י ו נ י ת.
New member
אשתף אתכם במשהו שעשה לי באמת כיף
עלינו על היאכטה, אותה ``השיטה`` נאוה האחת והיחידה והמיוחדת במינה, אהבת חיי. זה היה משהו מעולם אחר - מן פקק תנועה מעולם אחר. כשהיא הציעה לי להצתרף אליה מתי שהוא, לא ממש רציתי, אבל, כמו כל דבר שאני אומרת לא, אז גם במקרה הזה אני אמרתי בסוף כן, ואכן לא התחרטתי. עלינו, תמיר בן ה-15 הבן של נאוה, אני והילדים. פקק תנועה לא ברור, הייתי בעננים, הייתי בהיי, לרגע חששתי, את בטוחה שהכל בסדר? שאלתי את נאוה, והיא, במבט מבואס השיבה לי, איזו מאכזבת את, ככה את סומכת עלי? טוב, נו, את יודעת גלים, אנחנו כאן לבד, פחד אלוקים. אמרה לי לעלות אליה למעלה, שאני אעלה? שאלתי, אני אעוף ברוח, אני פחדנית שחבל על הזמן, אבל היא המשיכה לנדנד לי שאעלה אליהה למעלה לא לפני שאני אגביר את המוסיקה שהתנגנה ברקע. הילדים שלי היו איתי, וכמובן ילד של נאוה כבן 18 יעני רב החובל. ככה עשר דקות וזהו, אני בהיי לא מאמינה, מביטה למרחב לצדדים והילדים שלי כמובן מתחילים לספור את המדוזות הענקיות שהיו בים ומשגעים אותי לצלם, נו, בטח, לצלם מדוזות. המון מפרשיות היו מסביבנו, נדמה לי אפילו שהיתה מן תחרות לפי מה שנראה לי. אופנועי ים מסביבנו, מה שהלחיץ אותי, בכל רגע שנאוה פלטה משפט כמו, ``נו, מה יהיה? כך הוא ישגע אותי?`` הבנתי שגם כאן בים יש מכשולים ופקקי תנועה. אני לא ממש ענין אותי אופנוע הים, אני הבטתי בדיוק במי שישב על אופנוע הים, נו, איך לא? שזוף, חתיך, שרירי, קצת פנטזיה לא תזיק. בקיצור אני עולה ויורדת, נכנסת שולפת משהו מהמקרר לנשנש ושוב עולה למעלה לנאוה, שהיא זורקת לעברי ``עכשיו את מרגישה יותר מידי בנוח הא?`` עם חיוך רחב תרתי משמע. תשמעו, אין סוף להפלגה הלא קצרה הזו, שיצאה מהרצליה ומשם לכמה חניות מעניינות,לא תאמינו, איך זה, להגיע כך לתל אביב דרך הים, ובמין שליטה נשית מדהימה שכזו. החננו, היכן שהוא ליד החוף של שמחה בתל אביב, ולא היה צורך לרדת לחוף, יאכטה ענקית שכולנו יכולנו להתפזר ולהתכייף, אבטיח הרווה את צמאוננו עם מים קרים וזה היה המוןןןןןן. טוב, אולי לא תארתי את מה שבדיוק רציתי לתאר. אבל במילים פשוטות, זה היה משהו מעולם אחר. שקט, ללא חרדות, ללא עצבים, סוף סוף הרגשתי רגועה, רדודה אמיתית, לא בעל כורחי. חויה שבטח תחזור על עצמה עוד המון. חולה על האחת הזו.
עלינו על היאכטה, אותה ``השיטה`` נאוה האחת והיחידה והמיוחדת במינה, אהבת חיי. זה היה משהו מעולם אחר - מן פקק תנועה מעולם אחר. כשהיא הציעה לי להצתרף אליה מתי שהוא, לא ממש רציתי, אבל, כמו כל דבר שאני אומרת לא, אז גם במקרה הזה אני אמרתי בסוף כן, ואכן לא התחרטתי. עלינו, תמיר בן ה-15 הבן של נאוה, אני והילדים. פקק תנועה לא ברור, הייתי בעננים, הייתי בהיי, לרגע חששתי, את בטוחה שהכל בסדר? שאלתי את נאוה, והיא, במבט מבואס השיבה לי, איזו מאכזבת את, ככה את סומכת עלי? טוב, נו, את יודעת גלים, אנחנו כאן לבד, פחד אלוקים. אמרה לי לעלות אליה למעלה, שאני אעלה? שאלתי, אני אעוף ברוח, אני פחדנית שחבל על הזמן, אבל היא המשיכה לנדנד לי שאעלה אליהה למעלה לא לפני שאני אגביר את המוסיקה שהתנגנה ברקע. הילדים שלי היו איתי, וכמובן ילד של נאוה כבן 18 יעני רב החובל. ככה עשר דקות וזהו, אני בהיי לא מאמינה, מביטה למרחב לצדדים והילדים שלי כמובן מתחילים לספור את המדוזות הענקיות שהיו בים ומשגעים אותי לצלם, נו, בטח, לצלם מדוזות. המון מפרשיות היו מסביבנו, נדמה לי אפילו שהיתה מן תחרות לפי מה שנראה לי. אופנועי ים מסביבנו, מה שהלחיץ אותי, בכל רגע שנאוה פלטה משפט כמו, ``נו, מה יהיה? כך הוא ישגע אותי?`` הבנתי שגם כאן בים יש מכשולים ופקקי תנועה. אני לא ממש ענין אותי אופנוע הים, אני הבטתי בדיוק במי שישב על אופנוע הים, נו, איך לא? שזוף, חתיך, שרירי, קצת פנטזיה לא תזיק. בקיצור אני עולה ויורדת, נכנסת שולפת משהו מהמקרר לנשנש ושוב עולה למעלה לנאוה, שהיא זורקת לעברי ``עכשיו את מרגישה יותר מידי בנוח הא?`` עם חיוך רחב תרתי משמע. תשמעו, אין סוף להפלגה הלא קצרה הזו, שיצאה מהרצליה ומשם לכמה חניות מעניינות,לא תאמינו, איך זה, להגיע כך לתל אביב דרך הים, ובמין שליטה נשית מדהימה שכזו. החננו, היכן שהוא ליד החוף של שמחה בתל אביב, ולא היה צורך לרדת לחוף, יאכטה ענקית שכולנו יכולנו להתפזר ולהתכייף, אבטיח הרווה את צמאוננו עם מים קרים וזה היה המוןןןןןן. טוב, אולי לא תארתי את מה שבדיוק רציתי לתאר. אבל במילים פשוטות, זה היה משהו מעולם אחר. שקט, ללא חרדות, ללא עצבים, סוף סוף הרגשתי רגועה, רדודה אמיתית, לא בעל כורחי. חויה שבטח תחזור על עצמה עוד המון. חולה על האחת הזו.