2 בנובמבר 1956 שני מטוסים נפגעים
2 בנובמבר 1956 שני מטוסים נפגעים מאש נ"מ. פלד מחולץ, אטקס נופל בשבי בשעות הבוקר של ה-2 בנובמבר 1956 הוזנקו מטוסי חיל-
האוויר לראשונה לסידרה של תקיפות אוויריות מרוכזות, כדי לרכך את הכוחות המצריים בדרום סיני. ההפצצות היו למעשה הכנה להתקפתה של חטיבה 9 מכוחות היבשה. באותה שעה שררה במוצב הפיקוד העליון אי-בהירות בנוגע להיערכות המצרים: למוצב הגיעו ידיעות על פקודות נסיגה שניתנו לכוחות המצריים בסיני, אך גיחת צילום העלתה שהמצרים עדיין שם. למעשה, הורה המטכ"ל המצרי למפקד האזור להשאר ולהיערך להגנה, מכיוון שחסרו לו אמצעי תובלה לפינוי הכוחות. בין השעות 11:45 ו-12:50 נערכה תקיפה מרוכזת של מטוסים: רביעיית מוסטנג, שתי רביעיות מוסקיטו וזוג B-17 מרמת-דוד, שתי רביעיות מיסטר מחצור ושתי רביעיות מוסטנג מעקרון. 30 מטוסים בסיכום הכללי. בתקיפות אלו נפגעו מספר עמדות נ"מ ומחסנים, אך גם שלושה מטוסי חיל-
האוויר נפגעו מאש נ"מ חזקה: המיסטרים של מפקד טייסת הקרב הראשונה רס"ן בנימין פלד ושל סרן דני שפירא, והמוסטנג של סגן יונתן אטקס. שפירא היה היחידי מבין השלושה, שהצליח לחזור לנחיתה בחצור. קשה מכולן היתה הפגיעה במטוסו של פלד, והוא נאלץ לנטוש את מטוסו - הנטישה הסילונית הראשונה של מיסטר - ולצנוח. "צללתי על המטרה ושיחררתי את המטען מעל למחנה האויב", סיפר. "לפתע הרגשתי אש צורבת אותי. האש גברה וחרכה את גבות עיני ואת זרועי, לא נשארה ברירה אלא לקפוץ". פלד נחת בסמוך למחנה המצרי. ביודעו כי כוחות צה"ל נמצאים כ-50 ק"מ מדרום לאילת, בדרכם לראס נצראני, החליט להסתתר בין הצוקים ממערב למקום הצניחה. למרות שנקע את רגלו מן החבטה בקרקע, החל לרוץ כשהפחד מפני הנפילה בשבי שיתק את כאביו. למזלו, נסחף מצנחו ברוח, ושני החיילים המצריים שהחלו לרוץ אחריו לא הדביקו אותו. אחרי ריצה של כשישה ק"מ הגיע פלד למרגלות גבעה, והסתתר בין הסלעים בציפיה לחילוצו. בעודו מסתתר, הגיעו שני המצרים שרדפו אחריו אל הרכס, והתקרבו אליו עד למרחק של 20 צעדים. בדרך נס, חלפו על פניו מבלי שהבחינו בו. כל אותה עת צפו חבריו הטייסים מן
האוויר במתרחש וחגו סביבו כדי להגן עליו. מספר רגעים לפני שאזל מלאי הדלק שברשותם, ראו שיירה של שלוש מכוניות המתקרבות לאיזור. השיירה, שהיתה ככל הנראה במרדף אחרי פלד, הותקפה מן
האוויר ברקטות ובצליפה, והושמדה. מטוס פייפר מגף הפייפרים באילת נשלח לחלץ את פלד, אולם הטייס לא הצליח לזהות את מקום מחבואו ושב לבסיסו כלעומת שבא. מטוס שני, מוטס על-ידי סג"מ אברהם גרינבוים, הבחין בפלד שנופף לקראתו בידיו, וניגש לפינוי. "שמעתי במכשיר הקשר להמשיך לראס נצראני, כי שני טייסים שלנו צנחו (פלד ואטקס), ולנסות לחלצם, וכן נאמר להיזהר מאש נ"מ", שיחזר הטייס גרינבוים. "עליתי לגובה מקסימלי, שם לא ראיתי דבר. כשירדתי, זיהיתי את ראס נצראני. אז ראיתי שתי דמויות. ירדתי נמוך יותר. ראיתי שני מצרים, התחלתי להסתובב, צללתי עליהם, עד למטר מעל ראשם והם השתטחו ארצה. כ-300-200 מטר דרומה ראיתי אדם שוכב עם פס לבן (הכוונה לחלק ממצנח) ומאותת לי. לא הייתי בטוח, חששתי שזו מלכודת. עשיתי עוד סיבוב וזיהיתי את בני. הבעיה היתה איפה לנחות. בני שכב בוואדי והסתתר שם. במרחק 200 מטר לכיוון החוף מצאתי מקום הכי סביר לנחיתה, שם נחתתי. שלחתי את הסייר להביא את בני, וכשניסה לקחתו, נפלו שניהם מהרגליים. עזרתי לו להביא את בני, והשכבתי אותו באלונקה". ההמראה בוצעה מעל שטח קשה ביותר, כשהמטוס נושא שלושה אנשים במקום שניים, בתוספת ציוד קשר. על פעולת החילוץ הנועזת זכה סג"מ גרינבוים לאחר המלחמה בציון לשבח מאת הרמטכ"ל, שהומר, מאוחר יותר, לעיטור העוז. לסגן יונתן אטקס, טייס המוסטנג שנפגע אף הוא מאש הנ"מ, שיחק המזל קצת פחות. עוד בהיותו באוויר נפגע קשה ברגלו ונאלץ לבצע נחיתת-אונס. אטקס: "חשתי פתאום זעזוע חזק. רגלי נפגעה, ונראה שהפגיעה איננה קלה. הצלחתי להשתלט על המטוס ולבוא איתו לנחיתה. בגלל הרגל הפגועה לא יכולתי לזוז, וכך שכבתי ליד המטוס. איבדתי דם רב, חשתי צמאון אולם עד מהרה לא נותרה טיפת מים במימיה. הכאבים ברגל היו חריפים ביותר. הסבל פסק רק כשאבדה לי ההכרה". כך שכב אטקס מחוסר-הכרה עד לשעות הערב, ואז הגיעו אליו המצרים. קצין מצרי, סגן אחמד פהמי, לקח אותו בשבי ואסר על חייליו להתנכל לו. אטקס נחקר בבונקר הפיקוד של ראס נצראני ולאחר מכן קיבל טיפול רפואי ראשוני בשארם א-שייח'. מטוס דקוטה ישראלי, שנשא רמקולים רבי עוצמה, חלף מעל ראס נצראני ושידר למצרים קריאות אזהרה לנהוג בשבוי על-פי אמנת ז'נבה. כעבור יומיים הועבר אטקס לקהיר, שם היה שבוי במשך שלושה חודשים. ב-27 בינואר 1957 הוחזר לישראל, במסגרת חילופי שבויים בין ישראל למצרים. מקור אתר חיל
האוויר
