אשת השבוע - sunsoon

אמארונה

New member
אשת השבוע - sunsoon

אשת השבוע שלנו היא sunsoon שתענה על שאלות בנושא Art Therapy sunsoon: "אני אמא יחסית ותיקה יש לי 4 משרות מלאות בבית, הבכורה עוד מעט בת 14 וחצי הקטנה בת 10ח', ובנוסף אני מטפלת באמנויות - Art Therapy. עבדתי גם במוסדות וגם בקליניקה פרטית, עם ילדים ועם מבוגרים, עם אנשים שונים מאוד ושהיו במצבים שונים מאוד. לפני כחודשיים חזרתי לעבודה הטיפולית לאחר שנה של הפסקה (הריון ולידה). רגילה להיראות "מוזרה" (אבל להפתעתי כאן מרגישה דווקא "מיינסטרים של הפורום"...) בדברים רבים: לידת בית, קשב ור''פ, לינה משפחתית, יניקה עד גיל 3 -4 ועוד... ואפילו המקצוע – זכור לי מאחד השרשורים שאמנות פה מקצוע נפוץ, הרוב ענו שעוסקות או באמנות או ברפואה טבעית... מוזמנות לשאול כל שאלה על טיפול רגשי - באמנות/מוסיקה/דרמה/בעלי חיים/תרפיה במשחק/פסיכודרמה/שילוב אמנויות... ועל שיטות נוספות של עזרה. לא נולדתי בארץ והעברית שלי טעונה שיפור, לכן סליחה על שגיאות כתיב, ואל תהססו לשאול אם יהיו קטעים לא ברורים בדברי." שיהיה לכולנו שבוע נעים וטוב
 

shanny23

New member
הי

קודם כל, שבוע נפלא... רציתי לשאול על נער שנולד במלחמת המפרץ (האם היתה לחוצה ומפוחדת במהלך ההריון בגלל המלחמה), היום הוא סביב גיל 16. הוא נולד עצבני, בכה המון בשנה הראשונה. היום הוא כאמור נער מתבגר ומתאר את עצמו עם "פקעת עצבים" וכל הזמן מרגיש עצבני, צועק ומתפרץ. האמא מספרת שככה זה היה כל השנים, לא רק בגיל ההתבגרות... אנחנו מחפשות פעילות שתעניין אותו ותרגיע אותו (האמא מטופלת אצלי) והילד שאגב לא לומד במיוחד וחוץ ממשחקי מחשב וכדורגל, לא הרבה מעניין אותו.. האם את חושבת שפעילות באמנות יכולה להרגיע אותו והאם הוא צריך לאהוב את זה כל החיים או שאחרי שיחשף, יתכן וילמד לאהוב את זה והאם זה יעזור לו להרגע.. מה המלצותייך?
 

