אשת השבוע - sunsoon

[Nia11]

תודה על הטיפ לחימר

אני מאוהבת בחומר הזה, אבל אין לי בבית, ונראה לי שעם תינוקות זה מעולה. זה חומר לא רעיל בכלל, כייפי לעבודה, ניתן למיחזור, וגם עם בולעים אותו זה יכול לעשות רק טוב (ניקוי מעיים). אני אנסה עם הקטנטונת שלי.

 

[א ו ר י ת ס]

גם נדחפת

מוכרחה להביא את הקישור הבא בנושא יצירה עם ילדים (שורה תחתונה למי שמתעצל לקרוא הכל: עדיף לעזוב אותם לנפשם בקטע הזה).

 

[down under1]

תודה על השורה התחתונה ../images/Emo6.gif זה המון לקרא

ואני קצת עייפה... זו גם הגישה שלי בכלל, אני אוהבת לתת לו לשחק עם דברים לפי ההגיון שלו ולא לפי מה שנראה לי נכון או מה שלמדו אותי כנכון. ההגיון שלי אומר לא לנבן את הדמיון שלו, אבל פעמים אני טעה אם אין פה עצלנות מצידי

אני גם משחקת כמו שאני יודעת לפעמים, אבל רק אחרי שהוא מצא את הדרך שלו. סבתא שלו מצד אבא למשל יכולה להוציא אותי מדעתי מזה שהיא צריכה להראות לו כל דבר... אבל היא רואה אותו פעם בחצי שנה אז לא נורא...

 

[יעל אוסטרליה]

גם נדחפת

איפה באוסטרליה? אני מסידני - יש מצב לקשקושים עם ילד בן 13 חודשים? (אפשר במסר כמובן)

 

[down under1]

שלחתי לך מסר...

 

[aila10]

גם מסידני

 

[s u n s o o n]

יופי של השורה התחתונה

כן, לעזוב לנפשם ועדיף שיהיו גם חומרי יצירה עזובים איפשהו בסביבה וכך הילדים יהנו ליצור אם "ללמד" - במקום לקבל כייף מתהליך היצירה ולהפיק תועלת ממנו הם עלולים להפוך לביצועיסטים של העבודות ה"יפות" בשביל לרצות אותנו, המבוגרים. עדיף גם להימנע מהכנסת תחרותיות כלשהי (נפוץ מאוד ב"מסגרות") ושיפוטיות כלשהי (לרע אבל גם לטוב - "איזה יופי" זה גם ציון) אלא בהתייחסות לציור להעביר מסר "כן, אני רואה, ומעניין לי מה ציירת" - ודרך לעשות את זה - להגיד מה את רואה בציור (פס אדום, כתם וכו') מצד שני, אני לא פוחדת להיות חופשיה גם אני ליצור ליד הילד לא פוחדת לספר סיפור ולצייר - איך שכייף לי לצייר, בלי להתחנף. ואם אני עובדת בטכניקה מסוימת והילד מבקש ללמוד - משתדלת לשתף אותו בעשיה. לא פוחדת, למשל, "ללמד" לכפל דף ולגזור "מפיות". הרי זה הרצף - אני יוצרת ודור הבא מצטרף... אולי, כמו בתחומים רבים, כל דבר הוא טוב אם בא ממקום של אהבה

 

[האיילות בלילות]

אפרופו השורה התחתונה

האם מהנסיון שלך, ומהעבודה הצמודה עם אותה מומחית שטוענת שהפרעות קשב וריכוז ודומותיה קשורות לשינויים קלים במוח שאפשר לתקן (סילחי לי על הניסוח, נראה לי הבנתי למה הכוונה), את מסכימה עם מסקנותיה של חווה בת חיים שהתערבות מוקדמת בתהליכי השירבוט הטבעיים ו"לימוד" של ילדים בגיל הרך איך לצייר עשוי לגרום להפרעות קשב וריכוז, ליקויי למידה וכו'? והאם בעבודתך עם ילדים גדולים יותר שסובלים מקשיים אלו, שחזרה לשלבי התפתחות קודמים בציור מסייעת בשיפור מצבם?

