אתגר כתיבה ע"פ תמונה

אתגר כתיבה ע"פ תמונה

למה? כי הרבה רוצים פעילויות נוספות בפורום. מתי? כרגע זה אתגר ניסיוני,כדי לראות איך זה הולך.אם הרעיון ימצא חן בעינכם בהחלט יהיה אפשר למסד אותו. איך? די פשוט,אני אפרסם פה תמונה.אתם מתבקשים לכתוב בעקבותיה שיר,סיפור או כל קטע אחר העולה בדעתכם.
 

faery crossing

New member
סבבה.

" שילך להזדיין!" צעקה רלי. "שילך להזדיין! שילך להזדיין!" ניכר היה שהיו אלה שתי המילים היחידות שהכירה. היה לה כל כך הרבה מה לומר אך הכל פשוט התערבב בראשה והיא לא יכלה להגיד דבר. לפתע היא החלה לבכות. בכי חזק וקורע. היא הציתה סיגריה אך לא הייתה מסוגלת להחזיק אותה בפה, היא רעדה כולה. "לכו תזדיינו!!!" היא קראה לעוברים ושבים שהסתכלו בה בתמיהה. היא הייתה מתוסכלת והם מצידם בכלל לא מבינים מה הנערה המוזרה הזו רוצה מהם, צועקת בשפה מוזרה כל כך... היא כרעה על ברכיה, קורסת תחת כובד המחשבות, העיפה את הסיגריה... בינתיים כבר התאספו סביבה שלושה אנשים שבקשו לעזור וכלב שלא הפסיק לנבוח לאחר שאיזה מקל בוער שהגיע מכיוונה פגע בו... "די! די! די! לכו!" צעקה לעבר החבורה שהתאספה סביבה ונופפה בידיה. הם מלמלו כמה מילם בצרפתית, שהו שם עוד רגע, בהו בה והלכו. היא התביישה בעצמה, מה היא עושה?? שוכבת ככה ברחובות פריז וצועקת כמו ילד בן שנתיים באמצע התקף זעם. לפתע משהו תפס אותה מאחור, חיבק אותה. היא זהתה את חברתה הטובה משכבר הימים, עד לכאן היא הגיעה כדי להיות אתה בזמן הזה, עד פריז נסעה... היא חבקה אותה בחזקה, לחשה לה מילים כמו שרק חברה אמיתית יודעת... לטפה את שערה ונשקה לה עד שיכלו שתיהן להרדם בזרועות אחת של השניה. "הוא דפק אותי! הוא דפק אותי את מבינה?? הוא דפק לי ת'חיים! הוא הבטיח והבטיח והביא אותי עד לכאן ועשיו אני לא שווה כלום! אני יכולה להזרק סתם באיזו סמטה ולאף אחד לא יהיה אכפת!" "לי יהיה אכפת." "לעזעזל! איך את עוד יכולה להגיד את זה??" היא בעצמה לא הבינה את זה. מאז שרלי התחילה להסתובב עם הבחור הזה שכל הזמן מחליף שם, (השד יודע איך הוא קורא לעצמו עכשיו, "כדי להתנסות בשינויים הנפשיים של השם." עלק שינויים נפשיים! הבחור הזה יעבור ינוי נפשי רק אם יתאשפז!) היא בכלל שונה, התחילה לגנוב, לשקר, בגדה ודחתה את כל מי שניסה להאיר את עיניה. בסוף ברחה איתו לפריז "לחיים טובים יותר", לדבריו. אח! רלי... אילו ידעת איך פגעת בכולם... בכל מי שאי פעם אהב אותך... איך יכולת להעלם לנו ככה? ללכת אחרי משהו זר, מפוקפק, להתעוור ככה... איך יכולת?? זה מה שהיא הייתה מעדיפה להגיד לה, אך כבר הניחה שרלי כבר יודעת את כל זה, לכן אמרה רק: "קומי. חוזרים לארץ. יש לנו כמה גשרים לתקן."
 

ToryMaster

New member
וואו

מדהים ביופיו, פשוט... אין לי מילים. כל הכבוד, בהחלט הדהים אותי, הקשר בין זה לבין התמונה.
 
אהבה לאור ירח/ אבישג שנהר.

