אתם לא הראשונים

[naknicki]

אתם לא הראשונים

שאמרו דברים אלו. אתם לא הראשונים שקוראים את מה שאני מרגיש. העולם שלנו מלא ביותר מידיי חרא כדי שאני אאמין למחשבה שיש בשביל מה לחיות. כמו שש אנשים שמאוד טוב להם לחיות, שהם ממצים את כצמם ומרגישים מסופקים - בי יש וואקום, חסר תוכן, ריק מהכל. אני לא חושב שיש סיבה לחיות כשאני יודע שאת כל חיי אעביר בעצב. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם הייתי מת באיזו תאונת דרכים או פיגוע. לפעמים אני חולם על הלויה שלי עצמי, לא מצליח לחייך כאילו טוב לי, לא בוכה כאילו יש על מה לחיות. פשוט חושב איךדברים יראו. אבל סהר יקיר\תי, כוונתי לא הובהרה לך כראוי. הצעד הזה שאני מוכן לעשות הוא לגדום חיים, הוא לעצור בו ברגע מכל הניסיונות הנואשים האלה ולחזור למקום ממנו באתי. אני לא חושב שיש משהו מפחיד או עצוב או לא הגיוני בחיים שנגדעים באמצע. הייתי בלויות וגם בכיתי אבל אני יודע שבסופו של דבר אני זה שסובל וכל החברים של המת וכל ההוריפ והמשפחה שלו סובלת, והוא עצמו - מה איכפת לו להיות ככה מתחת לאדמה, בשקט בשקט. ולכן ההחלטה שלי הייתה לסיים את הצבא, לטוס לחו"ל, ללכת לאיבוד בתוך העולם הגדול הזה, לאבד את עצמי לדעת ולמות. יש כ"כ הרבה איסורים בחוק, כ"כ הרבה בדת, בכל מקום אנחנו מגבילים את עצמנו לעשות מה שאנחנו רואים לנכון, לעקוב אחרי מה שמניע אותנו. כי רובנו חלשים, מובלעים של החברה כיום. מעדיפים ללכת אחרי זרם ולא ליצור אחד כזה. וכשאני יודע שיש רק דבר אחד שאני יכול לעשות בלי לשאול אך אחד, שזה למות - אני יודע שהלילה אני ארדם. צורמת לי מאוד המחשבה שגם כשאני מנסה, תמיד יש לי את התירוץ הזה בסוף ש"אם משהו לא ילך כמו שצריך או שמשהו ידפק - תתאבד" ולפעמיםאני לא רוצה לחשוב ככה, אבל דברים כאלה הם דפוקים מראש, מולדים. הלוואי והייתה לי היכולת לקבל ולסלוח לעצמי על הדברים שאני פשוט לא יכול לשנות.

 

[סהר-תמיכה]

שוב אנחנו...

הבנו את דבריך, הבנו בדיוק למה התכוונת ב"צעד" ההוא, רק ניסינו להציע אלטרנטיבה, דרך חדשה להסתכל על החיים, אפשרות נוספת שאפשר לקחת בחשבון. מהדברים שלך, נדמה שאתה כמו צייר שמסתכל על היצירה שסיים ממרחק של כמה מטרים, ולא אוהב בכלל את מה שיצא לו הפעם. מרחוק אפשר לראות כחול של שמיים, ירוק של דשא, קווי תיחום של בית.. וכולם יצאו ממש לא לטעמו. אבל אם אותו צייר יתקרב עוד קצת, ועוד קצת, ויראה שהכחול של השמיים מורכב מבליטות קטנות של צבע, של החיבור שלהם עם הבד, שהגוון לא בדיוק מה שהוא התכוון. אבל מרחוק? הכל נראה לו רע, ולך תתחיל להסביר למה. אנחנו מציעים לך להתקרב קצת יותר.. לדברים הקטנים.. לפרטים.. להביט בגוונים שבתוך הצבע, לראות אולי אפשר פה לתקן, שם להוסיף, פה להוריד.. וגם אולי לא כדאי להתחייב על החלטות גדולות, או תוכניות מראש.. לנסות, לראות, החיים מלאי הפתעות, משתנים להם מרגע לרגע.. כמו שאמרת בעצמך, הפיתרון שאתה מציע מסב סבל לכולם, ועד כמה שאתה מרגיש את הכאב עכשיו, ואנחנו יודעים ושומעים כמה אתה כואב, ומחבקים אותך חזק חזק ברגעים האלה.. אין שום הבטחה במוות, עוד לא נמצאה ההוכחה שהמוות טוב יותר.. ולכן, כדאי לנסות, לא בגדול, לא במהפכות, בקטן. אנחנו אתך יקר...

