ארוך אבל בבקשה תקראו דחוף!
פוסט טראומה תמיד כששמעתי את המושג הנ"ל לפני כן הייתי משוכנעת כי מדובר בסתם איזה משפט קבוע של רופאים, מטפלים ופסיכולוגים. משפט שכאילו מונע מהם מלתת איזו שהיא הבחנה רציונאלית, אז טוב שיש להם את "הפוסט טראומה" לשליפה מהירה מהשרוול. אבל אחריי כל מה שאני מרגישה בזמן האחרון כנראה שזה מה שיש לי. ואני אתחיל בלספר: הייתי מיואשת בניסיון למצוא עבודה, הייתי כל כך זקוקה לכסף ופרסמתי מודעה בכל אתר אפשרי,אני מטפלת בילדים דיי הרבה זמן, פה באזור שלנו ודיי יש לי ניסיון. קיוויתי מאוד שהגיל שלי לא יהווה את המכשול העיקרי ויחבל לי במציאת העבודה. ובאמת אחריי כמה ימים נתקלתי במודעה שדרושה מטפלת לתינוק בן 3 חודשים ושהעבודה היא בתל אביב. בתחילה זה נראה לי לא כל כך הגיוני שאני אתנייד על קו תל אביב- חדרה, כי בכל זאת זו חתיכת נסיעה. דיברתי עם האישה (שבטלפון נשמעה דיי שפויה ונחמדה, דבר שהתברר ככלל לא נכון לאחר מכן) וקבעתי איתה פגישה להיכרות. אני זוכרת שהשעה הייתה 3 אחרי צהרים, היא גרה באזור מרכזי ולמרות זאת דיי התקשיתי למצוא את הבית, ולבסוף לאחר הליכה ממושכת מצאתי את הבית. מה שנראה לי מוזר עוד מאותה פגישת היכרות זה שהיא ביקשה שלא לצלצל אלא לטלפן משום שהילד ישן. מה שהיה לי מצחיק מאוד זה שלמרות שהתקשרתי מיד כשהיא פתחה את הדלת הכלבה שלה התחילה לנבוח והילד התעורר. דיברנו קשקשנו כמו בכל ראיון עבודה כמסתבר, ראיתי את הילד-חמוד מאוד, בשיחה היא נראתה לי דיי בסדר, קבעתי איתה על שכר נסיעות וכו... ונקבע שאני אגיע מחר. חזרתי הביתה כולי מאושרת ושמחה שמצאתי עבודה. הייתי כל כך נחושה בדעתי למצוא עבודה שלא היה אכפת לי כלל המרחק. למחרת קמתי ב5 בבוקר, כי הייתי צריכה להיות אצלה בערך בשמונה פלוס מינוס. אז שה עוד היה חורף והכל היה חושך מצרים וקר כקרח, התחושה הייתה דיי מוזרה לקום בשעה כזאת לאחר שחודשים רבים רבצתי לי במיטה והייתי קמה מאוחר מאוד. הלכתי לתחנת האוטובוס שתיקח אותי לרכבת, ומהרכבת בארלוזורוב התחלתי את ההליכה שלי לכיוון הבית שלה. אני זוכרת שכבר ביום הראשון היה לי קשה, מין תחושה כזו מוזרה, שאתה נכנס למקום ומרגיש נורא ומה שאתה רוצה זה רק לברוח משם. תירצתי את זה בכך שזה רק יום ראשון ושזה בטח יעבור. מה שעוד, אני הייתי בטוחה שהיא עובדת בחוץ, נכון שהיא לא תצא על היום הראשון ותשאיר את הבן שלה עם משהי שהיא פגשה רק אתמול. בכל אופן, את הרקע והפרטים כתבתי, אני לא אמשיך בתיאורים ספציפיים אלא באופן כללי. הייתי שם שלושה ימים, שלושה ימים שנראו לי כנצח, אני זוכרת שבכיתי ורק חיכיתי לשעה 3 כדיי לברוח משם. היה לי רע, הרגשתי שאני חנוקה ושאני בבית עם מלא אנרגיות שליליות. היא