תגיבו
אהבה לאור ירח/ אבישג שנהר. התבוננתי ברקיע, הוא היה זרוע כוכבים. והירח חייך אליי בתמימות. התבוננתי באגם, זה שהיה ממול המגדל הגבוה. העץ השתקף מבעד למים, כאילו זו מראה. הייתה המולה מסביב למגדל הגבוה, התקיימו מצעדים ואני ילדה פעוטה, שמסתכלת ב"מראה".בזמן שכולם נהנים, זוגות משלבים יד אחת בשנייה וצועדים לעבר הירח המעיד על האושר הנצחי. חושך חובק השמיים, ועוטף אותו בצבע שחור קודר. הכוכבים הם אלו שמנצנצים להם, במרומי השמיים. הרגשתי עצב וריקנות, כאילו תלשו לי את הלב מהמקום. אני מרגישה חלולה, למה לי לבהות במגדל ולהרהר בלי סוף? כעסתי על עצמי עד מאד, צבטתי את ידי בחזקה. לפתע, שמעתי צעדים. נשענתי על גבי גזע העץ שהיה מאחוריי. פחדתי להסתובב ולראות מי התקרב אליי. צל הדמות התנוסס על גבי האדמה הקרירה. הרוח נשבה בסערה, והמעיל בו התכסיתי כאילו הוא שמיכה, התנופף כשובל גלימה. הצעדים הפכו חזקים יותר ויותר, והפחד שלי גבר. פתאום הוא שאל: "שלום, נעים מאד. אני אליוט, ואת?" התבוננתי בדמות הניצבת לפני, ואמרתי בנימוס: "שלום, אני קארין". הוא ענה בחביבות: "קארין, שם נפלא". גיחכתי לתומי, בקול שרק חירש יכול לשמוע. הוא חייך אליי, ואני חייכתי אליו. וחיוכנו נראו בהגדלה ב"מראה", באגם שלי, באגם שממול המגדל הגדול. המגדל בו השתלבתי עם אהוב חיי. מגדל האהבה, חשבתי לעצמי. כל כך רומנטי כאן. אגם, ברווזים "נוסעים" באגם ללא הרף. המגדל הגדול, שבלילות קריר, והמגדל מואר פה באמצעות אורות מיוחדים. הזוגות שעוברים פה. וכמובן, הזוגות שמתאהבים פה. אני ואליוט קמנו, צעדנו יד ביד וצעדנו לעבר הירח, שהעיד וחייך במלוא העוצמה, הירח של האושר הנצחי.
 

Blond angeL

New member
מר סמידל

לילות ינואר הקרים הלכו והתקררו ככל שחלף הזמן.ברוב הבתים כבר הוכנה הספקת עצים להסקה.חורף... פריס התכסתה שלג רך ולבן כסיד. כשרגליי היחפות רק נגעו באותו הפלא הלבן חשתי רעד בכל הגוף,היה לי כל כך קר. מר' סמידל הלך אחרי במגפיים גדולות שתאמו את גודל רגליו,מעילו היה מרופד היטב וכובעו תאם את מידות ראשו באופן מדוייק. "תתחילי לנקות" הוא אמר לי בעודו מדליק את הסיגריה בעזרת מצת כסוף עם חריטה-"באהבה,פריניסאווה",תמיד תהיתי מי זאת הפרניסוואה הזאת,אולי הייתה אהובתו או אולי בכלל קרובת משפחה... לקחתי בידי את הכפית והחלתי לפנות את השלג מין שביל לבני השיש המבריקות. הוא לקח את הסיגריה וכיבה אותה על זרועי החשופה,זה חימם אותי מהקור המקפיא... שמלת הקיץ הקלילה שלבשתי משכה לא מעט מבטי תמיהה מצד הגברות שצעדו ברחובות פריס המודרנית,כל אחת והפרווה שלה,או הכלב...כבר חדלתי להבחין. מר' סמידל תפס איזה מקל וזרק אותו על גבי,זה לא כאב במיוחד אך הבנתי מכך שהוא מצפה שאגביר את הקצב. לאחר פינוי של כשעה וחצי מר' סמידל נכנס אל תוך האחוזה ואני יכולתי לנוח קצת,ידעתי שהוא יהרוג אותי אם יראה שהפסקתי. שמעתי את מנעול הדלת נפתח וחזרתי במהירות לעבודה.הוא הביא לי כוס מיים,אוי סוף סוף,הגרון שלי היה יבש וצחיח כמו מדבר סהרה. הוא הגיש את הכוס מיים לפניי ושפך את המיים עליי. הייתי כולי רטובה הרגשתי איך המים שעל פני קפאו,ככה הייתי,מוגנת בקרח. מר' סמידל היה הבן-אדם הכי מתחשב שהכרתי-הוא גרם לי ללכת יחפה כדי שאסתגל לקור ולא אסבול מצינונים של אנשים חלשים. הוא גרם לי לסבול כדי שאחר כך אהיה מכשולים יותר קטנים לא יפילו אותי. מר סמידל לקח אותי למגדל אייפל. מר סמידל הפיל אותי בדחיפה ממגדל אייפל מר סמידל לימד אותי לעוף...
 
שפה גבוהה- שפה סיפרותית.