 

[s u n s o o n]

אפרופו השורה

הי עוד לא קראתי את הדף של חוה...אולי כשאוריד את ה

של אשת השבוע בינתיים עונה לשאלתך כך לדעתי שלב השרבוט חשוב מאוד, וחשוב לעבור את כל שלבי ההתפתחות הטבעית, ולא בריא "ללמד" ולהתערב, - לא בגיל ה"שרבוט" ולא מאוחר יותר, למשל לא בריא ללמד אותיות לפני שהילד מוכן לכך. זה בהחלט עלול להוות טריגר לליקויים למיניהם. אבל, כמו שלא כל מי שעבר טראומה דומה ייפתח את אותם התסמינים של תסמונת פוסט טראומתית קשה, כמו שלא כל אחד יידבק במחלה וויראלית אם ייפגש עם אדם חולה - אלא רק מי שיש לו "קרקע מוכן", מערכת חיסונית/ אחרת חלשה, אותו הדבר לדעתי קורה כאן. שאלה מהי התערבות, ומהי מידת ההתערבות שדרושה כדי "לקלקל" את התהליך לילד מסוים. בדרך כלל, זה שילד יראה שאני מציירת גם פיגורטיבי לא יזיק לתהליך השרבוט שלו - כמו שזה שאנו ההורים הולכים לא מפריע לילדינו לעבור את שלב הזחילה. לשאלתך השניה - בעבודתי עם מטופלים (ילדים וגם מבוגרים) ראיתי, שלעתים הדרך להחלמה עוברת דרך רגרסיה - חזרה לשלבי התפתחות קודמים - שקורת "מעצמה" בתהליך הטיפולי כשהמטופל זקוק לכך.

 

[חגית שיח]

הי,איזה כיף לקרוא

וגם לי מעין שאלה- בני בן ה-11 מטופל היה בליווי התפתחותי אינטנסיבי עד גיל 6 בעקבות פגיעת ראש כשהיה בן חצי שנה(תאונת דרכים),בשלב מסוים הפסיק לשתף פעולה ואכן לקחנו "חופש" מהישיבה מול מטפל בחדר ועברנו לפעילויות אחרות כגון רכיבה טיפולית.... כמעט כל דבר שעשינו לא החזיק מעמד לאורך זמן, ובשלב די מהיר הוא הפסיק להתעניין ולשתף פעולה. כיום הוא במסגרת של החינוך המיוחד- למזלינו ביה"ס מקסים,ומושקע. ובמסגרת זו הוא נפגש בשנה שעברה עם מטפלת באומנות- באופן פרטני, לאורך כמעט שנה. אני לא הצלחתי לזהות שיפור בתחום מסוים, יותר נכון קשה לי להצביע ולאמר מה זה עשה לו, באופן כללי הוא גדל ומתפתח וגם היכולות שלו משתפרות . גם בזה הוא הפסיק לרצות ללכת ואכן השנה הוא אינו משתתף בטרפיה. ואוסיף שלמזלנו הרב השאריות מהפגיעה שהייתה קשה - קטנות וכמעט לא מורגשות. והשאלה- האם זהו מצב אופייני לילדים שזקוקים לתרפיה,האם גם אחרים מאבדים עניין בקלות, פחות נהנים? ועוד שאלה - האם המטופלים מסיימים פרק טיפולי עם תוצאות ברורות,או שבדרך כלל קשה לבגדיר את השינויים?