עצמה התגלתה כמתוסכלת וחולת נפש, אם היא הייתה יוצאת הייתה נועלת אחריי את הדלת, דורשת שאמשיך לשחק עם הילד גם שהיה עייף וכבר נרדם כמעט, הייתה עוקבת אחריי בכל דבר קטן וכו... האישה הזאת הייתה ממש סיוט, ודיי ריחמתי על הילד. אחריי השלושה ימים האלו החלטתי שאני עושה לכך סוף והרמתי לה טלפון, וביקשתי את ה500 מאוד שקל שמגיעות לי כולל הנסיעות. היא דיי התחמקה, ורק בערך לאחר חודש קיבלתי את הכסף, הלכתי אליה ללא הודעה בטענה שהייתי כבא באזור, כי ברב הפעמים היו לה תירוצים שאין לה זמן. תקופה דיי ממושכת לא עבדתי למרות שרציתי, ותמיד שרק חשבתי אפילו על עבודה ישר הייתי מרגישה ממש את אותן התחושות שחוויתי אז. ועכשיו, מצאתי עבודה, דיי קרוב האמת לחדרה, ואתמול הייתי בפגישה אצלם, זוג מקסים עם תאומים בני ארבעה חודשים. באמת כשנכנסתי ההרגשה הייתה בסדר, והכל נראה שלו ונינוח, האישה הדגישה שהעבודה תעשה יד ביד יחד איתה, ושהכול זה להיות איתה ועם הילדים. אני בדרך כלל מעדיפה שההורים יהיו לא בבית, כי אין לי כח למעין שוטר שיעבוד בבית ויגרום לי לאי נוחות, אבל לא היה אכפת כלל להיות איתה כי היא באמת נחמדה, ואני, יש לי קליטה לאנשים. בעשרים לתשע היום בבוקר היא התקשרה ואמרה שזה נראה לה ושנדבר מחר. אני כמובן חשבתי שהגיל שלי הצעיר-17(כמעט) יהווה מכשול, למרות שיש לי ניסיון אנשים נרתעים מכך וחושבים שזה צעיר מדיי. מהרגע שניתקתי את הטלפון לא הצלחתי להירדם, אפפה אותי ההרגשה שהרגשתי שם אצל האשיה האיומה הזו בתל אביב, והתחילה לכאוב לי הבטן וכמעט שבכיתי. וגם עכשיו כשאני כותבת, אני עדיין עם מעין חרדה כזו וכאבי בטן. ללא ספק שיש לי טראומה, ושעכשיו הכל יוצא החוצה. אני מקווה שאין לי סיבה לחשוש ושאותו ההרגשה לא תחזור בשנית, למרות שגם אצל ההיא זה מה שחשבתי . אני יודעת שאני צריכה להתגבר על החוויה הזאת, וללכת ולראות מה הולך, אבל אני ממש מרגישה משהו לא מוגדר, ממש כמו אז שבכיתי ורציתי לברוח משם. אני זוכרת במדויק כמה שלושת הימים האלו היו לי כנצח ורק רציתי לברוח. היה לי כל כך רע שקשה לי אפילו לחשוב על זה. אני אדם שכבר מפעם הראשונה מרגיש מהו האופי של המקום ושל האנשים, וגם הרגשתי מוזר כבר מההתחלה אצל ההיא מתל אביב, אבל נתתי לכך הזדמנות. אני יודעת שאני אומרת לה כן, ואני בטוחה שיהיה נחמד למרות שאני פוחדת שזה יהיה שוב. והכי חשוב, מה אני עושה כדיי שזה ייעלם? שאני לא ארגיש ככה כשמקבלים אותי לעבודה.... כי אני אמורה הרי לשמוח, זה גם קרוב לבית והם משלמים נסיעות, וגם הילדים כאלו מקסימים והמשפחה בכלל... מקווה שיהיה לי טוב ושהכול יזרום! *אני הולכת לקחת רסקיו, כי הכאבי בטן מסרבים לחלוף. אעדכן בהמשך. מקווה שאוכל לחזור לישון.