 

[kaban]

...

סהר כתב לך דברים יפים וחשובים אני מודאג מאד ממה שאתה אומר ומרגיש את היאוש ואת חוסר האמונה כי יהיה אפשר לעזור לך. בעבודתי ראיתי כאלו שחשבו מחשבות הדומות לשלך - אם כי כמובן כל אחד היה שונה - ועזרנו לרבים מהם להרגיש טוב יותר ולהאמין בעצמם ובאחרים. אנא, חשוב על קבלת עזרה

 

[what to do]

לנקניקי

היי. קראתי את ההודעות שלך ויש לי שתי השערות לגביי מה שקורה לך. קרה לך משהו ששבר אותך (ואפשר להבין למה...) ומאז הכל הסתבך המחשבות אוכלות מחשבות נבלעות בתוך מחשבות אחרות מה לעשות ואיך לצאת מזה ומה יעשה לך טוב והכל נראה כלכך חסר תקווה וכלכך מסובך כמו מערבולת שאתה נסחף לתוכה וקשה לשחות החוצה. בקיצור, אתה בבלגן רציני. אני אומרת- תארגן. אם הבעיות שלך יהיו מאורגנות תוכל לשלוט בהן ולשחק איתן. הרעיון עכשיו הוא להגיע לבעיות האמיתיות שלך ולנסות לטפל. אני חושבת שבשביל זה טיפול פסיכולוגי הוא טוב מאוד. או חבר שיכול להקשיב לך ויודע לייעץ. או שתקרא את ההודעה. אני אחלק את ההודעה לשניים (אני משקיעה בשבילך). 1.אם גילית את ההומוסקסואליות בשנה-שנה וחצי האחרונות 2.אם גילית את ההומוסקסואליות לפני יותר משנתיים. ---------------תראה איזה השקעה--------------------------------------- 1.אז ככה, לפי דעתי אתה בשוק. קרה לך משהו שאתה לא יודע איך להתמודד איתו, ובמקרה הזה העצה הכי טובה היא "הזמן יעשה את שלו". אם זה באמת ככה, השוק הזה יכול באמת להראות מזעזע, זה חוסר אונים כזה, "לאן עכשיו?" ואין תשובה... באמת, אתה לא יודע מה לעשות ואתה מת לברוח מזה והבריחה היחידה היא המוות. נראה לי שהכי קשה זה חוסר אונים. כמו שמישהו יקר מת או שברון לב. לא יודעים מה לעשות. אולי קרה לך, שהיית במקום חדש ולא ידעת לאן ללכת, חיפשת את הדרך ואנשים גם הסבירו לך איך להגיע (בטח בטופס טיולים, זה בטוח קרה לך). ואחר כך, אחרי יום יומיים שלושה כבר התחלת להכיר את הדרך וככה, במקום להסתכל על השלטים בכל מקום הסתכלת על השמיים והירהרת והדרך כבר היתה משנית. כרגע אתה מסתכל על השלטים כי אתה בשוק והדרך קשה ולא מוכרת. לאט לאט שתתרגל לזה (איך מתרגלים? פשוט מתרגלים, כמו שמתרגלים ללכת בדרך מסויימת) הדרך שלך תהיה קלה, ההומוסקסואליות תהיה מוכרת ובמקום להזכיר לעצמך כל הזמן שאתה הומו, המחשבות שלך יהיו במקומות אחרים... כל זה יפה בתנאי שהמקרה שלך הוא באמת "שוק". 2.אם גילית את ההומוסקסואליות שלך לפני הרבה שנים ובאמת באמת לא היה לך טוב כל השנים האלה. (אגב: אם גילית את זה לפני הרבה שנים והיה לך טוב במשך השנים האלה ורק עכשיו הבעיה חזרה, אולי הבעיה היא בכלל לא ההומוסקסואליות אלא בעיה אחרת שגרמה לך להוציא החוצה את כל מה שלא מוצא חן בעיניך בחיים, תחשוב אם יכול להיות משהו אחר שגרם לדכאון) אז נראה לי שהבעיה שלך היא כזאת: אחי, אתה אוהב את המוות! תקרא את ההודעה שלך! תסתכל על עצמך... "אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת..." (נטשה). אפשר לראות את זה בתשומת לב שאתה מושך, שאתה מצטט שירים. (נו, בסדר, גם אני מצטטת שירים, אבל אתה מצטט שירים שלמים! וממש משקיע בזה!) אתה אומר שיש אנשים שממצים את עצמם ומרגישים מסופקים. סבבה, אנשים ממצים את עצמם בלימודים, צבא, אהבה, אמנות... אתה ממצה את עצמך במוות, בדכאון. אתה חושב וחוקר ומתעמק ובוחש ומתגושש בתוך הנושא הזה! מוות-מוות-מוות. אתה מדבר המון על המוות. רואים את זה לפי מה שאתה כותב, יש לך המון רעיונות על המוות. כאילו זה הנושא שהכי מעסיק אותך בעולם. אם מישהו אומר לך "מוות" אתה מרגיש נוח. הדכאון הוא תחום העיניין שלך! אם היו נותנים לך היית כותב ספר שלם על מוות! אתה לא רואה את זה? אתה מתפלש בדכאון שלך, "אני עצוב איזה רע לי כל העולם חרא..." אתה מתעסק בדכאון שלך ולא רואה דברים אחרים! יצא לך להתעסק במשהו אחר בשנים האחרונות חוץ מבדכאון שלך???? this is the end, butyfull friend..." (ג´ים מוריסון). (בטח סהר ימחק את ההודעה שלי אבל אני מנסה שתראה, שסהר יראה, תגיד לי סהר אתה לא חושב שאני צודקת...? תראה אותו!) אם זה ככה ההומוסקסואליות היא לא הבעיה שלך. אם אתה רוצה לעזור לעצמך, להפסיק לחשוב על המוות, פשוט תפסיק! תקרא ספרים... תצייר, תילחם, תשמע מוזיקה... יש מיליון נושאים אחרים להתעסק בהם ולהנות מהם. אם אתה לא יכול לעזוב את נושא המוות, הדכאון, אני מכירה כמה אנשים שהתחום עיניין העיקרי שלהם מוות ודכאון, בלקרים למיניהם, אולי תמצא אצלם הזדהות, ואני לא צינית. אם אתה חושב שזה מה שמעניין אותך, סבבה, זה נושא לא מקובל אבל אולי באמת מעניין. מי יודע, אולי יום אחד תעבוד בחבר´ה קדישא ותהיה המאושר באדם.

