בעיקר Water's Edge הנהדר. אני מסכים שהחוליה החלשה באלבום היא השיר הראשון, הסינגל החלש יחסית We No Who U R, אין לי בעיה עם שילוב שירים קליטים שישודרו ברדיו, אבל הוא לא באמת סוחף או קליט מדי וקשה לי להאמין ששידור שלו ברדיו ימשוך יותר מדי מעריצים לאלבום. להיט גלגל"צ לא ייצא ממנו וחובבי מוזיקה 'אמיתיים' לא יתרשמו פשוט כי הוא שיר בינוני. הייתי כבר הולך על הגירסה המקוצרת של Jubilee Street שהוא באמת שיר נפלא ולפחות יופץ לכמה שיותר אוהבי מוזיקה.


בקשר לקביעות האחרות:

YFMT - דווקא לאלבום הזה פחות התחברתי בינתיים, האמת שלא יצא לי להקשיב לו יותר מדי וכנראה בגלל זה, הוא אלבום מאוד קשה ולא קליט. הוא בהחלט בתוכניות שלי ואחזור אליו בהמשך.
Let Love In - אלבום נפלא, לא יודע אם הייתי מכתיר אותו למספר אחד אבל הוא פשוט פנטסטי, יש בו רגעי שיא ברורים מאוד בדמות Red Right Hand וNobody's Baby Now ועוד כמה, אבל הוא משום מה לא נראה לי מספיק עקבי כדי להיקרא מאסטרפיס. את ג'נגלינג ג'ק אני פחות מחבב, וlay me low, לפעמים אני מתרגש ממנו מאוד אבל לפעמים הוא פשוט נראה לי כל כך מוגזם, כל כך over the top, שזה מפריע. וההדרן לdo you love me בסוף גם מעצבן קצת, למרות שזה טייק לא רע לשיר.

The Mercy Seat - לא יודע אם זה השיר האהוב עליי אבל זה בהחלט שיר הדגל שלו, הGod Only Knows, הLike a Rolling Stone שלו. לכולנו יש פייבוריטים אחרים אבל השיר הזה איכשהו נראה גדול יותר, חשוב יותר, בקונצנזוס מעל כולם, השיר שהולך לפניו ובצדק. באמת שיר מרהיב, לופ השירים ב4 הדקות האחרונות כל כך ממכר.

Henry's Dream - אתייחס פה גם לאמירה של אריאל, בהחלט הייתי צריך לציין את John Finn's Wife שבשמיעות חוזרות מתגלה כאחד מרגעי השיא של האלבום. גם Loom of the land וWhen I came to town נהדרים. בכללי זה אלבום כמעט בלי נפילות - די נדיר לקייב ש(בדומה לטום ווייטס) הוא אמן שפיזר את שיריו הגדולים לאורך שנים רבות, 3-4 בכל אלבום, ולא במספר מועט של אלבומי מופת.

החדש של בואי - אני לא יכול לחכות לשובו של מלך הדיסקו

. תמיד החשבתי את השיר הזה לסיום הולם לקריירה שלו, גם אם כל האלבום שמאחוריו לא כזה נפלא, הוא תמיד היה נראה לי statement טוב לסיום קריירה. ועכשיו יש אלבום חדש ושיר אחרון חדש להתייחס אליו (Heat), נקווה שאוהב אותו באותה המידה...

(ואם כבר שורות סיום קריירה אפשריות, אני לא יודע מה יותר מצחיק אותי. שטום ווייטס השאיר אותנו עם "קלווין צודק, אני צריך לחזור לנהוג במשאית" כשורת סיום, או שלאונרד כהן השאיר אותנו עם "את רוצה לשנות את הדרך שבה אני עושה אהבה; אני רוצה להשאיר אותה כמו שהיא". 2 שורות סיום כל כך ביזאריות).

 

[Barmelai]

של בואי מסתבר, ביזארית אף יותר

ומאוד מורבידית. אבל של ווייטס מצחיקה. מי אמר שווייטס גמר את הקריירה? כבר שלחת אותו לבית אבות?

 

[The Walrus]

חס וחלילה!

אני מאחל לו חיים ארוכים ועוד עשרות אלבומים, בעיקר אם הם ברמה הזאת וכוללים עוד שירים כמו Hell Broke Luce (ברצינות, איזה שיר ענק!).

מצד שני, בהתחשב בקצב הוצאות האלבומים שלו (האלבום האחרון הוא הראשון החדש מאז 2004), ובעובדה שהוא אפילו לא יצא להופעות בעקבותיו, לצערי כנראה יש עוד זמן עד שנראה עוד ממנו...

אגב מה הרשמים שלך מהחדש של בואי? אני בינתיים די מבסוט, הדיבורים על "הכי טוב מאז Scary Monsters" קצת מוגזמים אבל יופי של אלבום, נשמע מאוד חד ומגניב.