s u n s o o n

New member
שני

שבוע נפלא לך ולמטופליך נכון – חוויותיה של האם ההרה משפיעות על העובר, באופן בלתי נמנע. רואים את זה גם בחיים וגם בעבודה הקלינית וגם במחקרים המדעיים, ויש הסבר פיזיולוגי פשוט לכך. כעת, השאלה שנראית לי הכי חשובה זה לא "בגלל מה" אלא "מה לעשות". את צודקת, האמנות זה לא רק "הכנת תוצר" אלא תהליך שעשוי להיות ריפויי. אמנות ויצירה קיימים "בבסיס קיומנו האנושי" ועצם היצירה יש בה כוחות ריפוי, ריפוי עצמי. תרפיה באמנות מכירה בכוח הזה ומשתמשת בו, אבל אינה רק "פעילות באמנות". תרפיה באמנות = פסיכותרפיה, שמשתמשת בנוסף למילים (או לעתים במקומן) בכלים לא וורבאליים (אמנות). הכלי האמנותי הינו אמצעי בלבד דרכו ניתן להביע רגשות, לבנות תהליך – ואינו בהכרח תופס מקום מרכזי בטיפול. במקרה שתיארת, אני חושבת שקודם כל צריך להביא את הנער למצב בו הוא יוכל להתעניין ולהפיק תועלת מהיצירה. לעורר את "מערכת השיקום העצמי" שלו. זה יכול לבוא דרך טיפול רגשי כלשהו, אגב, אין הבדל מהותי בין טיפול באמצעות האמנות לבין טיפול באמצעות דרמה/ תנועה/ מוסיקה/או פסיכודרמה, כל אלה רק כלים שונים להבעה. יש גם "תרפיה הבעתית בין תחומית", ש"על הנייר" היא המקצוע שלי, שמשתמשת במדיומים שונים. כך או אחרת, חשוב למצוא מדיום (= כלי) שמתאים לנער. תרפיה זו תאפשר לו לבטא כעס לא בדרך צעקות והתפרצויות - ולגדול. ה"פוש" הראשוני, שכמו שנשמע לי חייב לקרות פה, יכול לבוא כמו שאמרתי דרך תרפיה באמנויות או תרפיה אחרת. בקליניקה הירושלמית בה אני עובדת כעת מיושמת תרפיה NST שמשתמשת במנגנונים הדומים לאלה שקורים בזמן שינה כדי להביא לשיקום העצמי של המוח – שיפור מטבוליזם המידע, מחזור הדם ועוד, - וכך יוצרת תנאים פנימיים חדשים. זו אחת הדרכים היעילות לתת "פוש" הראשוני, ולייעל תרפיה באמנויות. אגב, בקליניקה עליה סיפרתי לכל אחד נבנית תכנית טיפולית ייחודית, שאחרי או במקביל לNST יכולה לכלול תרפיה באמנויות, דיקור, וטכניקות נוספות של הריפוי הטבעי. מרגיש לי מאוד נכון לעבוד בצוות. שמחה לקרוא שאת מטפלת באמא של הנער – זה כבר סימן טוב…זה כל כך ביחד – גם גוף ונפש, וגם אמא וילד. מה שהאמא עושה, אם זה הדרכת הורים ואם זה טיפול לה "לעצמה", גם כן משפיע על הנער. מה עוד? מניסיוני, הומאופתיה גם כן יכולה להיות לעזר רב. ועוד - חשוב לזכור שהנער בגיל ה"קשה" (למרות שזה לא אומר "יעבור לבד")
 

s u n s o o n

New member
בכל מקרה עונה - הרי האדום בשביל לענות לא?

אור גני אספר לך סיפור (אמתי – אבל שהפך כבר לאנקדוטה מקצועית): ילד אחד צייר בית וצבע את הגג בשחור. פסים שחורים שטוחים וחזקים. למורה, שהייתה בקטע של ה"ניתוח ציורים" זה "הדליק נורה אדומה" והיא פנתה ליועצת. הילד התבקש לצייר שוב, ושוב צייר את הגג השחור ויותר מכך, הפעם קרע את הנייר באמצע הגג שצייר, והמשיך בכוח רב לקווקוו בשחור על כל שטח הגג כולל החור. היועצת והפסיכולוג דנו אם להזמין את ההורים או לערב את הרווחה – הרי בטוח משהו לא כשורה פה... עד שבסוף מישהו החכים לשאול את הילד – למה ציירת ככה, הגג בשחור? ומה הילד ענה? – "עשו לנו זפת" היה חור בגג הבית ובאו פועלים ותקנו והוא נלהב להתבונן – ואחר כך זה מה שצייר. בלי הרבה פילוסופיות. ברור לי שמחשבותיו ורגשותיו של המצייר, גם אלה שנובעים מהלא מודע, זוכים לביטוי ציוריו. אחד הכלים העצמתים של התרפיה באמנות – לאפשר למטופל להתבונן בציור, כמו במראה, וכך, כשהתכנים הפנימיים שלו מקבלים מרחק ממנו, ובמרחב הטיפולי הבטוח, יכול להתקיים דיאלוג בינו לבין יצירתו המאפשר התמודדות ועיבוד קונפליקטים המטרידים אותו ומציאת פתרונות. גם כמטפלת, נכון שהציורים אומרים לי הרבה. ואני בהחלט לומדת מהציורים ומשתמשת במידע שאני מקבלת דרכם. אבל אני לא מנתחת
אני מטפלת הוליסטית. וברצינות – לדעתי כל דבר יכול לשמש לטובה אם משתמשים בו ברגע הנכון, ברגישות ובזהירות.
 