 

[s u n s o o n]

חגית

לא ידעתי על התאונה... (ובעצם מה ידעתי? יש לי תחושה שאני מכירה אותך יותר מנשים אחרות כאן בפורום כי דברנו- עכשיו קלטתי שנכון שדברנו אבל כל שיחותינו היו בנושא הקושיז) לשאלותיך: קשה לי לתת תשובה חד משמעית, התשובה היא – יש ויש. יש שמאבדים עניין בקלות, ויש שממשיכם שנה ושנתיים והמוטיבציה רק עולה. "האם זהו מצב אופייני?" – זה מצב שמבטא את האופי. מה קורה לו עם ה"מוטיבציה להמשיך" בתחומים האחרים (חוגים, פעילויות או קשרים בן אישיים)? לרוב, זה נושא לטיפול, נושא בפני עצמו. לפעמים, זה דווקא אומר שהטיפול כזה לא מתאים לו, בשלב הזה של חייו. אי אפשר לתת תשובה ווירטואלית. "לשבת מול מטפל בחדר" – לא חייבים לשבת בחדר. קראי את תשובתי לשני. אין הבדל מהותי בין טיפול באמצעות האמנות לבין טיפול באמצעות דרמה/ תנועה/ מוסיקה/או פסיכודרמה/ או טיפול באמצעות בעלי חיים , כל אלה רק כלים שונים להבעה. אצלי, כמעט ואין מי שיושב כל זמן הטיפול. אפשר להיות בתנועה, ואפילו היה ילד ששיחקתי אתו כדורגל – כן , טיפול באמצעות כדורגל! העיקרון שלי (כתרפיסטית בגישה האינטרמודלית) להתאים את הטיפול לאדם ולא את האדם לטיפול. גם כשעובדים "קונבנציונלי", במדיום אחד – חשוב לבחור במדיום שיותר מדבר אליו. ולעוד שאלה: לעתים השינויים ברורים ולעתים לא, קורה גם שאין "תוצאות" – כמו בכל טיפול. איך יודעים אם הטיפול הצליח? – לפי החיים, השינויים שבהתחלה מתבטאים במרחב הטיפולי בשלב הבא חייבים להתגשם בחיי יום יום (הרי זו מטרת הטיפול, בגדול). אבל, גם כשהשינוי לטובה קורה לא תמיד קל להצביע על סיבתו המדויקת, כי הטיפול הוא ארוך תווך ובתנאי החיים ולא במעבדה סטרילית. השפעות של טיפולים אחרים או אירועים או גדילה והתפתחות טבעית, כמו שציינת. האם נפגשת עם המטפלת באמנות? האם הרגשת נוח לדבר אתה? אפילו עכשיו, כמעט שנה אחרי, ממליצה לך להפגש אתה ולשאול את מה שיש לך לשאול.

 

[אמארונה]

אשת השבוע - sunsoon

 

[s u n s o o n]

מה זה בכלל - תרפיה באמנות/יות?

