"את המעגל הסגור של אם מכה- בת

דסי אשר

New member
"את המעגל הסגור של אם מכה- בת

היא הכירה מילדותה:....... אני מסתכלת בסבתא חסרת האונים ונזכרת בדברים ששמעתי מאמא: היא משכה אותי מהשערות וכופפה אותי על הרצפה, שם חיכתה לי קערה גדולה עם מיים קפואים וערימת כלים לרחוץ. היא הייתה מרביצה לי כל היום...." את הדברים האלה כותבת שרה, בספר "אהבה זה לא סכין"- סיפרם המשותף של הפסיכולודג זאב ברגמן ושרה, המטופלת שלו. נוסף להיותה סובלת מהפרעה אישיות שאובחנה כ"אישיות דיסוציאטיבית" (ריבוי דמויות בתוך אדם אחד, כמנגנון הגנה להתמודדות עם תוצאות חוויות ילדות קשות ביותר) - היא גם מגדלת בת, רויטל. והפסיכולוג מוסיף: "אנשים שהוריהם התעללו בהם בילדותם, מועדים לפורענות הזאת. לטוב ולרע - אנחנו לומדים מהורינו איך להיות הורים. וככל שהכישורים הם בסיסים יותר, כן קשורה למידתם לתקופות קריטות, שכאשר הן מסתיימות, אובדת היכולת ללמוד אותם באופן אינסטינקטיבי ויש צורך בעבודה קשה כדי לרוכשם. אבל שרה לא נכנעה לדחף האוטמאטי, היא נלחמה בו. מאחורי החזות המשוגעת ורבת הפנים היה ליבה במקום הנכון. מאז ילדותה, כשהקשר עם בני משפחתה נסגר בפניה, היא פנתה אל העולם. לא עולם של בני אדם בשר ודם, שאיתם לא ידעה ליצור קשר, אלא עולם של התרבות -פרי רוחם של בני האדם. היא בלעה ספרים, האזינה למוסיקה,, הקשיבה לתוכניות רדיו ובלעה כל מה שנפל לידיה. לא רק השכלה רכשה שרה, אלא גם ערכים. היא הפכה לאדם הומני, היא לא יכלה להיות אם מתעללת. עולם שלם של ערכים מופנמים מנע מהיד שהונפה להנחית את המכה. וכך נקלעה שרה לקונפליקט עמוק:האינסטיקט הבסיסי שלה דחף אותה להכות ולהתעלל, וכל ישותה נרתעה מהדרך הזו. גידולה של רויטל היה מאבק בלתי פוסק לא רק בעולם החיצון ובבדידות, אלא גם על דמותה בעיני עצמה. האם תהיה לאם מתעללת או האם שרצתה להיות. היו נפילות בדרך הזאת, אבל ככל שחלף הזמן הלך בטחונה והתחזק". ושרה כותבת: "לאט לאט אבל בעקשנות ובהתמדה הצלחתי ללמוד איך להיות הורה, או בעצם- איך לאהוב, לחבק ולהתקרב, במקום לשנוא, להכות ולהתרחק.. כמו כל דבר אחר בחיי, גם את זה נאלצתי ללמוד בדרך הקשה. גם רויטל,גם אני , שילמנו את שכר הלימוד הגבוה ביותר בעבור הלימוד הזה. רק כאשר יזכו ילדיה של רויטל בלימוד חינם, אדע ששברתי את שרשרת הברזל של ילדה מוכה-אם מכה וחוזר חלילה. שרשרת שמולידה דורות של הרס. שרשרת שקשה מאד כל כך לשבור. רק אז אדע, שמכאן ואילך תזרום ההורות באופן הטבעי והבריא וללא צורך בשכר לימוד. חיבוק ואהבה צריכים להנתן חינם לאורך כל הדורות. אמן". עד כאן ציטוטים מתוך הספר, שאינו פשוט לקריאה. סליחה על האורך. הרגשתי שזה קטע חשוב לפורום- לקרוא איך זה קורה, ואיך מתואר הדבר בספר- עם דמוית כל כך מיוחדות, המטופלת שרה, והפסיכולוג זאב ברגמן. מבוסס על סיפור אמיתי. דסי
 
ואפרופו גלגל

האם ילדים גרושים מועדים לגירושים בבגרותם יותר מילדים להורים שנשארו ביחד לאורך כל הדרך,ואם יש סיכוי לילד גרוש לא להיכנס לסטטיסטיקה? מה דעתכם???
 