זה מצויין
למרות ששפה פחות גבוהה, אבל ספרותית במידה היא גם טובה! אשמח אם תגיבי על הרטע שאני פירסמתי בשירשור זה
**רומזת רמזים עבים כמו פיל**
 

Blond angeL

New member
חחחחח.......

הצחוק על הרמז לא על הסיפור...... הסיפור ממש מקסים,קטע קטן שלא הבנתי זה אם יש כזאת המומלה סביב איך פתאום היא שומעת צעדים?
 
אממ..

היא יודעת שיש המולה, אבל מול האגם, איפה שהיא יושבת לבד, אז שקט שם, כאילו אפאחד לא היה איתה שם. ואז היא שמעה צעדים, כי משם לא ממש שמעו את ההמולה.
 

ganooov

New member
כחול שחור (ט). ../images/Emo13.gif

זה חביב, לא יותר מזה
. אני כל כך אוהב את השקיעה רק בגלל שאחריה מגיעים המון צבעים כהים כחול ותכלת ושחור וכחול עמוק המון גוונים של כחול ושוב שחור אני קופץ אל הים השחור עם קצת כחול אפילו הדם שלי ייראה פה שחור הנה כריש, קפצי גם את, בתקווה שאחרי המוות אין גיהנום.
 

Mooa-Numi

New member
עיר החושך.

המקום שהיא הכי אהבה בעולם, היתה הפינה שלה מתחת לעץ. קשה להסביר למה, או איך, אבל רק שם הרגישה בטוחה. בלילות אביביים ושקטים היתה מתעופפת לשם, ויושבת מתחתיו. את רגליה היתה משכשכת במים הקרירים של ראשית אפריל, לראשה היתה מכינה זר ענפים יבשים שאספה מהקרקע. רבים היו האנשים שראתה מפינתה- משפחות שבאו לראות את העיר הגדולה, זקנים שכמהו לרוח נעוריהם שחלפה במקום, זוגות אוהבים שלא השגיחו בקיומה, קבוצות תיירים מארצות רחוקות. יותר מכל אהבה את האוהבים שמילאו את האיזור. מבט אחד וכבר ידעה את הסיפור שלהם: אלו נמצאים בפגישה השניה, עוד מעט יחוו את הנשיקה הראשונה. אלו התחתנו שבוע שעבר, באו לכאן לחגוג ירח דבש. אלו שם נשואים, והזוג שמאחוריהם לא הכי. אחד כן, השניה לא בדיוק. אהבה לראות אותם, צופה בהם ממקום מסתוריה, מחייכת, לועסת בקצה פיה פרח נושן. אך דווקא עם הבודדים היתה לה בעיה. היו עוברים- נערה שנעזבה ביום האתמול, אלמן ישיש שאהב להזכר באותם טיולים עם אשתו, גבר שפגישתו לא נחוותה כמו שהוא ציפה שתחווה. היו הולכים, מפרידים בין הזוגות המאושרים, המאוהבים, טימאו את פריס, אהובתה. והגרוע מכל- היו מבעירים בה את היצר החייתי שקיוותה לשכוח. יותר חזק מכל היגיון שלה, מכל ערך עמום שלחש מאחורי ראשה, היתה מריחה אותם. את ריח אכזבתם, את ניחוח עצבותם. הריח היה משגע אותה, משכיח ממנה את מצפונה. היתה תרה אחריהם בעיניה, עוקבת אחריהם כאשר נכנסו לשדה ראייתה. קמה על רגליה, מוציאה את הפרח המתוק מפיה. פוסעת בשקט אחריו- אותו נער בודד בעיר האורות והחושך- לא מורידה ממנו את עיניה. הלך בצילו של המגדל המפורסם, מבנה מתכתי ומואר שתחתו ישבה שנים, שקוע בבדידותו, מסתתר בגמלוניות שאפפה אותו. אותה גמלוניות שאומנם הצלה עליו מאורות העיר, אבל לא מעיניה הדולקות. לוחשת אליו. מעירה אותו מהתרדמת הרגעית שנחה עליו. מרים את ראשו, תר אחר אותה לחישה עלומה, ולשניה אחת אחרונה תופסים אישוניו את אותה דמות אפלה, את עיניה הבורקות. דקות ספורות אחרי זה, לאחר שסיימה לשתות את דמו בתאוות בשרים, מניחה את גופו החלול באגם נותנת לו לשקוע. אורות פריס ביחד עם אדוות אחרונות משתקפים בעיניה החיות. חוזרת לעץ שלה, שבה להסתכל על הזוגות האוהבים. לועסת פרח דקיק, צוּפוֹ המתוק מתערבב עם שאריות הדם שעל שפתיה. כמה שאוהבת את פריס.
 

Mooa-Numi

New member
אגב-

היה ממש קשה להתחבר לתמונה. לא יודעת למה, לא היה בה שום סיפור.
 
למעלה