דוקרת האשכוליות
New member
ארון של עשן../images/Emo63.gif
תמיד שאלתי את עצמי אם כולנו בני אדם,איך זה שיש ארון? הרי אנחנו לא יוצאים משום מקום רק אומרים את מה שאנחנו אוהבים,והסתרנו. אספר לכם על אתמול,אתמול היה היום שניסיתי להתאבד- מעולם לא היה לי יום כל כך מאושר. יושבת במחששה,מעשנת סגריה,היום קניתי את החפיסה המסריחה הזאת, מלפני שעה, ואני מעשנת בקצב מסחרר... המחששה ריקה,כבר כולם בשיעור.. אולי הגיע זמני לקום וללכת? כן הגיע. קמה ומתחילה לזוז.. השעה 10:05 . בדרך עוצר אותי ה"פנקיסט" בועט בי.. "ממצב??" אני ממשיכה באדישות יתר ללכת.. הדמעות עומדות בעיני ומסרבות לצאת כל כך רע לי .. אני מאוהבת במישהי שלא רוצה להתאהב בי אבל רוצה בי כיזיזה. אני אתמול במקום לעזור לעצמי הצלתי את חייו של מישהו שניסה להתאבד. וכל כך רע,ואני שוכחת לטפל.. "לאן זה ??" שואל הפנקיסט.. "לקפוץ מהמדרגות של הקומה השלישית.. " עונה. האדישות יתר שלי הפכה זה כנראה לבדיחה צינית.. הוא מחייך "בסדר.. " וממשיך ללכת.. אני הולכת עולה מדרגה מדרגה.. מהרהרת.. הגעתי לקומה ה3.. אני שמה ליד המעקה,מסתכלת למטה.. על המדרגות שהולכות להן בספירלה, ויש תהום במרכז.. הולכת צעד אחד.. מרימה את הרגל.. היא כבר כמעט חצתה .. אני בדרך לתהום. אחד השמיניסטים שם לב אלי, הוא הולך ותופס אותי "מה את מנסה לעשות?!?!!" צועק עלי. לוקח אותי למנהלת חטיבה עליונה.. "מאלי.. מאלי!!! היא נסתה לקפוץ מהמדרגות!" מאלי מסתכלת עלי.. תופסת אותי.. "הדר קוראים לך,נכון?" "כן.." אני רוצה לברוח.. אני בורחת לה.. תופסת ריצה.. כל השמיניסטים תופסים אותי בכוח.. אני עכשיו אצל הרכזת.. אני מרגישה כל כך בטוחה איתה.. היא הרכזת היחידה שעוד מוציאה חיוך איכשהו. בסדר,אני רגועה עכשיו,אני עם הרכזת.. הרכזת מדברת איתי, היא כל כך בנאדם טוב. המנהל צץ.. אני עוצרת את עצמי מהלשמיע צרחה.. הנוכחות שלו כל כך מאיימת, לא יודעת למה. הוא מביא אותי לחדרו.. מביא לי קולה.. כי אני שונאת מים . אני חושבת מה לעזאזל הם יעשו לי עכשיו. ואז במחשבה שניה.. זה לא מזיז לי ! יושבת עם הרכזת.. עד שהיא אומרת "טוב הדר אני צריכה ללכת לי-3 את נשארת פה עם רם.. (המנהל) " אני תופסת אותה בחולצה "לאאא אל תלכי!!" טוב היא הלכה.. אני פה עם המנהל.. אני מסתכלת בחלון שמאחוריו.. "אני רוצה ללכת לטייל.. " "לא אני לא מרשה לך לצאת מהחדר הזה.." "נו אז תצא איתי.. אני רוצה לטייל!" אני יוצאת איתו.. הוא הולך איתי במן חוסר חשק לטייל.. הוא הולך נורא מהר.. חובט באדמה כאילו היא עשתה לו משהו. מה זה כל העצבים האלו? אני רוצה לטייל בנינוחות. טוב שיהיה,מנהל דפוק. אני חוזרת איתו לחדר שלו,איזה חדר ענקי,אפשר לעשות מזה כיתה נדמה לי. אימא שלי הגיעה... אמא שלי תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון.. לפעמים יודעת..טוב? אנחנו נוסעות לחדר מיון באיכילוב. למה חדר מיון? כדי לפגוש פסיכיאטר שיגיד לי אם אני צריכה מוסד.. הפסיכיאטר קבע,אני נשארת בבית תחת פיקוח ל4 ימים הבאים. אני מחייכת.. איזה כיף לי
