אתמול בלילה עברה בי מחשבה ../images/Emo7.gif
(ומישהי פעם אמרה לי שזה מקום טוב לכתוב את אשר על ליבך,) שמאז לא מרפה ממני ואני לא יודע מה ממש לעשות, כל כך מבולבל,כל כך מיואש(אבל לא צריך לדאוג יותר מדיי כי אין לי מחשבות לעשות "אתם יודעים מה...") , אז אולי כדאי לי לכתוב אותה פעם, כי אף פעם לא עשיתי את זה באמת, אף פעם לא ידעתי איך לבטא רגשות. אז חשבתי אתמול בלילה,עוד לילה ללא שינה, כל כך הרבה יש לי כאלו שכבר הפסקתי לספור, המחשבה היתה -למה אף פעם אלוהים לא איתי?, (נזכרתי בשיר-what if god was one of us?), פעם אחת שיעזור לי להתמודד עם הפחדים, פעם אחת שיעזור לי לשכוח מהכל, מהעבר הרחוק שרוצים להשאיר מאחור, פעם אחת שיעזור לי להתמודד עם הגעגוע למישהי כל כך מיוחדת שהיתה בחיי, היחידה שאי פעם אהבתי, היחידה שאי פעם יכולתי להגיד באמת ובתמים, שאני אוהב אותה,ולא סתם מהפה אל החוץ, אלא מהלב שלי אל הלב שלה, (ואיזה לב גדול זה היה אצלה). מאז שהיא נלקחה ממני בפתאומיות שכזו לפני 12 שנה, אני לא מצליח לתפקד כמו בן אדם רגיל, אני אפילו כבר לא זוכר איך זה קרה, כל כך הרבה שנים ניסיתי להדחיק , פשוט העדפתי להתחבא מהעולם, להתחבא בתוך הבועה הקטנה שלי, חשבתי ששם אני יוכל להיות מוגן. אבל לאחרונה שרציתי והתחלתי לצאת את העולם, ראיתי שאני לא יכול כבר לחזור להיות מי שהייתי פעם, אותו אחד שהיה הליצן של הכיתה, שידע תמיד לצחוק מכל דבר ואפילו על עצמו, שהאופטימיות חסרת התקנה ממש השתפכה ממנו, וידע תמיד בכל מצב מה להגיד. ועכשיו אני לא יודע מה לעשות לא יודע מה להגיד לעצמי, כי מילים כבר לא מספיקות, אני זקוק למשהו ממשי,משהו אמיתי, שיגיד לי מה לעשות,כי אני כבר איבדתי את האמונה בעצמי- האם לחזור להתחבאות מהעולם של פעם או לנסות עוד פעם?, אני כל כך עייף מהמאבקים היומיומיים האלו, רק להחזיק מעמד,רק עד סוף היום, ללא שום משמעות,ללא שום מטרה, ללא אף אחד שיאהב אותי בחיים, שיהיה לו באמת אכפת לי,ואני מתכוון לאיכפתיות לאחר שמכירים אותי במציאות ואת כל חסרונותיי הרבים, ולא לפני, שיאהבו אותי בזכות מה שאני,על הרע ועל הטוב, על הדבש ועל העוקץ,על המר ועל המתוק. כל כך הרבה שנים הייתי מנותק מכל קשר עם אנשים, ועכשיו שהדלתות נפתחות בפניי אני כבר לא יודע איך, אני לא יודע כבר איך לחבק אנשים,איך להתנשק, (ואני לא מתכוון מבחינה מטפורית אלא באמת). אני כל כך רוצה להתקרב אל אנשים, אבל לא יודע איך לעשות את זה, אולי פעם אחת שאני לא אפחד מאנשים בחיים, פעם אחת שאני לא ירגיש את כל הגוף שלי מקבל את התקפי החרדה שאף פעם לא עוזבים כשאני בחברת אנשים, (כולל סימפטומים ממש איומים שממש מרחיקים ממני אנשים,) ואני לא מתכוון לכדורים שידכאו את הרגשות, או לפסיכולוגים שאף פעם לא הייתי אצליהם אבל, אני לא רואה את עצמי מצליח להפתח בעזרתם, אלא למישהו שיבוא אליי מהחיים,מהמציאות, ויידע ישר לדבר אל תוך הלב,אל תוך הכאב, שיצליח להראות לי את כל מה שיש לעולם היפה מסביב להציע. פעם אחת אלוהים,אם אתה קיים, פעם אחת שישמעו אצלי את הבקשה לעזרה, שיעזרו לי להציל את החיים שלי ,כי אני כבר לא יוכל בעצמי, ניסיתי וזה לא