אתם לא הראשונים
שאמרו דברים אלו. אתם לא הראשונים שקוראים את מה שאני מרגיש. העולם שלנו מלא ביותר מידיי חרא כדי שאני אאמין למחשבה שיש בשביל מה לחיות. כמו שש אנשים שמאוד טוב להם לחיות, שהם ממצים את כצמם ומרגישים מסופקים - בי יש וואקום, חסר תוכן, ריק מהכל. אני לא חושב שיש סיבה לחיות כשאני יודע שאת כל חיי אעביר בעצב. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם הייתי מת באיזו תאונת דרכים או פיגוע. לפעמים אני חולם על הלויה שלי עצמי, לא מצליח לחייך כאילו טוב לי, לא בוכה כאילו יש על מה לחיות. פשוט חושב איךדברים יראו. אבל סהר יקיר\תי, כוונתי לא הובהרה לך כראוי. הצעד הזה שאני מוכן לעשות הוא לגדום חיים, הוא לעצור בו ברגע מכל הניסיונות הנואשים האלה ולחזור למקום ממנו באתי. אני לא חושב שיש משהו מפחיד או עצוב או לא הגיוני בחיים שנגדעים באמצע. הייתי בלויות וגם בכיתי אבל אני יודע שבסופו של דבר אני זה שסובל וכל החברים של המת וכל ההוריפ והמשפחה שלו סובלת, והוא עצמו - מה איכפת לו להיות ככה מתחת לאדמה, בשקט בשקט. ולכן ההחלטה שלי הייתה לסיים את הצבא, לטוס לחו"ל, ללכת לאיבוד בתוך העולם הגדול הזה, לאבד את עצמי לדעת ולמות. יש כ"כ הרבה איסורים בחוק, כ"כ הרבה בדת, בכל מקום אנחנו מגבילים את עצמנו לעשות מה שאנחנו רואים לנכון, לעקוב אחרי מה שמניע אותנו. כי רובנו חלשים, מובלעים של החברה כיום. מעדיפים ללכת אחרי זרם ולא ליצור אחד כזה. וכשאני יודע שיש רק דבר אחד שאני יכול לעשות בלי לשאול אך אחד, שזה למות - אני יודע שהלילה אני ארדם. צורמת לי מאוד המחשבה שגם כשאני מנסה, תמיד יש לי את התירוץ הזה בסוף ש"אם משהו לא ילך כמו שצריך או שמשהו ידפק - תתאבד" ולפעמיםאני לא רוצה לחשוב ככה, אבל דברים כאלה הם דפוקים מראש, מולדים. הלוואי והייתה לי היכולת לקבל ולסלוח לעצמי על הדברים שאני פשוט לא יכול לשנות.
שאמרו דברים אלו. אתם לא הראשונים שקוראים את מה שאני מרגיש. העולם שלנו מלא ביותר מידיי חרא כדי שאני אאמין למחשבה שיש בשביל מה לחיות. כמו שש אנשים שמאוד טוב להם לחיות, שהם ממצים את כצמם ומרגישים מסופקים - בי יש וואקום, חסר תוכן, ריק מהכל. אני לא חושב שיש סיבה לחיות כשאני יודע שאת כל חיי אעביר בעצב. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם הייתי מת באיזו תאונת דרכים או פיגוע. לפעמים אני חולם על הלויה שלי עצמי, לא מצליח לחייך כאילו טוב לי, לא בוכה כאילו יש על מה לחיות. פשוט חושב איךדברים יראו. אבל סהר יקיר\תי, כוונתי לא הובהרה לך כראוי. הצעד הזה שאני מוכן לעשות הוא לגדום חיים, הוא לעצור בו ברגע מכל הניסיונות הנואשים האלה ולחזור למקום ממנו באתי. אני לא חושב שיש משהו מפחיד או עצוב או לא הגיוני בחיים שנגדעים באמצע. הייתי בלויות וגם בכיתי אבל אני יודע שבסופו של דבר אני זה שסובל וכל החברים של המת וכל ההוריפ והמשפחה שלו סובלת, והוא עצמו - מה איכפת לו להיות ככה מתחת לאדמה, בשקט בשקט. ולכן ההחלטה שלי הייתה לסיים את הצבא, לטוס לחו"ל, ללכת לאיבוד בתוך העולם הגדול הזה, לאבד את עצמי לדעת ולמות. יש כ"כ הרבה איסורים בחוק, כ"כ הרבה בדת, בכל מקום אנחנו מגבילים את עצמנו לעשות מה שאנחנו רואים לנכון, לעקוב אחרי מה שמניע אותנו. כי רובנו חלשים, מובלעים של החברה כיום. מעדיפים ללכת אחרי זרם ולא ליצור אחד כזה. וכשאני יודע שיש רק דבר אחד שאני יכול לעשות בלי לשאול אך אחד, שזה למות - אני יודע שהלילה אני ארדם. צורמת לי מאוד המחשבה שגם כשאני מנסה, תמיד יש לי את התירוץ הזה בסוף ש"אם משהו לא ילך כמו שצריך או שמשהו ידפק - תתאבד" ולפעמיםאני לא רוצה לחשוב ככה, אבל דברים כאלה הם דפוקים מראש, מולדים. הלוואי והייתה לי היכולת לקבל ולסלוח לעצמי על הדברים שאני פשוט לא יכול לשנות.