שמנטונית אבל עם חיוך
New member
אתם לא חייבים לקרוא את הקטע הזה...
סיימתי לכתוב את הקטע הזה לפני דקה....רק בשביל להזכיר להוציא את ההרגשות שמתרוצצות לי בגוף כרגע על כתב...אתם לא חייבים לקרוא את זה, במילא זה לא ישפיע על רובכם... ____________________________________________________________________ זה שלב? זה אמור לעבור לא? למה היא שוב מתכווצת מרב כאב...הבטן הזאת...הכל סובב סביבה.. כל החיים סבבו סביבה.... הבטן הזאת...הדבר היחיד שהצליח להבדיל אותי מאנשים אחרים. דבר ראשון הסתכלו עליה, אחר כך על הפנים ורק אז לנשמה... הבטן הזאת שדוחה את הבנים, הבטן הזאת שמכניסה לדיכאונות טיפשיים, הבטן הזאת שמונעת ממני לקנות את הגופייה או המכנסיים הצמודים, הבטן הזאת שמשפיעה על הלב שמשפיעה על העיניים שמורידות את הדמעות... לפעמים המח נמצא בבטן ולפעמים....רק לפעמים ההרגשה הזאת של הצורך להקיא מעצמך...הצורך לשלוח את האצבע ולהוציא את הבשר, את הגלידה והשוקולד, את הלחם להוציא את הירקות את הביצים...להוציא כל דבר שיגרום לה...לבטן...לגדול... אפילו אני...שהבטחתי לעצמי לעולם לא להכניס את המחשבות האלה לראש הכנסתי אותן. אפילו אני, שהבטחתי לעצמי לא להיכנע לאהוב את עצמי כמו שאני נכנעתי... השינאה גדלה...הכוח רצון בא והולך ובא והולך.... בא לי להאשים....לזרוק את הכל על אחרים...בא לי להטיח באמא ואבא האשמות למה יש לכם גנים של עודף משקל?! למה דווקא אצלי מכל האחים?!?! הכי בא לי להאשים את החברה המחורבנת הזאת, בדם ויזע נאבקתי על מקומי בין הילדים, ועד היום ה"קללה" שתמיד הכי תפגע בי תהיה "שמנה אחת"... 16 שנה של יחסי שנאה-אהבה-שנאה עם הגוף שלי...16 שנה שההמבורגר והגלידה מכניעים אותי....אני דפוקה..פשוט דפוקה...איפה הכוח רצון שלי?! לאן הוא נאבד לי עכשיו??! תראו אותי....כותבת כמו חולה!! פשוט חולה!! אני מגעילה את עצמי עם המחשבות האלה.... האצבע עדיין לא נכנסה לגרון, הדמעות עדיין ממשיכות לרדת...הכאב של המחשבה והצריבה של הדמעות תמיד ישארו לי בלב...סביר להניח שאני לעולם לא אצליח לשכוח אותן...הן תמיד יהיו שם כמו צלקות ששום ניתוח או טיפול לא יצליחו להסיר אותן....
סיימתי לכתוב את הקטע הזה לפני דקה....רק בשביל להזכיר להוציא את ההרגשות שמתרוצצות לי בגוף כרגע על כתב...אתם לא חייבים לקרוא את זה, במילא זה לא ישפיע על רובכם... ____________________________________________________________________ זה שלב? זה אמור לעבור לא? למה היא שוב מתכווצת מרב כאב...הבטן הזאת...הכל סובב סביבה.. כל החיים סבבו סביבה.... הבטן הזאת...הדבר היחיד שהצליח להבדיל אותי מאנשים אחרים. דבר ראשון הסתכלו עליה, אחר כך על הפנים ורק אז לנשמה... הבטן הזאת שדוחה את הבנים, הבטן הזאת שמכניסה לדיכאונות טיפשיים, הבטן הזאת שמונעת ממני לקנות את הגופייה או המכנסיים הצמודים, הבטן הזאת שמשפיעה על הלב שמשפיעה על העיניים שמורידות את הדמעות... לפעמים המח נמצא בבטן ולפעמים....רק לפעמים ההרגשה הזאת של הצורך להקיא מעצמך...הצורך לשלוח את האצבע ולהוציא את הבשר, את הגלידה והשוקולד, את הלחם להוציא את הירקות את הביצים...להוציא כל דבר שיגרום לה...לבטן...לגדול... אפילו אני...שהבטחתי לעצמי לעולם לא להכניס את המחשבות האלה לראש הכנסתי אותן. אפילו אני, שהבטחתי לעצמי לא להיכנע לאהוב את עצמי כמו שאני נכנעתי... השינאה גדלה...הכוח רצון בא והולך ובא והולך.... בא לי להאשים....לזרוק את הכל על אחרים...בא לי להטיח באמא ואבא האשמות למה יש לכם גנים של עודף משקל?! למה דווקא אצלי מכל האחים?!?! הכי בא לי להאשים את החברה המחורבנת הזאת, בדם ויזע נאבקתי על מקומי בין הילדים, ועד היום ה"קללה" שתמיד הכי תפגע בי תהיה "שמנה אחת"... 16 שנה של יחסי שנאה-אהבה-שנאה עם הגוף שלי...16 שנה שההמבורגר והגלידה מכניעים אותי....אני דפוקה..פשוט דפוקה...איפה הכוח רצון שלי?! לאן הוא נאבד לי עכשיו??! תראו אותי....כותבת כמו חולה!! פשוט חולה!! אני מגעילה את עצמי עם המחשבות האלה.... האצבע עדיין לא נכנסה לגרון, הדמעות עדיין ממשיכות לרדת...הכאב של המחשבה והצריבה של הדמעות תמיד ישארו לי בלב...סביר להניח שאני לעולם לא אצליח לשכוח אותן...הן תמיד יהיו שם כמו צלקות ששום ניתוח או טיפול לא יצליחו להסיר אותן....