למי זה יכול לעזור? תרפיה באומנות מתאימה לילדים ומבוגרים. הטיפול עשוי להועיל במכלול מצבים, בצמתים החשובים בחיים וכן בקשיים כמו - חרדות, פחדים, דימוי עצמי נמוך, הפרעות התנהגות, אי נוחות וכאבים נפשיים וכן מיחושים גופניים. היא יכולה לסייע רבות לנשים בתקופת ההריון ואחרי הלידה, בראשית האימהות ובהמשכה. מהי תרפיה באמנות? תרפיה באמנות הנה טיפול פסיכולוגי לא וורבאלי, כלומר זה שמשתמש בדימויים ויצירה בנוסף למילים או במקומן. אמנות ויצירה קיימים בבסיס קיומנו האנושי. תפקידה של תרפיה זו, לשחרר כוח אדיר זה ולהשתמש בו לריפוי עצמי. התהליך של התרפיה באומנויות מבוסס על ההכרה כי מחשבותיו ורגשותיו של האדם הנובעים מהלא מודע, זוכים לביטוי באמצעות דימויים ולאו דווקא באמצעות מילים. בתהליך היצירה קיים דיאלוג בין האדם לבין יצירתו המאפשר התמודדות ועיבוד קונפליקטים המטרידים אותו ומציאת פתרונות. כל זה חייב להעשות במסגרת תומכת המאפשרת לאדם להביע תכנים העולים מתחום המודע והלא מודע באופן בטוח ומכיל. תרפיה באמנות משתמשת גם בכוח הריפויי של תהליך היצירה, וגם במה שקורה באינטראקציה בין המטפל והמטופל בחלל הטיפולי. כל דפוסי התנהגות, רגשות, מחשבות, איפיונים וכו' של האדם, כולל אלה מהרבדים העמוקים ביותר, מהלא מודע - כל פני אישיותו - באים לידי ביטוי, למעשה, בכל דבר שהוא עושה או אומר, גם ביצירותיו באמנות וגם בקשר שנוצר בינו לבין אדם אחר (כאן, בינו לבין המטפל). הטיפול יכול להתהוות דרך דיאלוג בין האדם לבין יצירתו וגם דרך הדיאלוג בינו לבין המטפל ודרך הקורה במרחב הטיפולי שיהווה עיבוד, תובנה,חוויה מתקנת וריפוי לטראומות מהעבר. מה ייחודי בתרפיה בשיטת אינטרמודלית – בין-תחומית? לפי גישה זו הלימוד האמיתי מתרחש מתוך החוויה האישית. כילדים, דרכי הביטוי שלנו באמצעות אמנויות (משחק, יצירה, ציור, סיפור וכו') הן חלק בלתי נפרד מהתפתחותנו. הילדים הקטנים יוצרים ללא עכבות הנובעת משיפוטיות, תחרותיות או השגיות. באופן אינטואיטיבי האמנויות משמשות להם ככלי טיפולי המסייע לנו בהתמודדות עם כאב, פחד, תסכול וכו'. תרפיה הבעתית בין-תחומית שואבת השראתה ממקום זה ומציעה התנסות חוויתית היוצרת אמון ובטחון ומזמינה שימוש בדמיון, בחלומות ובעולם הפנימי כמקור של אפשרויות חדשות, גילוי כוחות נפש ויצירת קשרים בין-אישיים חדשים. תרפיה זו אינה מציעה פתרונות לסילוק רגשות "שליליים" או כאב. אלא, לתת להם קול, צורה וצבע באמצעות אמנויות (ציור, פיסול, מוסיקה, דרמה, שירה, סיפור) כדי לחקור, לגלות ולאפשר את הביטויים באופן ישיר או עקיף ולאפשר פריצת דרך, שחרור חסמים וריפוי. עקרון מנחה: התאמת הטיפול לאדם ולא את האדם לטיפול. גישה זו אינה מפרידה צורת הבעה אחת לאחרת. ההפרדה או ניסיון להוביל לטיפול במדיום אחד בתהליך הטיפולי או להוביל את המטופל למקום "נוח" לנו, עשויה (בייחוד עם ילדים) ליצור התנגדות גלויה או סמויה למדיום זה, אשר עלולה להוביל לכעס, תסכול, הסתגרות ופגיעה באמונו של המטופל ואף למנוע ממנו להרגיש חופשי ומשוחרר להביע את רגשותיו. אין ניגוד בין דרכי הבעה שונות . הבעת הרגש, שבא לידי ביטוי בדרכי הבעה שונות מביאה להבהרתו. הכלי האמנותי הנו אמצעי בלבד דרכו ניתן להביע רגשות, לבנות תהליך – ואינו בהכרח תופס מקום מרכזי בטיפול.

 

[האיילות בלילות]

האם את יכולה להרחיב לגבי הנשים?

כתבת "היא יכולה לסייע רבות לנשים בתקופת ההריון ואחרי הלידה, בראשית האימהות ובהמשכה". האם את יכולה להרחיב? האם עבדת עם נשים בשלבי חיים אלו?