puxa

New member
גם כשאמא שלי היתה קטנה קרה לה משהו כזה../images/Emo6.gif

היא ציירה ציור על חלק מהדף, ואז צבעה את כל השאר בשחור. אחרי שנבהלו קצת, נזכרו לשאול אותה למה. היא הסבירה, שהגננת נותנת דף חדש רק למי שמילא את הדף הקודם, ולכן היא ממלאת הכל בשחור.
 
איזה כייף שאת אשת שבוע!../images/Emo140.gif

את יודעת שבזכותך הגעתי לפורום, נכון? שאלות בהמשך....
מיכל
 

s u n s o o n

New member
יו מיכל

איזו קבלת פנים מחממת-לב! תודה! שאריות הפחד שלי מ"ההופעה הפומבית" נמסו.
ולא - לא ידעתי שאני "אשמה" בזה שאת כאן...
 
אכן מיינסטרימית ../images/Emo6.gif

אני עונה על כל ההגדרות שציינת:לידת בית, קשב ור''פ, לינה משפחתית, יניקה (בינתיים 3 חודשים), וגם יש לי תואר באמנות
 
שאלה לגבי ילד עם לקות למידה ובעיית קשב

קודם כל שלום!! הבן הבכור שלי בן שמונה וחצי. לפני שנה וחצי הוא עבר איבחון (אחרי התלבתות גדולה ) וגילינן (יותר אישרו לנו) שיש לו בעיית קשב וריקוז ADD וגם לקות למידה אי מילולית NLD. עם זאת מצאנו מורה מתקנת נהדרת שעוזרת לו עם הלמידה (וגם האירגון) והתחלנו טיפול אצל פסיכותרפיסת (טיפןל בדראמה אומנות וכו...)ץ הוא הלך בגלל שביקשתי ממנו אבל לא ממש הבין למה. הוא שיתף פעולה עד החודש האחרון. הוא התחיל להתלונן ולהתווקח איתי כמעט כל פעם בדרך לטיפול. אמר שהוא לא רוצה שלא כיף לו. למה הוא צריך ללכת וכו... הוא גם התחיל לא לשתף פעולה ולהביע את הכעס שלו אם המטפלת. זה נראה לי די טבעי וחשבתי שהיא תוכל לקחת את זה ולעבוד עם זה. אבל היא אמרה לי שהיא חושבת שאם הוא לא רוצה אז כדי לקחת הפסקה. כמובן שבכח אני לא אעשה כלום, אבל לדעתי אם היה לו כיף שם הוא היה מסכים ללכת. הוא מלא תיסקולים וכעסים. יש לא בעיות עם החברים שלו והמון אי הבנות. הוא לוקח הכל ללב והדמיון עצמי שלו מאוד נמוך. יותר קשה לו להבין הרבה סיטואציות וגורם לתיסקולים ולהרגשה שהוא "מתומתם". לדעתי הוא צריך איזה שהוא עזרה נפשית כדי להתמודד עם כל זאת. כמובן שגם אנחנו הולכים לטיפול כדי לרכוש את הכלים הנכונים לעזור לו אבל אני לא יודעת עם זה מספיק. בזמן האחרון גם המליצו שייקח תרופה (קונצרתה) כדי להקל עליו אבל אני ממש ממש לא רוצה. בגלל זה הטיפול היה כל כך חשוב לי. הרגשתי שאם מספיק עזרה ותמיכה נוכל להתמודד בלי תרופות. השאלה היא אם את חושבת שזה נכון להפסיק טיפול שהילד מתחיל להתמרד? ואם שווה אולי למצוא מטפלת אחרת? אולי המטפלת לא התאימה לו. (דרך אגב הוא יד מאד יצירתית ו כל העולם שלו זה פנטזיות, הצגות, ובמה אז נורא מתאים לו טיפול כזאת). תודה, דליה
 