 

[סהר-תמיכה]

ל-מה לעשות

לא מחקנו. אבל את מבינה לבד את הבעייתיות של הניסוח שלך... לא משנה מה התוכן, מהם הרעיונות -- יש דרך עדיפה לומר דברים למישהו, במיוחד אם הוא במצוקה. לא, לא רק בגלל שאנחנו אבירי הנימוס והדרך-ארץ, אלא שאנחנו מאמינים שאם פונים אל אדם בצורה רגישה, טנטטיבית, זהירה -- הוא עשוי לקלוט ולהפנים הרבה יותר מאשר בצורה תוקפנית, מחנכת, שופטת. במקרה זה הוא עסוק בהתגוננות ולא בהבנה, ואז יצא דכרך בהפסדך... זה לא נושא לדיון כאן, אנחנו לא מבקשים ולא מעוניינים בתגובה בפורום (אלא, את תרצי, באימייל). אבל אנא קחי לתשומת לבך. תודה.

 

[sigarin]

אני מקווה שלא שכחת אותי...

יקירי, אני אחזור ואומר. גם אני נמשך לגברים, גם אני בצבא, איבדתי 3 קרובי משפחה בחודש וחצי... הכל היה רע, ממש רע, פשוט סרט רע. אבל החלטתי שאני לא שוקע בתוך עצמי, אני מתקדם הלאה. ואכן, התקדמתי - הכל מאחורי, ויש עוד הרבה לפני. וגם לפניך. תעשה לי טובה, דבר איתי. תבטיח לי!