 

[s u n s o o n]

לגבי הנשים

הדגשתי כי יש לי רושם שיותר מכירים את התרפיה באמנויות ככלי סיוע לילדים, או ל"אוכלוסיות מיוחדות", ופחות מכירים את התועלת שיכולה להיות מתהליך כזה לנו עצמנו, במיוחד בצמתי החיים. אני עצמי השתתפתי בקבוצה של "הכנה רוחנית ללידה" - קבוצת קטנה של נשים הרות בהנחיית שתי נשים - פסיכולוגית "קונבנציונלית" ומטפלת באמנות. זה נתן לי כל כך הרבה!!! שנים אחרי, עם חברתי-מיילדת ייצרנו תכנית ההכנה ללידה שכללה את שני תחומי ההכנה - גשמית ורוחנית.

 

[האיילות בלילות]

../images/Emo13.gifשלום סנסון! וואו!!../images/Emo106.gif

את נשמעת פרסונה מרתקת!! גם אני למדתי טיפול באמנות , אך לצערי טרם עשיתי בזה שימוש, למרות שההתנסות בזה מאוד מאוד מתחברת לי. יש לי המון שאלות...אני אנסה לעשות סדר. מעניינת אותי הדרך המקצועית שעשית. אם תוכלי לספר על ההתפתחות המקצועית שלך, איפה ומה למדת, איפה עבדת והתמחית וכיצד הגעת לתחום שבו את עובדת היום? ואיך זה השתלב באימהות שלך? ובתפיסת העולם הטבעית והאלטרנטיבית שלך. המרכז שאת עובדת בו נשמע לי בול מה שחסר היום. לי טיפול באומנויות מתחבר באופן כל כך אינטואיטיבי לטיפולים אלטרנטיביים אחרים, שזה נראה נורא מוזר שרוב המטפלים באמנות עובדים במערכות בריאותיות ממסדיות נוקשות. שאלה אחרת שרציתי כבר מזמן לשאול אותך, בעניין האמהות שלך. נראה לי שאת האמא הכי וותיקה כאן בפורום. ואני תוהה, איך את רואה בפרספקטיבה של זמן, את היחסים עם ביתך הבכורה, בהקשר של ההתייחסות שלה לדרך החיים הטבעית שאת מחנכת בה את ילדיך. האם את רואה שדרל החיים הזו מוערכת כל ידה? האם את נתקלת בגילויים של "מרד" האופיניים לגיל הזה בהקשר של הערכים שחינכת אותה לפיהם?

 

[s u n s o o n]

האיילות!

רק עכשיו שמתי לב שזה האיילות - ולא בלשון יחיד, האיילת איזה שיר חלומי, מה עושות האיילות... תשובה על דרכי המקצועית קישרתי לשאלתה של ריבר (כאן למעלה). בקשר לשאלתך השניה, זה מורכב. למרות ה"וותק" לא נראה לי שבשלב הנוכחי עברנו את "מבחן הזמן". זה נושא שגם אצלי מעלה שאלות רבות. יש כאן בפורום כאלה שהן ה"דור השני" לבוחרים בדרך ההורות הטבעית (אופס ההכללות ... אבל מובן). יותר נכון נראה לי לשאול אותן (אגב, שאלתי), או אפילו בלי לשאול - עצם נוכחותן כאן אומרת. במקרה של הבכורה שלי (בת כמעט 15) דרך החיים הטבעית לא באה כדרך חינוך או פילוסופיה או בחירה אלא כדרך ההישרדות היחידה שראינו. כתינוקת הייתה חולה מאוד והבחירה השניה (ממנה ברחנו) ההיתה חיים עלובים עם טונה תרופות כל כמה שעות ולמרות זאת סבל. כך, באתי ל"טבעי" מהסיבה ה"שלילית" - וכבר אחר כך, גיליתי סיבות "חיוביות" ל"בחירה הטבעית", בתחומים רבים. (כמו לדוגמא הלידה - בהתחלה בחרתי ללדת בבית רק בגלל שפחדתי בבית חולים - ורק אחר כך הבנתי שבית,בשבילי, זה מקום הכי מתאים ללדת.) יש גם פאנים נוספים - זה שאני מעודדת לביטוי רגשות וכך אם יש כעס או תסכול זה לא נשמר "בתוכנית חיסכון, אלא יוצא ומעובד ישר, זה שהיא בכלל רגילה לזה שהוריה "מוזרים", לא רק בתחום הזה, ושיש כל מיני אנשים "מוזרים" בעולם, וזה שלמעשה... אני לא "מחנכת" ולא "דוגלת" -בחיי. אני לא מגדירה את עצמי כדוגלת בשיטה זו או אחרת. התחלתי לענות לך כי נראה לי שהבנתי למה את מתכוונת - אבל אולי זו התשובה הנכונה והכי משקפת: אני לא "מחנכת לערכים"!!! אני פשוט חיה איך שאני רוצה. והילדים - הם פשוט חיים אתנו, מצטרפים טבעי...