הולך,אני זקוק לעזרה אבל לא יודע איך לקבלה, לפעמים אני יודע כל כך איך "לתת", אבל פעם אחת שאני יידע איך "לקבל", קשה לי לדבר על כל הנושאים האלה עם אנשים ש"מכירים" אותי, קשה לי לבקש עזרה מהם,ואני לא יכול לבקש מהם, כנראה בגלל זה אף פעם לא שמעו את הצעקה לעזרה, ידעתי איך ללחוש אותה בשקט או איך להסתירה, אבל אף אחד לא שמע. אף פעם לא עשיתי בכוונה שום דבר רע לאנשים, תמיד מאמין בטוב שבכל אחד מהם, ותמיד יוצא בסוף שאני מתאכזב מחדש, אז פעם אחת,אלהים,אם אתה קיים באמת(אני חילוני מאמין,אם מבינים את הכוונה), תעשה שישמעו אותי,את הצעקה לעזרה שבאה מתוכי, פעם אחת שאנשים לא יתאכזבו ממני, פעם אחת שאנשים יוכלו להתחבר אליי , ואני יוכל להתחבר אליהם. לאחרונה פגשתי אנשים ממש טובים, אבל אני פוחד שאני לא באמת כמוהם, תמיד שונה מכולם,וגם אליהם אני לא יצליח להתחבר. פעם אחת שאני יוכל להשתחרר מכל המגבלות, מכל המסכות והחומות שבניתי באומנות כה רבה כל כך הרבה שנים. איפה אתה אלוהים שאני זקוק לך עכשיו יותר מכל(זקוק לנס משמיים)? האם אתה שומע אותי בכלל? אלוהים,לאן אתה הולך?לאן אתה בורח?....שוב אתה עוזב אותי לבד... אז,פעם אחת,אלוהים,אם אתה שומע(כי צריך לשמור על אופטימיות...), תהיה קצת טוב גם אתה אליי...בבקשה... אתם חושבים שזו בקשה מוגזמת?...(שאלה רטורית...) *(ועוד בקשה שבשוליים-שאף אחד שמכיר אותי מפורום אחר לא יקרא את זה,כי אז אני יתפחלץ מרוב בושה)
(ומישהי פעם אמרה לי שזה מקום טוב לכתוב את אשר על ליבך,) שמאז לא מרפה ממני ואני לא יודע מה ממש לעשות, כל כך מבולבל,כל כך מיואש(אבל לא צריך לדאוג יותר מדיי כי אין לי מחשבות לעשות "אתם יודעים מה...") , אז אולי כדאי לי לכתוב אותה פעם, כי אף פעם לא עשיתי את זה באמת, אף פעם לא ידעתי איך לבטא רגשות. אז חשבתי אתמול בלילה,עוד לילה ללא שינה, כל כך הרבה יש לי כאלו שכבר הפסקתי לספור, המחשבה היתה -למה אף פעם אלוהים לא איתי?, (נזכרתי בשיר-what if god was one of us?), פעם אחת שיעזור לי להתמודד עם הפחדים, פעם אחת שיעזור לי לשכוח מהכל, מהעבר הרחוק שרוצים להשאיר מאחור, פעם אחת שיעזור לי להתמודד עם הגעגוע למישהי כל כך מיוחדת שהיתה בחיי, היחידה שאי פעם אהבתי, היחידה שאי פעם יכולתי להגיד באמת ובתמים, שאני אוהב אותה,ולא סתם מהפה אל החוץ, אלא מהלב שלי אל הלב שלה, (ואיזה לב גדול זה היה אצלה). מאז שהיא נלקחה ממני בפתאומיות שכזו לפני 12 שנה, אני לא מצליח לתפקד כמו בן אדם רגיל, אני אפילו כבר לא זוכר איך זה קרה, כל כך הרבה שנים ניסיתי להדחיק , פשוט העדפתי להתחבא מהעולם, להתחבא בתוך הבועה הקטנה שלי, חשבתי ששם אני יוכל להיות מוגן. אבל לאחרונה שרציתי והתחלתי לצאת את העולם, ראיתי שאני לא יכול כבר לחזור להיות מי שהייתי פעם, אותו אחד שהיה הליצן של הכיתה, שידע תמיד לצחוק מכל דבר ואפילו על עצמו, שהאופטימיות חסרת התקנה ממש השתפכה ממנו, וידע תמיד בכל מצב מה להגיד. ועכשיו אני לא יודע מה לעשות לא יודע מה להגיד לעצמי, כי מילים כבר לא מספיקות, אני זקוק למשהו ממשי,משהו אמיתי, שיגיד לי מה לעשות,כי אני כבר איבדתי את האמונה בעצמי- האם