לדעתי זה יותר "מודל זוגיות" ופחות

העובדה שההורים בחרו להתגרש. ההורים שלי נשארו ביחד עם הכיסוחים. זה לא תרם הרבה לתפיסה בריאה, אבל היום אני יכולה לראות כמה ליקטתי מסביב, וכמה אנחנו נראים אחרת (אם כי פה ושם אנחנו תופסים את עצמינו עם כרוניקות של ההורים שלו ושלי). לדעתי, למודל מהבית יש חשיבות, במובן "מודל יחסים" ולא אם ההורים בחרו להפרד או לא.
 

דסי אשר

New member
זוכרת שכתבתי לך והצעתי ייעוץ

גם אני שואלת את עצמי לפעמים- מה יעלה בגורלם של ילדי- שהם כבר גדולים ויוצרים זוגיות משלהם. לכל אחד מהם- זוגיות אחרת עם בן/ בת זוגו. כן, אין להם מודל טוב לזוגיות- הזוגיות שלנו =הוריו. הזויגיות שכל אחד מהם בונה, שונה מהזוגיות שהייתה אצלנו בבית. אבל, אולי, כמו שרה בספר, שהוא כאמור סיפור אמיתי- הם ספגו גם מהעולם החיצוני, ולא רק מאיתנו? אני כן זוכרת, שאחרי הגירושין, הייתי מרגישה רע מאד בחתונות, תמיד דאגתי לזוגות הנושאים- האם הנישואין יצליחו. זה עבר לי. אבל בהתחלה זה היה בעוצמות מאד חזקות. אבל רציתי מאד להסב את תשומת לבנו, של כולנו, לכל הדברים ששרה כותבת- לא רק שבירת מעגל האלימות, גם ההורות עצמה. יש המשך, אבל צריך לקרוא את הספר. הילדה ממש "מוציאה" אותה בכוח מהצורך לברוח לעולמות השגעון. הילדה דורשת מציאות, טיפול. כשהילדה גדולה יותר- היא משמשת סוג של מתווכת בין אמה לבין העולם, ומכריחה אותה להתעמת עם המציאות, על ידי כך שכאשר האם עונה משהו, הקטנה אומרת למאזינים- "זה לא נכוןמה שאמא אמרה, זה כך וכך". והאם/ילדה אומרת- "אבל לא לפני כולם... בבית". והקטנה אומרת לה- את חייבת לראות את המציאות כמו שהיא- לא לברוח. הפסיכולוג, שהוא מומחה לילדים- מוצא ילדה בריאה , נורמאלית, שמחה, שיודעת להתמודד עם רגעי השגעון של אמה. דסי
 
באופן טבעי

ילדים שהתמודדו עם אלטרנטיבות מודעים יותר לקיומן, מושפעים פחות מסטיגמות לגביהן ולכן סביר יותר שיבחרו בהן בבגרותם.
 
במהלך הלימודים, חלקתי דירה עם

3 שותפות נוספות. אחת היתה חיילת בודדת שבאה מבית קשה ואלים. היא סיפרה לנו איך האב היה מוריד להם כפות, מאיים בסכין ואני לא רוצה להמשיך ולפרט כי זה נורא, אבל היה לה אבא אלים, ואמא שלא התערבה ופחדה בעצמה. יום אחד הגיע לסוף השבוע אחותה עם הילד. קצת לפני שהם הלכו, האמא אמרה לילד לעשות משהו, הוא לא רצה, היא התעקשה והוא בעט בה וקרא לה זונה והיא נתנה לו סטירה והוא נמרח על הרצפה ובכה. אנחנו לא ידענו מה לעשות, ובערב היתה לנו שיחה ארוכה ועצובה עם השותפה על השרשראות האלה (אחותה גם התחתנה עם גבר אלים), ועל זה שהיא חייבת לנסות לדבר עם אחותה, ועל כמה היא מפחדת שזה לא יקרה גם לה. אני כבר מזמן לא בקשר איתה, אבל אני מאוד מקווה שהיא הצליחה לבנות את החיים שלה אחרת, למרות שאולי משהו (קורבן או תוקפן) נשאר בה. ואם לא, זה מאמצי-על לגרד את זה מהחיים. זו הסיבה שביקשתי בזמנו לנסות ולקבל, גם את מי שבא עם שאלות, שלא תואמות את האוירה בפורום.
 
דרושות תעצומות נפש גדולות כדי

לשבור שרשרת רב-דורית של התעללות בילדים. עבודה קשה מאד, כואבת, ולא פשוטה בכלל. דסי, תודה שהבאת זאת.
 

דסי אשר

New member
אם מתי שהוא תצליחי לקרוא את הספר

תראי עד כמה- לשרה, "המשוגעת"(כך היא קוראת לעצמה , לפעמים, בספר), ישנן תעצומות נפש. אבל יש לה גם את המטפל המאד יחודי- זאב ברגמן, שמחליט לעזור לאשה מיוחדת זו. דסי
 
למעלה