אני ואמא מחכות שישחררו אותנו,צריך לחתום על איזה טופס. אני מדברת עם אמא. על השכנות הלסביות שלנו,על החברים ההומואים לסביות שלי. ואז זה יוצא לי .. "אני נמשכת לבנות .. " ואמא שלי.. "מה את חושבת שלא ידעתי??" הלב שלי חטף חיוך.. עד עכשיו הוא מחיך.. החלטתי ביני לבין אמא,אני מעכשיו אגיד לה את האמת בקשר למקומות שאני הולכת אליהם,אני אגיד לה את האמת בקשר לחברים שלי שהם מבוגרים ממני בהרבה שנים והיא תקבל את האמת הזאת כפי שהיא. אני הבטחתי לה שהחברים שלי לא מזיקים כלל,ובנפש שלהם אפשר לבנות את גן עדן. אתמול היה היום שבו ניסיתי להתאבד אתמול הוא גם יום נורא משמעותי בחיי מאתמול אני פותחת דף חדש אני מציירת את החיים שלי מחדש היום החייים שלי כבר לא שקר הלב שלי מרגיש יותר טוב אני חיה את האמת עכשיו. עכשיו,אני לא מחוץ לארון,אני יכולה להגיד זאת בקצרה.. אבל עכשיו,אני לא מסתירה את מה שאני אוהבת,לא עוד............... נרשם בלב אמיתי,הדר(ה)
תמיד שאלתי את עצמי אם כולנו בני אדם,איך זה שיש ארון? הרי אנחנו לא יוצאים משום מקום רק אומרים את מה שאנחנו אוהבים,והסתרנו. אספר לכם על אתמול,אתמול היה היום שניסיתי להתאבד- מעולם לא היה לי יום כל כך מאושר. יושבת במחששה,מעשנת סגריה,היום קניתי את החפיסה המסריחה הזאת, מלפני שעה, ואני מעשנת בקצב מסחרר... המחששה ריקה,כבר כולם בשיעור.. אולי הגיע זמני לקום וללכת? כן הגיע. קמה ומתחילה לזוז.. השעה 10:05 . בדרך עוצר אותי ה"פנקיסט" בועט בי.. "ממצב??" אני ממשיכה באדישות יתר ללכת.. הדמעות עומדות בעיני ומסרבות לצאת כל כך רע לי .. אני מאוהבת במישהי שלא רוצה להתאהב בי אבל רוצה בי כיזיזה. אני אתמול במקום לעזור לעצמי הצלתי את חייו של מישהו שניסה להתאבד. וכל כך רע,ואני שוכחת לטפל.. "לאן זה ??" שואל הפנקיסט.. "לקפוץ מהמדרגות של הקומה השלישית.. " עונה. האדישות יתר שלי הפכה זה כנראה לבדיחה צינית.. הוא מחייך "בסדר.. " וממשיך ללכת.. אני הולכת עולה מדרגה מדרגה.. מהרהרת.. הגעתי לקומה ה3.. אני שמה ליד המעקה,מסתכלת למטה.. על המדרגות שהולכות להן בספירלה, ויש תהום במרכז.. הולכת צעד אחד.. מרימה את הרגל.. היא כבר כמעט חצתה .. אני בדרך לתהום. אחד השמיניסטים שם לב אלי, הוא הולך ותופס אותי "מה את מנסה