לחזור להתחבאות מהעולם של פעם או לנסות עוד פעם?, אני כל כך עייף מהמאבקים היומיומיים האלו, רק להחזיק מעמד,רק עד סוף היום, ללא שום משמעות,ללא שום מטרה, ללא אף אחד שיאהב אותי בחיים, שיהיה לו באמת אכפת לי,ואני מתכוון לאיכפתיות לאחר שמכירים אותי במציאות ואת כל חסרונותיי הרבים, ולא לפני, שיאהבו אותי בזכות מה שאני,על הרע ועל הטוב, על הדבש ועל העוקץ,על המר ועל המתוק. כל כך הרבה שנים הייתי מנותק מכל קשר עם אנשים, ועכשיו שהדלתות נפתחות בפניי אני כבר לא יודע איך, אני לא יודע כבר איך לחבק אנשים,איך להתנשק, (ואני לא מתכוון מבחינה מטפורית אלא באמת). אני כל כך רוצה להתקרב אל אנשים, אבל לא יודע איך לעשות את זה, אולי פעם אחת שאני לא אפחד מאנשים בחיים, פעם אחת שאני לא ירגיש את כל הגוף שלי מקבל את התקפי החרדה שאף פעם לא עוזבים כשאני בחברת אנשים, (כולל סימפטומים ממש איומים שממש מרחיקים ממני אנשים,) ואני לא מתכוון לכדורים שידכאו את הרגשות, או לפסיכולוגים שאף פעם לא הייתי אצליהם אבל, אני לא רואה את עצמי מצליח להפתח בעזרתם, אלא למישהו שיבוא אליי מהחיים,מהמציאות, ויידע ישר לדבר אל תוך הלב,אל תוך הכאב, שיצליח להראות לי את כל מה שיש לעולם היפה מסביב להציע. פעם אחת אלוהים,אם אתה קיים, פעם אחת שישמעו אצלי את הבקשה לעזרה, שיעזרו לי להציל את החיים שלי ,כי אני כבר לא יוכל בעצמי, ניסיתי וזה לא הולך,אני זקוק לעזרה אבל לא יודע איך לקבלה, לפעמים אני יודע כל כך איך "לתת", אבל פעם אחת שאני יידע איך "לקבל", קשה לי לדבר על כל הנושאים האלה עם אנשים ש"מכירים" אותי, קשה לי לבקש עזרה מהם,ואני לא יכול לבקש מהם, כנראה בגלל זה אף פעם לא שמעו את הצעקה לעזרה, ידעתי איך ללחוש אותה בשקט או איך להסתירה, אבל אף אחד לא שמע. אף פעם לא עשיתי בכוונה שום דבר רע לאנשים, תמיד מאמין בטוב שבכל אחד מהם, ותמיד יוצא בסוף שאני מתאכזב מחדש, אז פעם אחת,אלהים,אם אתה קיים באמת(אני חילוני מאמין,אם מבינים את הכוונה), תעשה שישמעו אותי,את הצעקה לעזרה שבאה מתוכי, פעם אחת שאנשים לא יתאכזבו ממני, פעם אחת שאנשים יוכלו להתחבר אליי , ואני יוכל להתחבר אליהם. לאחרונה פגשתי אנשים ממש טובים, אבל אני פוחד שאני לא באמת כמוהם, תמיד שונה מכולם,וגם אליהם אני לא יצליח להתחבר. פעם אחת שאני יוכל להשתחרר מכל המגבלות, מכל המסכות והחומות שבניתי באומנות כה רבה כל כך הרבה שנים. איפה אתה אלוהים שאני זקוק לך עכשיו יותר מכל(זקוק לנס משמיים)? האם אתה שומע אותי בכלל? אלוהים,לאן אתה הולך?לאן אתה בורח?....שוב אתה עוזב אותי לבד... אז,פעם אחת,אלוהים,אם אתה שומע(כי צריך לשמור על אופטימיות...), תהיה קצת טוב גם אתה אליי...בבקשה... אתם חושבים שזו בקשה מוגזמת?...(שאלה רטורית...) *(ועוד בקשה שבשוליים-שאף אחד שמכיר אותי מפורום אחר לא יקרא את זה,כי אז אני יתפחלץ מרוב בושה)
].. באמת שלא מאוחר מידי, למרות הזמן הרב שעבר ובו לא העזת להציץ החוצה, באמת שהכל עוד מחכה לך, ועומד בפניך... קח את הזמן, אל תאיץ בעצמך.. החלטות שאתה לוקח מעתה הן חשובות וקובעות כמה מהר תיפול או תצעד בדרך המלך שלך.. אל תתחרט ותחייך. הרבה.