s u n s o o n

New member
דליה

נשמע לי – קשה לך, גם לו וגם לך אני שמחה שאת הולכת לטיפול ורוכשת כלים כדי לעזור לו. אני מאמינה שאין אדם שיכול לעזור לילד יותר מהוריו, וגם כשהוריו נעזרים באדם אחר כדי לעזור לו הרצון והמוכנות של ההורים לעזור לילד מעלה סיכויים להצלחת כל טיפול. בקשר להפסקת הטיפול איני יכולה לתת תשובה "ווירטואלית",לא הייתי שם. אגיד רק שלהתנגדות לטיפול יכולות להיות כמה וכמה סיבות. לדוגמא (אחת מהסיבות הרבות) לעתים תחילת ההתנגדות מסמנת דווקא שלב חדש בטיפול – כשהמטופל נחשף, מגלה את ה"חומר הנפשי" שלו, זה עלול להפחיד, ולעורר התנגדות כתגובת ההגנה. בקשר לתרופה – כתבת "להתמודד בלי תרופה", " בגלל זה הטיפול היה כל כך חשוב לי". לפי מה שתיארת בנך זקוק לתרפיה אינדיבידואלית. לא שהתרפיה באמנות היא "כמו ריטלין אבל בלי תופעות לוואי" – זה דברים שפועלים במישורים שונים. ריטלין לא פותר בעיות, הוא יכול להשקיט סימפטום בלבד. כמו שאקמול לא מרפא דלקת. הנושא של "ליקויי למידה" ו"בעיות הקשב" למיניהם, והטיפול התרופתי במצבים אלה, הוא נושא כאוב מאוד, והתופעה נפוצה מאוד כיום. הטיפול התרופתי מקובל במקרים אלה, ובעולם המקצועי (מטפלים באמנות, פסיכולוגים ופסיכיאטרים - לפחות ה"ממסדי") מהווה סוג של "פרה קדושה" שאין עוררין בה. זאת למרות שמחקרים מדעיים מתריעים על תופאות לוואי אפשריות כה קשות שלפי השכל הישר אין בכלל מקרה שמצדיק לקחת סיכון כזה. לפי הגישה הקונבנציונלית, "ליקויי למידה" ו"בעיות הקשב" זהו מצב נתון ומקסימום שנוכל לעשות זה לעזור לילד להסתגל למצב הזה. יש גם גישות אלטרנטיביות, חלקן אומרות שההסתגלות אמורה להיות בכיוון ההפוך – לילד ולא לצפות להסתגל ממנו (ובאמת, קשה לטעון ש"נורמאלי" לבלות שעות בחדר סגור עם עוד 30 איש ועוד להתרכז). ה"בעיות" הן ביטוי לאופי הילד ורמז לדרך הלמידה הייחודית שתתאים לו. (אגב, ממליצה לך לקרוא על עבודתו של גרדנר) לפי גישת נ.ס. טי (קראי את מה שכתבתי לשני, הדרכים לעזרה שציינתי שם יכולות להתאים גם לבנך) ה"ליקויים" למיניהם ובעיות הקשב הם ביטוי ל"שיבוש" כלשהו שקרה בקטע כלשהו של התפתחות הילד, ועדות ל"דיספונקציה מינימאלית" - פרי ה"שיבוש" הזה - במוח. המכשור לא בכל המקרים מאבחן את השינויים המוחיים הזעירים רק בגלל שהאיכות שלו עוד לא מספיק גבוהה. לפי גישה זו, ניתן לעזור לגוף הילד להפעיל מנגנוני שיקום עצמי, לשפר אספקת הדם למוח וחילופי החומרים והמידע בו – והבעיה "פשוט" נעלמת. בנוסף לנ.ס.טי הממוקדת למטרה זו, כל תרפיה יעילה כנראה משפיעה לטובה על תהליכי השיקום במוח. לא משנה מה הגישה – בכל מקרה, אין לי ספק שכל אלה יכולים להיטיב: תרפיות באמצעות אמנויות, במשחק או בבעלי חיים, פסיכותרפיה הוליסטית, תרפיה קרניוסקרלית, הומאופתיה ופרחי באך... ועוד משהו חשוב - בכל מקרה (לא משנה איזו עזרה נוספת מקבל הילד ומה גישתכם) מאוד חשוב "עורך חיים בריא" - קודם כל שיישן מספיק (בשינה בדיוק המוח משתקם), ומאוד חשובה התזונה. יש מקרים כשרק השינוי בתזונה כבר הביא לשיפור ניכר במצב. כל טוב וצמיחה והתבגרות מההתמודדות = שיהפוך לכם יגון לשמחה
 