 

[s u n s o o n]

תודה!../images/Emo140.gif

תודה על האירוח!

ושיהיה שבוע נפלא!

 

[ribber]

../images/Emo13.gif

שלום

עבדתי בעבר עם מטפלת דרך אומנות, בעיקר עם ילדים מתחת לגיל שנתיים. מאוד רציתי להכנס אל התחום אז. כיום אני כבר לא עובדת עם ילדים (פרט ליורשת העצר הפרטית שלי

. אבל מעניין אותי לדעת איך הגעת להכשרה?

 

[s u n s o o n]

איך הגעתי לתחום - תשובה ל ribber ואיילת

הי כאן,- בשרשור הזה, בפורום - אני שמחה לשתף מנסיוני האישי והמקצועי, אך זה לא אומר שאני מוותרת על הכייף להישאר פרסונה ווירטואלית

. לכן עונה בקיצור וללא שמות - אם מעניין לכן לשמוע שמות (שלי, של אנשי המקצוע עליהם כתבתי או של מוסדות ההכשרה וההתמחות) - אפשר דרך מסר. שני תחומים שהכי עניינו אותי בילדות - אמנות ורפואה. התלבטתי קשות מה לבחור ולבסוף בחרתי בלימודי האמנות. סיימתי את הלימודים במכללה לאמנות במגמה להוראה.

בארץ בחרתי ללמוד שוב (תואר ראשון באמנות).

הבכורה - "העבודה" משנה ב'

. כשהייתה קטנה, נחשפתי לעולם ה"בחירה הטבעית" והתחלתי ללמוד רפואה טבעית - לא פורמאלי אלא כתחום של ההורות הטבעית. במשך שנים, למדתי - מספרים, מאנשים שפגשתי, מניסיון - להיעזר בדרכים שונות של הריפוי הטבעי. במקביל - בעבודה עם ילדים, גם ילדי שלי וגם בחוגים לאמנות שהעברתי, ראיתי איזה כוח ריפויי טמון בתהליך היצירה. "במקרה" גיליתי שיש מקצוע בדיוק כזה - ריפוי באמנות. גם ריפוי וגם אמנות.בשבילי זה היה השילוב של 2 המקצועות שרציתי ללמוד בילדות וחשבתי שעלי לבחור רק אחת מהן. אחר כך - לימודי התרפיה באמנויות

(תכנית תלת שנתית שאצלי הפכה לכמעט 6-שנתית בגלל ההריון והלידה באמצע). עשיתי התמחות וגם עבדתי במקומות שונים, כולל ב"לב הממסד" - שירות פסיכולוגי, בית חולים פסיכיאטרי ועוד. העיקר למדתי מהעבודה המודרכת "בשטח". ובכלל - לדעתי

זה לא חשוב - העיקר אני לומדת מהחיים...