ארוכה ושוברת הדרך החוצה מהגהנום

Sunset Night

New member
ארוכה ושוברת הדרך החוצה מהגהנום

סה"כ אני בנאדם טוב. אוהב לעזור לאנשים. אני נלחם נגד הרי בזלת מגיל 14. 7 שנים של מלחמה ואלימות וסמים ואישפוזים ומשטרה, והנה אני, עומד לבד וקפוא על ברכיים סדוקות וזועק בליבי לשמיים. לכוד בתוך גוף נוראי שכמעט וכושל מלשאת את כבשני בתוכו. אם לא היה איש שאוהב אותי פני הדברים היו קלים יותר, שכן לא הייתי גורם עצב אם הייתי משחרר את רוחי מגופי. כזו אהבה יש בי לתת וכאלו רעמים של אש אני יכול להביא לעולם. אך הנה אני, שרוע כבוי, שואף עשן ונאחז בתיקווה שמחר אתעורר לעולם שונה. שאהיה חופשי. נסיתי כ"כ חזק לצאת מזה. נתתי הכל. כשהכל נגמר, נתתי עוד. ואז נתתי עוד. רק פעמים ספורות נכנעתי, אך לא הצלחתי לנתק מעלי את כבלי העולם הזה. כיצד זה קרה, לא אוכל להסביר. אני מתעניין בפיזיולוגיה ובפרמקולוגיה, קורא ספרים, אבסטרקטים של מחקרים, מאמרים. ידעתי מה לקחת, באיזו כמות ובאיזה שילוב. אך איכשהוא המוות פסח עלי, אפילו נזק קליל לא חוויתי. גופי כבר נחשל לפלדה משנים של זעם. מנות יתר וסמים ואלכוהול ואלימות הותירו אותו חסין אש, וכשלתי בלהרוג אותו, למרות שלא היתה אמורה להיות בעיה. אמנם להוציא מספר מקרים בודדים אלו, לעולם לא נכנעתי. בפעמים שכן תמיד קמתי בסופו של דבר ואמרתי "לא, אני ל-א אכנע". ולהיכן זה הוביל אותי? הדרך הארוכה המשתרעת מאופק לאופק, הובילה אותי לכאן. כאן, עומד מתחת העננים ומריח את הגשם, כאסיר בתאו המסתכל על ציפור הנעמדת על סורגי החלון. דעו לכם שלא אומר נואש. אבל הדרך כה קשה. כה קרה ובודדה, אין פה איש ואין משב רוח חם. תמיד לילה והסלעים חדים. ארוכה ושוברת היא הדרך החוצה מגהנום.
 

lightflake

New member
איך אתה כותב!

מזל שרוחך עדיין בגופף, אחרת איך היית כותב. עשית לי צמרמורת
 

Sunset Night

New member
למעשה אני מתחרט על שכתבתי את זה

מדי פעם לפעם נוחת עלי התקף מלודרמטיות פואטי הנוטה לקבל תודעה משלו ולצאת מכלל שליטה, ומוביל ל..חירטוש עכור ומוגזם שכזה, עליו אני מסתכל בהפתעה, מרים גבה ותוהה "אני כתבתי את זה?" לא..הכתיבה שלי מסוגלת להרבה יותר מזה. זה סתם..גיהוק מביך וילדותי, שריד מתקופת ההתבגרות. שלד. מאובן. רגרסיה.
 
למעלה