תודה על תגובתיך

שכחתי לציין שהבן שלי לומד בבית ספר דמוקרטי ש גודל הכיתות לא יותר מ15 ילדים והמןרים שלו לא חושבים שיש צורך בינתיים לתרופות. הם כן מצליחים לעזור לו להתרכז ולהחזיר אותו לשיעור כשיש צורך ( באמת מקום הדהים עם ככה היה כל בית ספר הילדים שלנו היו נהנים בלימודים לא סובלים) הוא גם בטיפול הומאופאתית וזה גם עוזר. אבל שום דבר לא עוזר לדימוי עצמי שלו וזה הנקודה כרגע שנורא מתריד אותנו. איך עוזרים לו???? אולי באמת המטפלת שלו לא התאימה לו, אבל איך משנים לו מטפלת? נראה לי שכרגע הוא לא פתוח לטיפול. אז מה עושים? איפה אפשר לקבל עוד מידע על NST? נשמע מעניין מאוד שוב תודה לך, דליה
 

s u n s o o n

New member
דליה, נשמע לי

נשמע שאתם עושים ועוזרים לו הרבה! הדרכת ההורים, מורה, הומאופתית, ובית הספר כזה ידידותי! דימוי עצמי... אחת התלונות ה"קלאסיות" כשפונים לטיפול באמנויות. כמו שציינתי יש סוגים רבים של תרפיה רגשית, על פי גישות פסיכולוגיות שונות, מדיומים שונים וכן פרטני או בקבוצה.זה בהחלט מה שהייתי ממליצה, אפילו אם לא כרגע. ואיך עוזרים לו בבית? *תזונה (יש מזונות שלרוב מחמירים או מקלים את תופעות ה"הפרעות הקשב") *שינה מספקת *הפחתה בשימוש במחשב וטלוויזיה (אם ישנה) *ביטוי רגשות קודם כל אם הוא מביע את רגשותיו - זה כבר מצוין. לעזור לבטא את הרגשות במילים. טוב שתדברו על רגשות- שתגידי אני שמחה כשאת שמחה. אני עצובה. אני כועסת. לעודד לכתוב/לצייר/לנגן *שיפוטיות כמה שפחות *מעקב נסי לשים לב מתי יש "החמרה" ו"הטבה", אולי תוכלי "לעלות" על משהו מסוים שמשמש כטריגר זה יכול להיות כל דבר - מפגש עם אדם מסוים, מזון מסוים ועוד *ואולי סיפור? נסי להיזכר - אולי חווית מצב דומה בילדות? או מישהו אחר מקרובי המשפחה? כעס, בעיות עם חברים, הרגשת נחיתות.. מה הרגשת? איך הגבת? איך התגברת? ספרי לו. הסיפור יכול להיות גם דמיוני, אגדי. הסיפור יכול להיות גם מסופר על ידי שניכם (או כל המשפחה) כשכל אחד מוסיף משפט לפי התור *חשוב שלעתים תהיה התרכזות במשהו מעבר ל"בעיות אישיות" - אפשרות "לקבל חופש" מהן ולנוח ואפשרות להתחבר לחלק הבריא שלו עצמו זה יכול להיות משחקי תאטרון/הצגות = החלפת תפקיד במשחק זה יכול להיות עזרה לזולת זה יכול להיות צפייה בנפלאות הטבע/ בורא העולם, שמעוררים הרגשה שהאדם הוא חלק מהבריאה זה מה שעולה לי "על רגל אחת". על NST אכתוב בהודעה הבאה
 
למעלה