Night Light
New member
אתמול רציתי לומר לך
אתמול רציתי לומר לך הכל. בד"כ השאלות שלך מרצדות על המסך מולי, ואני מתחמקת מלענות. אבל אתמול, אתמול רציתי להוציא הכל, לספר לך ורק לך, להוריד מעצמי את העול הזה, של הסוד. לא התכוונתי לספר לך בהתחלה. אבל אתה, שמכיר אותי טוב כל כך, טוב יותר מכולם, הרגשת מיד שמשהו לא בסדר. התחלת לשאול "את בסדר?" אני: כן אתה: את בטוחה אני: כן, כן מעבירה נושא, ואתה משתף פעולה קצת, ואז שוב שואל: תגידי לי מה קרה. מתלבטת בין הסעיפים, ואתה שולח עוד הודעה: את יודעת שאני כאן בשבילך, בשביל לתת לך כתף, בשביל לתמוך בך בטוב וברע. היססתי עוד רגע, ואז התחלתי לכתוב: אתה זוכר שכשנפגשנו בפעם האחרונה, דיברנו על העניין ההוא? ואתה ענית לי בהומור. היום אני יכולה להפנים את הכוונה האמיתית שלך - לשעשע אותי, לעודד אותי. אבל אתמול, כשכבר נפתחתי, כשהייתי כל כך פגיעה, ואתה זרקת את ההלצה הזו... במאמץ עליון אספתי את כל הדברים שרציתי לומר לך, ודחקתי אותם חזרה לתוכי, כולאת אותם שוב, מקימה סביבם חומות וגדרות למשמרת. אחרי כמה דקות שלחת הודעה: את שם? אני: כן הוא: מה קרה שאת לא כותבת? אני: אתה משכנע אותי לדבר בשביל לעשות ממני צחוק? מסך המחשב שלי ריק. אני יכולה לחוש אותך בצידו השני של הקו, מבין ומפנים. אני יכולה לחוש אותך מעכל את תחושת הכאב שעוררת, ומתלבט מה לומר עכשיו. ואז מרצדת ההודעה: את צודקת. זה היה טפשי מצידי. אני ממש ממש מתנצל, חומד ואמרתי לך: זה בסדר. באמת היה בסדר כבר. הכל תחת שליטה. הכל מסומן, מאורגן, מתוייק, מדוייק. וחנוק ודחוס בתוכי. ואתה שאלת: אני ממש מצטער. את סולחת לי? ועניתי לך שכן, ובאמת סלחתי. אבל את הדברים שרציתי לומר לך, אני כבר לא אגיד.
אתמול רציתי לומר לך הכל. בד"כ השאלות שלך מרצדות על המסך מולי, ואני מתחמקת מלענות. אבל אתמול, אתמול רציתי להוציא הכל, לספר לך ורק לך, להוריד מעצמי את העול הזה, של הסוד. לא התכוונתי לספר לך בהתחלה. אבל אתה, שמכיר אותי טוב כל כך, טוב יותר מכולם, הרגשת מיד שמשהו לא בסדר. התחלת לשאול "את בסדר?" אני: כן אתה: את בטוחה אני: כן, כן מעבירה נושא, ואתה משתף פעולה קצת, ואז שוב שואל: תגידי לי מה קרה. מתלבטת בין הסעיפים, ואתה שולח עוד הודעה: את יודעת שאני כאן בשבילך, בשביל לתת לך כתף, בשביל לתמוך בך בטוב וברע. היססתי עוד רגע, ואז התחלתי לכתוב: אתה זוכר שכשנפגשנו בפעם האחרונה, דיברנו על העניין ההוא? ואתה ענית לי בהומור. היום אני יכולה להפנים את הכוונה האמיתית שלך - לשעשע אותי, לעודד אותי. אבל אתמול, כשכבר נפתחתי, כשהייתי כל כך פגיעה, ואתה זרקת את ההלצה הזו... במאמץ עליון אספתי את כל הדברים שרציתי לומר לך, ודחקתי אותם חזרה לתוכי, כולאת אותם שוב, מקימה סביבם חומות וגדרות למשמרת. אחרי כמה דקות שלחת הודעה: את שם? אני: כן הוא: מה קרה שאת לא כותבת? אני: אתה משכנע אותי לדבר בשביל לעשות ממני צחוק? מסך המחשב שלי ריק. אני יכולה לחוש אותך בצידו השני של הקו, מבין ומפנים. אני יכולה לחוש אותך מעכל את תחושת הכאב שעוררת, ומתלבט מה לומר עכשיו. ואז מרצדת ההודעה: את צודקת. זה היה טפשי מצידי. אני ממש ממש מתנצל, חומד ואמרתי לך: זה בסדר. באמת היה בסדר כבר. הכל תחת שליטה. הכל מסומן, מאורגן, מתוייק, מדוייק. וחנוק ודחוס בתוכי. ואתה שאלת: אני ממש מצטער. את סולחת לי? ועניתי לך שכן, ובאמת סלחתי. אבל את הדברים שרציתי לומר לך, אני כבר לא אגיד.
וזה עוזר שיש מישהו שסוחב איתך קצת ששואל איתך קצת...ולפעמים סתם שם יודע ותומך. מקווה שתצליחי לפרוץ סדק בחומה שלך ולמצוא את המישהו\י הזה שיקשיב ויהיה שם בשבילך.