פוסט טראומה תמיד כששמעתי את המושג הנ"ל לפני כן הייתי משוכנעת כי מדובר בסתם איזה משפט קבוע של רופאים, מטפלים ופסיכולוגים. משפט שכאילו מונע מהם מלתת איזו שהיא הבחנה רציונאלית, אז טוב שיש להם את "הפוסט טראומה" לשליפה מהירה מהשרוול. אבל אחריי כל מה שאני מרגישה בזמן האחרון כנראה שזה מה שיש לי. ואני אתחיל בלספר: הייתי מיואשת בניסיון למצוא עבודה, הייתי כל כך זקוקה לכסף ופרסמתי מודעה בכל אתר אפשרי,אני מטפלת בילדים דיי הרבה זמן, פה באזור שלנו ודיי יש לי ניסיון. קיוויתי מאוד שהגיל שלי לא יהווה את המכשול העיקרי ויחבל לי במציאת העבודה. ובאמת אחריי כמה ימים נתקלתי במודעה שדרושה מטפלת לתינוק בן 3 חודשים ושהעבודה היא בתל אביב. בתחילה זה נראה לי לא כל כך הגיוני שאני אתנייד על קו תל אביב- חדרה, כי בכל זאת זו חתיכת נסיעה. דיברתי עם האישה (שבטלפון נשמעה דיי שפויה ונחמדה, דבר שהתברר ככלל לא נכון לאחר מכן) וקבעתי איתה פגישה להיכרות. אני זוכרת שהשעה הייתה 3 אחרי צהרים, היא גרה באזור מרכזי ולמרות זאת דיי התקשיתי למצוא את הבית, ולבסוף לאחר הליכה ממושכת מצאתי את הבית. מה שנראה לי מוזר עוד מאותה פגישת היכרות זה שהיא ביקשה שלא לצלצל אלא לטלפן משום שהילד ישן. מה שהיה לי מצחיק מאוד זה שלמרות שהתקשרתי מיד כשהיא פתחה את הדלת הכלבה שלה התחילה לנבוח והילד התעורר. דיברנו קשקשנו כמו בכל ראיון עבודה כמסתבר, ראיתי את הילד-חמוד מאוד, בשיחה היא נראתה לי דיי בסדר, קבעתי איתה על שכר נסיעות וכו... ונקבע שאני אגיע מחר. חזרתי הביתה כולי מאושרת ושמחה שמצאתי עבודה. הייתי כל כך נחושה בדעתי למצוא עבודה שלא היה אכפת לי כלל המרחק. למחרת קמתי ב5 בבוקר, כי הייתי צריכה להיות אצלה בערך בשמונה פלוס מינוס. אז שה עוד היה חורף והכל היה חושך מצרים וקר כקרח, התחושה הייתה דיי מוזרה לקום בשעה כזאת לאחר שחודשים רבים רבצתי לי במיטה והייתי קמה מאוחר מאוד. הלכתי לתחנת האוטובוס שתיקח אותי לרכבת, ומהרכבת בארלוזורוב התחלתי את ההליכה שלי לכיוון הבית שלה. אני זוכרת שכבר ביום הראשון היה לי קשה, מין תחושה כזו מוזרה, שאתה נכנס למקום ומרגיש נורא ומה שאתה רוצה זה רק לברוח משם. תירצתי את זה בכך שזה רק יום ראשון ושזה בטח יעבור. מה שעוד, אני הייתי בטוחה שהיא עובדת בחוץ, נכון שהיא לא תצא על היום הראשון ותשאיר את הבן שלה עם משהי שהיא פגשה רק אתמול. בכל אופן, את הרקע והפרטים כתבתי, אני לא אמשיך בתיאורים ספציפיים אלא באופן כללי. הייתי שם שלושה ימים, שלושה ימים שנראו לי כנצח, אני זוכרת שבכיתי ורק חיכיתי לשעה 3 כדיי לברוח משם. היה לי רע, הרגשתי שאני חנוקה ושאני בבית עם מלא אנרגיות שליליות. היא עצמה