 

[Barmelai]

בשבילי זה מוקדם מדי

הרשמים שלי בהאזנות ראשונות מאוד נזילים. אני מקשיב פעם ביום בלי פילטרים ובלי שיפוטיות (אני משקר, אני שופט כל הזמן אבל גזר הדין משתנה כל בוקר). מה שאני יכול לומר כבר עכשיו וזה כנראה לא ישתנה, זה שבואי נשמע צעיר מאי פעם - יותר צעיר וחיוני ממה שהוא עשה בשנות האפס ובשנות התשעים גם יחד. וזה די מוזר.

 

[noosh]

אני קיבלתי את מנת הוייטס התקופתית שלי

ב"שבעה פסיכופטים" שהוקרן (מוקרן?) במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי, וגם סתם ככה ביס פלאנט. תומר יעיד כמה התמוגגתי מכל רגע בו הוא הופיע על המסך. בהחלט הולם אותו הלוק של ארנבת ומצ'טה. והאמת שלרגל הנסיעה שלי קיבלתי גם ספר עם ראיונות איתו, שלקחתי איתי על אף החשש מאוברווייט, אז אוכל לדווח בהמשך מה דעתי (בתקווה וסופסוף יהיה לי זמן לקרוא ספר כמו שצריך).
לבואי אני באמת צריכה להקשיב. יתווסף לרשימה העצומה עליה אנסה להשתלט בקרוב.

 

[The Walrus]

בואי שונה מאוד משאר השמות שהוזכרו פה

ווייטס, כהן, קייב וכל אלו, אמנם שונים מאוד אחד מהשני, אבל מבחינת 'תדמית' נניח, הם מאוד דומים. מוזיקאים 'אמיתיים', מצד שני כותבים שירים משתפכים על רגשות, נסיוניים מוזיקלית, אפלים, עם מינימום קריצה למסחריות, תמיד נדמה ששרים מהלב ונותנים את הכל. אני זוכר אותך כאחת שמשתפכת מאוד על מוזיקה מרגשת, אוהבת ניק דרייק ואליוט סמית', לוקחת מוזיקה חזק מאוד ללב (שזה כמובן נהדר). גם אני מגיע מהמקום הזה, ולכן היה לי מאוד קשה עם בואי. דווקא בגלל המסחריות שלו, הרצון שלו להיות כוכב עצום, הטריקים השיווקיים, הוא מרגיש הרבה פחות "כנה" אומנותית ולי היה מאוד מאוד קשה עם זה בהתחלה.

בואי תמיד, מאז ומעולם, רצה להיות כוכב ורצה להתפרסם, וכל הקריירה שלו כיוונה לכיוון הזה. הוא השקיע בתדמית ובלבוש שלו הרבה מאוד, בניגוד לאישיות הרגישה שמשדר נניח ניק דרייק, בואי הוא מעין גאון ערמומי ומחושב שמקדים את זמנו. גם ברוב שנותיו הגדולות עמד מאחוריו טוני דיפרייס, אחד הסוכנים הכי ציניים בתקופה שעמד מאחורי כל התחומים בחייו של בואי - כולל המוזיקה. בואי הבנאדם שחתום על טור האיצטדיונים הראשון באייטיז, אחד הראשונים שהשקיע בקליפ גרנדיוזי לMTV, הוא עשה את זה בתקופה שזה היה חדש ומרגש, עוד לא היה נדוש. הוא הבנאדם ש(בהוראת סוכנו) התחיל ללכת עם מאבטחים לכל מקום, לחלוטין ללא צורך, רק כדי למתג את עצמו ככוכב, שיצר חידה שלמה סביב הזהות המינית שלו למען אותה סיבה בדיוק. הבשורה העצומה בזיגי סטארדאסט לא הייתה מוזיקלית, אלא סגנונית; הטרנסג'נדריות הבוטה, הסגנון המוקצן. אנשים היו באים להופעות שלו מחופשים לזיגי, מאופרים, עד שיום אחד הוא פשוט נטש הכל והתחיל מחדש.

וזה מייצג את הצד השני באישיותו, הצד של אדם שבאמת אהב מוזיקה והקשיב לה שעות, היה מוזיקאי נסיוני שהלך תמיד על הקצה, שינה את הסגנון שלו כל כמה חודשים, והכי פחד לשעמם את עצמו. נטש כל דבר בשיא ההצלחה שלו כדי לעבור לפרק הבא. בואי האאוטסיידר, שהסגנון המוקצן שאימץ היה רק ניסיון לבטא את עצמו. וכמובן האמן שאחראי על כמה וכמה אלבומי מופת עצומים, בין אם נסיוניים כמו Low וStation to Station, או פופיים יותר, כולם מדהימים.

בזמנו היה לנו כאן דיון מאוד מעמיק על בואי שאני מאוד ממליץ לקרוא. בעיקר את מה שברמלאי כתב עליו.

ואם לא הדגשתי את זה מספיק - Low פשוט אלבום עצום. באמת, מדהים.

