כרגיל נראה שאת מתארת את הבן שלי...
ורק בגלל שכל כך פחדתי אני נוסעת כל יום חצי שעה הכל כיוון כדי להסיע אותו לשם, ועכשיו שאני הולכת ללדת אין לי מושג איך אני אעשה בשנה הבאה שעתיים באוטו ביום, בתנאי שאין פקקים עם תינוק בן שבוע... כך שאני יודעת למה את מפחדת. אם את יודעת מה יהיה בית הספר, את יכולה לברר מהי שיטת הקריאה שם, ולשאול בצורה ישירה אם כדאי שהילד כבר יידע אותיות לפני.( אם תגידי לי מה השיטה אני גם אוכל להגיד לך). תבררי מה מלמדים בקורס הכנה לכיתה א'. לדעתי זה לא יותר מאותיות לזהות ולכתוב, ואולי קצת חשבון, ואולי "מיומנות של ישיבה על הטוסיק". את כל הדברים האלו, לרוב זה עניין של תהליך התפתחות, וכפי שלא היית לוקחת אותו לקורס לזירוז זחילה כי זה יבוא לבד אז גם לדעתי זה אותו הדבר. נדב לא אוהב לצייר במיוחד אבל הוא גוזר מאוד מדוייק והוא אוחז נכון בעיפרון לא נראה לי שצריך משהו מעבר מבחינה מוטורית. תציירי לו דברים בקווים שיעבור עליהם ככה בהזדמנויות שונות. אני אף פעם לא "יושבת" עם נדב כי הוא לא אוהב את זה, אבל יש לנו חוברת עבודה תמיד באוטו ולפעמים בתור לרופא או סתם אצל איזה דודה או כל מצב שפתאום צריך להיות רגוע ואין ברירה אז הוא דווקא שמח קצת לעבוד עליה. אני לא מלמדת אותו אותיות כי זה לא מעניין אותו ואני עדיין מקווה שיום אחד הוא יתעורר ופתאום ירצה, אבל כשאני כותבת את שמו אני אומרת לא את שמות האותיות, וגם לפעמים על שלטים, במעליות, על קופסאות אוכל וכו' מראה אותיות. יש לנו 2 תוכניות מחשב ללימוד אותיות שקיבלנו ואני בינתיים שומרת אותם לקיץ הבא אם הוא לא ילמד עד אז. העניין הוא שבגלל הקטע השיווקי הורים קונים ערכות ללימוד קריאה, ורושמים לקורס הכנה לכיתה א' וכו' ואז הרבה ילדים קוראים לפני כיתה א'. אבל לרוב... הם משתעממים בשיעור אחר כך כי המורה חייבת ללמד לפי שלבי השיטה, גם לפעמים היות והם לא בוגרים מספיק אז הם לומדים לקרא אך לא בצורה מדוייקת וזה עוד יותר קשה לתקן. דווקא בגלל התזוזתיות של נדב והחוסר סבלנות, אני לא רוצה שיידע לקרא לפני שייכנס לכיתה א' כדי שיהיה לו מעניין ומאתגר. כן שיידע אותיות כדי שלא יהיה מתוסכל ושיהיה לו ביטחון, אך לא מעבר לזה. יש כל מיני משחקים למודעות פונולוגית, כמו לחפש מילים שמתחילים בצליל מסויים וכו' ואנחנו בדרך כלל עושים את זה תוך כדי נסיעה. גם לנו יש סף תיסכול מאוד נמוך, אבל אני רואה שעם הגיל זה מתמתן, אנחנו למדנו להגיד בקול כל הזמן, בצורה מלכותית אפילו:" אוי איזה מעצבן אני לא מצליח להכניס את הבורג הזה. נמאס לי. ואז לחשוב בקול מה אפשר לעשות. עכשיו נדב הוא זה שאומר לנו "לא נורא, תן חיוך.". אולי כדאי לנשום עמוק ולנסות שוב? אז בהתחלה זה היה קצת מבויים, עכשיו גם הוא לוקח את זה כמשחק. גם כשמשחקים במשחק קופסא כלשהוא והוא מתעצבן שהוא מפסיד אז פעם היה בוכה וזורק את הכל ולא נרגע הרבה זמן, עכשיו למד שאין לו ברירה. מזכירים לפני כל משחק שאולי הוא יפסיד ואולי ינצח חושבים איך כדאי להגיב וזה הולך כל כך מהר. אנחנו כל כך עטפנו את הבכורים בגלל ההיסטריה שלנו שהם מתפתחים הרבה פחות טוב מהקטנים ה"מוזנחים" שלהם נותנים לגדול בשקט. יש התרגשות בכניסה לכיתה א' שמאוד עוזרת לתלמידים פתאום לשבת וללמוד. במשך תקופה מאוד ארוכה בחובה ובקיץ של לפני, כל הסביבה שואלת אותם בלי סוף על הכניסה לא' על זה שילמדו לקרא ולכתוב, ופתאום הם נורא רוצים. כיום, בסוף השנה, אני יכולה להגיד לך שנאי בקושי זוכרת מי ידע לקרא ולכתוב לפני שנכנס לכיתה. אין הבדלים בין התלמידים, לא בתוצאה (קריאה, כתיבה) ולא בביטחון העצמי. כן יש הבדל בין התלמידים שהיו להם קשיים אובייקטיבים (קשב וריכוז, מוטוריקה עדינה וכו'), אבל מהר מאוד שמנו לב אליהם, ואלו שקיבלו טיפול מתאים גם מסתדרים יופי היום. אצלנו בכיתה התלמידים היחידים שעדיין אינם קוראים הם התלמידים עם היפראקטיביות קשה (וממה שאת מתארת, לא נראה לי שיש לו בעיה כזו) שההורים סירבו לטפל בה. הילדים שיתגלו אצלהם ליקויי למידה לפעמים טופלו גם מחוץ לבית ספר. יצא ארוך, מקווה שלא יותר מידי, אבל אני מתעסקת בזה כל היום, אז ברגע שפותחים לי את הפה...