התגלתה כמתוסכלת וחולת נפש, אם היא הייתה יוצאת הייתה נועלת אחריי את הדלת, דורשת שאמשיך לשחק עם הילד גם שהיה עייף וכבר נרדם כמעט, הייתה עוקבת אחריי בכל דבר קטן וכו... האישה הזאת הייתה ממש סיוט, ודיי ריחמתי על הילד. אחריי השלושה ימים האלו החלטתי שאני עושה לכך סוף והרמתי לה טלפון, וביקשתי את ה500 מאוד שקל שמגיעות לי כולל הנסיעות. היא דיי התחמקה, ורק בערך לאחר חודש קיבלתי את הכסף, הלכתי אליה ללא הודעה בטענה שהייתי כבא באזור, כי ברב הפעמים היו לה תירוצים שאין לה זמן. תקופה דיי ממושכת לא עבדתי למרות שרציתי, ותמיד שרק חשבתי אפילו על עבודה ישר הייתי מרגישה ממש את אותן התחושות שחוויתי אז. ועכשיו, מצאתי עבודה, דיי קרוב האמת לחדרה, ואתמול הייתי בפגישה אצלם, זוג מקסים עם תאומים בני ארבעה חודשים. באמת כשנכנסתי ההרגשה הייתה בסדר, והכל נראה שלו ונינוח, האישה הדגישה שהעבודה תעשה יד ביד יחד איתה, ושהכול זה להיות איתה ועם הילדים. אני בדרך כלל מעדיפה שההורים יהיו לא בבית, כי אין לי כח למעין שוטר שיעבוד בבית ויגרום לי לאי נוחות, אבל לא היה אכפת כלל להיות איתה כי היא באמת נחמדה, ואני, יש לי קליטה לאנשים. בעשרים לתשע היום בבוקר היא התקשרה ואמרה שזה נראה לה ושנדבר מחר. אני כמובן חשבתי שהגיל שלי הצעיר-17(כמעט) יהווה מכשול, למרות שיש לי ניסיון אנשים נרתעים מכך וחושבים שזה צעיר מדיי. מהרגע שניתקתי את הטלפון לא הצלחתי להירדם, אפפה אותי ההרגשה שהרגשתי שם אצל האשיה האיומה הזו בתל אביב, והתחילה לכאוב לי הבטן וכמעט שבכיתי. וגם עכשיו כשאני כותבת, אני עדיין עם מעין חרדה כזו וכאבי בטן. ללא ספק שיש לי טראומה, ושעכשיו הכל יוצא החוצה. אני מקווה שאין לי סיבה לחשוש ושאותו ההרגשה לא תחזור בשנית, למרות שגם אצל ההיא זה מה שחשבתי . אני יודעת שאני צריכה להתגבר על החוויה הזאת, וללכת ולראות מה הולך, אבל אני ממש מרגישה משהו לא מוגדר, ממש כמו אז שבכיתי ורציתי לברוח משם. אני זוכרת במדויק כמה שלושת הימים האלו היו לי כנצח ורק רציתי לברוח. היה לי כל כך רע שקשה לי אפילו לחשוב על זה. אני אדם שכבר מפעם הראשונה מרגיש מהו האופי של המקום ושל האנשים, וגם הרגשתי מוזר כבר מההתחלה אצל ההיא מתל אביב, אבל נתתי לכך הזדמנות. אני יודעת שאני אומרת לה כן, ואני בטוחה שיהיה נחמד למרות שאני פוחדת שזה יהיה שוב. והכי חשוב, מה אני עושה כדיי שזה ייעלם? שאני לא ארגיש ככה כשמקבלים אותי לעבודה.... כי אני אמורה הרי לשמוח, זה גם קרוב לבית והם משלמים נסיעות, וגם הילדים כאלו מקסימים והמשפחה בכלל... מקווה שיהיה לי טוב ושהכול יזרום! *אני הולכת לקחת רסקיו, כי הכאבי בטן מסרבים לחלוף. אעדכן בהמשך. מקווה שאוכל לחזור לישון.