 

[Celluloid Hero]

אני מוכרח להגיד פה

שהדברים שנאמרו על ידי באות שירשור היו חריפים, מניפולטיביים, וקיצוניים,

שלא לומר גובלים בהסתה נבערת..

ושמאז אותו שירשור הקשבתי רבות רבות לאלבומי ברלין שלו ו............




אני חושב אותו הדבר בדיוק.

LOW ו הירוס, אלבומים לא רעים , יש בהם רעיונות נהדרים , אבל גם רעיונות אומללים לאוזניים שלי (עד כדי ביזבוז יומרני של סרט ההקלטה). השלם לא גדול שם מסך חלקיו. כך שאלבום המופת היחידי שיצא מתקופת ברלין לאוזניים שלי היה ונשאר the idiot. ובשביל זה אתה צריך את איגי פופ.

 

[Barmelai]

זה ממש לא אותו דבר

להעביר ביקורת בלי להכיר את האלבומים זה לא אותו דבר כמו להעביר ביקורת אחרי שהכרת אותם. גם אם לא שינית אף מילה.

 

[Celluloid Hero]

ברור

ואני שמח גם שרכשתי אותם, כולל את סטיישן טו סטיישן. יש בהם בכל זאת דברים מעניינים ,וגם שונים לאוזן ממה שעשה בעבר, ואפילו שירים מעולים (פה ושם). אבל מבחינתי שניהם רק מחדדים עוד יותר את התפישה שלי שה FORT של בואי זה המלודיות וה HOOKS שלו. וכשהמלודיות לא משהו, או , לא קיימות, או מוחלפות בקטעים אינסטרומנטליים יומרניים חסרי פואנטה, עם שמות מוזרים בגרמנית, הוא מתגלה במלוא מערומיו (שזה אולי טוב לכל מני אנשים, אבל לא לי. במיוחד שמגלים שמתחת לבגדים של בואי, הסתתר בריאן אינו כל הזמן הזה. אבל זה בסדר, כי אני מניח שאם מורידים את התחפושת של אינו, מגלים בואי שוב..)

 

[Barmelai]

שתהיה בריא

הצד השני של LOW הוא מהרגעים הגדולים של הפופ בכלל - הודות למלודיות המבריקות (ומה שבואי ואינו, אבל בעיקר בואי, עשו איתן). אז איך הגענו למסקנה שאין שם מלודיות?

 

[Celluloid Hero]

דווקא הצד הראשון

זה הצד החזק מבחינתי (גם בהירוז וגם ב LOW, מדובר הרי בשני אלבומים שבנויים אותו הדבר) , הצד של השירים, שם יש לא מעט פגיעות.

תראה, אני גם יכול להבין למה אתה, או אנשים, באופן כללי, נהנים מהצד השני של LOW. זה לא שהוא לא מלודי. והוא גם בהחלט הרפתקני. וחלקים ממנו טובים, קראוט-NEU-ריחוף-קלסטרופובי-לחלל טובים שכאלה. אבל בשבילי, חלקו הגדול גם נשמע מגוחך. בואי עושה אקפלה-גרוגריאנית-הנה-תסתכלו-אני-דרוואין-והאמבה-הזאת-הופכת-לצב-ענק-עוד-שניה-בכח-הסינטסיייזר-שלי, במעין רצינות תהומית שכזו (הוא באמת מיילל ומגרגר שם המון ,אבל, נראה לי שהפעם אינו שם מושך בחוטים). שמע, קשה, קשה לי עם זה. לא שזה גרוע לגמרי. אבל זה בעיקר מצליח לגרום לי להתגעגע לחוש הומור של הגרמנים.

מה שמצחיק שבהירוז הצד ההרפתקני יותר זה דווקא הצד של השירים (אלה שהם לא שיר הנושא). האינסטרומנטלים משעממים אותי, אבל אתה מחזיק מעמד ער, כי אתה יודע שלפחות בסוף מגיעה הפצצה המדהימה הזאת.

שורה תחתונה, בואי עדיין עושה לי את זה בחלק לא קטן מהשירים שם. והחצאים האינסטרומנטלים ללא ספק עושים את האלבומים למה שהם, שזה אלבומים חצי-טובים.

 

[Barmelai]

בעיניי אין לו אלבומים מושלמים

זה תמיד היה היט אנד מיס אצל בואי, רק שבדיוק כמו עכשיו, הדעות חלוקות על איזה שירים נמצאים באיזו קטגוריה...
אני אוהב את לואו יותר מכל אלבום אחר בגלל שוורשה הוא שיר עצוב נורא. עצוב באופן שייחודי רק לו. לא העצוב בשירים, אלא עצוב ולא מכאן שכזה. יש בו משהו לא ארצי ומעורר פליאה. והרבה עצב. זה הכי נמוך מבחינת מצב רוח שבואי אי פעם הגיע. זה וה"שירים" שבאים אחריו, כולל הבונוס הנהדר בהוצאת RYKO.