../images/Emo7.gifמרינה בבוקר עצוב.../images/Emo7.gif
בעיירה כולם הכירו אותו כמפסידן
בגלל מקרה לא נעים שהתרחש לפני שנה והאנשים התייחסו אליו בהתאם לכך, והוא הרגיש את זה והיה לו רע מזה. הוא החליט לעבור לעיר שם אף אחד לא מכיר אותו עכשיו הוא פחות מתוח יותר חיכן ומרגיש טוב יותר. בשעת בוקר המוקדמת ביומו הראשון בצפת, והוא עוד מנומנם ועייף מהלילה שבו הוא לא הצליח להירדם, מבולבל מעט,נסחב וזוחל דרך הדלת שאון המטרופולין משתק אותו איזה רעש לעזאזל, כולם יוצאים לעבודה, מכוניות, משאיות, פקקים.
ואז הוא ראה אותה בתחנה ליד ביתו החדש, מחכה לאוטובוס. הקור חודר לעצמות. "זאת לא שעה מתאימה לבנות כאלה יפות", למזלו הטוב היא מתיישבת מולו על הספסל הוא מצא אותה יפה, גבוהה, היו לה רגלים ארוכות, ממש מושלמת שיערה האדמוני פזור, בגופה ניכרים עדיין סמני הריון שלא חלף , שמלתה הפרחונית מופשלת מעט, עגלת תינוקה לצידה, התינוק היה מרים מפעם לפעם את ראשו והיא בשלווה הייתה הופכת אותו על הצד ומנסה להרדים אותו. הוא לא הוריד ממנה את העיניים והיא העיניים שלה היו קבורות עמוק בתוך ספרו הקלאסי של הסופר הרוסי המהולל לב טולסטוי."מלחמה ושלום", העותק הרוסי ספר גדול וכבד מאוד. "קצת כבד", אמר לה: "מלחמה ושלום" על הבוקר " היא שלחה אליו מבט רושף אש מעיניה הירוקות והגדולות. היא בטח לא מבינה עברית כמו שצריך ובשעות האלה של הבוקר כולם עצבנים. 'היא רוסיה' אמר לעצמו, קלט, קצת באיחור, "טוב, טוב" לא אמרתי כלום. המוצץ נשמט מפי התינוק בהיסח הדעת היא החזירה לו אותו לפה וממשיכה לקרא בספר הרוסי. לפתע היא שואלת אותו: "יש לך סיגריה"? לשמחתו לא היה גבול, בידים רועדות הוא מדליק לה סיגריה ונותן לה אותה. היא הסתכלה עליו יפה, יפה מחתה בחטף דמעה משתלחת לאורך לחיים מוגבהות קמעה ומשוות לה יופי מיוחד כל כך… הוא הביט בעיניה הירוקות ורואה צער מהול בכאב. היא הניחה את הספר על הספסל לידה והחלה מספרת לו בחצאי מילים, שהיא נוסעת לאימא שלה במטולה שחולה מאוד, הוא מרים את עיניו ופוגש בעיניה המלאות דמעות. התינוק מתחיל לבכות, היא מרימה אותו בידיה, חושפת שד לבן ומצמידה את פיו של הרך לפטמתה. שייערה האדמוני הפזור מכסה את פני התינוק המוצץ בהנאה חלב אם חם ועשיר בויטמינים.היא מחייכת אליו ובעדינות מסדרת את החזייה הלוחצת. באותו הרגע, לא יודע מה עבר לו בראש, הוא רכן לעברה, וסתם את פיה בנשיקה ארוכה וחושנית. היא השתחררה ממנו, וכהרף עין הרימה בשני ידים את הספר הכבד של טולסטוי שהיה מונח על הספסל ובכוח אימים הורידה לו אותו על הראש... הוא נפל לרצפה ולאחר מכן נשכב לגמרי על האספלט הקר והרטוב. הוא הספיק לראות אותה פוסעת לעבר האוטובוס שעמד בתחנה, בחור צעיר עזר לה לקפל את העגלה ולשים אותה בתא המטען. מחלון האוטובוס שהתחיל לנוע היא הביטה לעברו, הוא הרים יד בשארית כוחותיו, "מה עם מספר הטלפון"? הוא אומר לה לפני שהתעלף! איזה בוקר עצוב.