לעשות?!?!!" צועק עלי. לוקח אותי למנהלת חטיבה עליונה.. "מאלי.. מאלי!!! היא נסתה לקפוץ מהמדרגות!" מאלי מסתכלת עלי.. תופסת אותי.. "הדר קוראים לך,נכון?" "כן.." אני רוצה לברוח.. אני בורחת לה.. תופסת ריצה.. כל השמיניסטים תופסים אותי בכוח.. אני עכשיו אצל הרכזת.. אני מרגישה כל כך בטוחה איתה.. היא הרכזת היחידה שעוד מוציאה חיוך איכשהו. בסדר,אני רגועה עכשיו,אני עם הרכזת.. הרכזת מדברת איתי, היא כל כך בנאדם טוב. המנהל צץ.. אני עוצרת את עצמי מהלשמיע צרחה.. הנוכחות שלו כל כך מאיימת, לא יודעת למה. הוא מביא אותי לחדרו.. מביא לי קולה.. כי אני שונאת מים . אני חושבת מה לעזאזל הם יעשו לי עכשיו. ואז במחשבה שניה.. זה לא מזיז לי ! יושבת עם הרכזת.. עד שהיא אומרת "טוב הדר אני צריכה ללכת לי-3 את נשארת פה עם רם.. (המנהל) " אני תופסת אותה בחולצה "לאאא אל תלכי!!" טוב היא הלכה.. אני פה עם המנהל.. אני מסתכלת בחלון שמאחוריו.. "אני רוצה ללכת לטייל.. " "לא אני לא מרשה לך לצאת מהחדר הזה.." "נו אז תצא איתי.. אני רוצה לטייל!" אני יוצאת איתו.. הוא הולך איתי במן חוסר חשק לטייל.. הוא הולך נורא מהר.. חובט באדמה כאילו היא עשתה לו משהו. מה זה כל העצבים האלו? אני רוצה לטייל בנינוחות. טוב שיהיה,מנהל דפוק. אני חוזרת איתו לחדר שלו,איזה חדר ענקי,אפשר לעשות מזה כיתה נדמה לי. אימא שלי הגיעה... אמא שלי תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון.. לפעמים יודעת..טוב? אנחנו נוסעות לחדר מיון באיכילוב. למה חדר מיון? כדי לפגוש פסיכיאטר שיגיד לי אם אני צריכה מוסד.. הפסיכיאטר קבע,אני נשארת בבית תחת פיקוח ל4 ימים הבאים. אני מחייכת.. איזה כיף לי
אני ואמא מחכות שישחררו אותנו,צריך לחתום על איזה טופס. אני מדברת עם אמא. על השכנות הלסביות שלנו,על החברים ההומואים לסביות שלי. ואז זה יוצא לי .. "אני נמשכת לבנות .. " ואמא שלי.. "מה את חושבת שלא ידעתי??" הלב שלי חטף חיוך.. עד עכשיו הוא מחיך.. החלטתי ביני לבין אמא,אני מעכשיו אגיד לה את האמת בקשר למקומות שאני הולכת אליהם,אני אגיד לה את האמת בקשר לחברים שלי שהם מבוגרים ממני בהרבה שנים והיא תקבל את האמת הזאת כפי שהיא. אני הבטחתי לה שהחברים שלי לא מזיקים כלל,ובנפש שלהם אפשר לבנות את גן עדן. אתמול היה היום שבו ניסיתי להתאבד אתמול הוא גם יום נורא משמעותי בחיי מאתמול אני פותחת דף חדש אני מציירת את החיים שלי מחדש היום החייים שלי כבר לא שקר הלב שלי מרגיש יותר טוב אני חיה את האמת עכשיו. עכשיו,אני לא מחוץ לארון,אני יכולה להגיד זאת בקצרה.. אבל עכשיו,אני לא מסתירה את מה שאני אוהבת,לא עוד............... נרשם בלב אמיתי,הדר(ה)
