אפשר למות בידיעה שעשיתי את כל המאמצים
אילו רק הייתי גרה בבניין גבוה יותר, עם סיכויי מוות שכתוצאה מקפיצה גבוהים יותר- לבטח הייתי קופצת. נגיד אם הייתי עכשיו באקירוב, או בעזריאלי, או באוסיף המגניב הזה עם האורות הצבעוניים שמסתובבים למעלה. האמת, למרות שזה נשמע קלישאתי, יש איזה סוג של הילת מוות מיוחדת כשמתאבדים מכלבו שלום, או ממגדל האופרה בטיילת הרברט סמואל. אלה מגדלים שיש סביבם אגדות עירוניות. הרי כל אחד שמע בצעירותו על ההוא שקפץ משם ונשאר שלם אבל דרס בגופו עובר אורח תמים. הולד איט הולד איט. אני כאן, מוסרת את נשמתי לבורא עולם עטופה בנייר צלופן דק ושקוף למחצה אחרי מסכת התלאות והסבל שעברתי בשנתיים האחרונות. יש הנוטים לקרוא לאירוע "פסיכומטרי". אני נוטה לקרוא לו "המכשול האחרון בחייו של אדם לפני שהוא מגיע לגיהינום". אף יולדת שחיכתה 27 שעות עם צירים לא ידעה סבל שכזה. אבל אני כאן, ובספירה האחרונה נמצאו איתי גם כל איבריי – החיוניים לפחות- כדי לכבוש את מיטב הפקולטות לרפואה בארץ הקודש. אז שיננתי מילים שהן כל כך לא בשימוש בשפה העברית עד שהתחלתי להאמין שמשלמים לאלה שם באקדמיה פר מילה חדשה, ולא פר שעה; ולמדתי להצרין טענות כאילו ממש מעניין אותי שאם "כל הבחינות הפסיכומטריות מייאשות", ו"רק בחינות פסיכומטרי מביאות אותך לרצות להוציא קלצ'ניקוב מהבוידם ולרסס על אוטומט מסביבך ברדיוס 2 וחצי קילומטר" אז טענה ג', להלן "מי שהמציא את הבחינה הזאת, אז אמ-אמא שלו בת בת זונה" נובעת או לא נובעת מצירוף הטענות הנ"ל. ושלא נדבר על שאלות סידורים. "3 חברים עושים אורגיה. דני עושה ביד לדנה. משה יורד לדני. איזה טענה חסרה כדי לקבוע שדנה לא בתולה כבר מגיל 14?". מצטערת על הגסויות, פשוט הסימולציות האלה דיכאו לי כל יצר אפשרי בגוף, כולל זה המיני, האגרסיבי והאלים, כך שכרגע הכל עולה וצף לו מחדש. פסיכומטרי. ואני חשבתי שהגיע גואל לציון. כנראה שנידונתי לגשת למבחן המקולל לנצח. הייאוש, אללי, הייאוש. הבכי הרגיל כבר לא מגיע. האונה שאחראית להפנמה כבר מכירה את ההרגשה, את תחושת חוסר העיכול אל מול ההשלמה בצורה סימולטנית. כבר יצרתי על עצמי שכבת הגנה, קליפה נוקשת ולא חדירה לציונים שמתחת ל 750. אני כבר מכירה את התהליך של קבלת הציון, טלפון לאמא ואז לרוץ לאתר של המרכז הארצי לבחינות והערכה כדי לרשום ביומן את המועד הבא אליו אני ניגשת. אמא כבר התחילה בשטיפות מוח. "מה עם הונגריה? את יודעת, שמעתי שנורא נעים שם בעונה זו של השנה. והגברים שם- עושים את הנשים שלהם מלכות". עצרי, חבובה. שום הונגריה ושום סלובקיה. הי, אומרים שפעם חמישית זה מזל, לא? חייבת. חייבת למצוא תרבות נכחדת בה חמש זה מספר מזל ולאמץ אותה. רגע. חמסה? נו באמת, אני מחפשת רחוק ויש לי את הדת שלי מתחת לאף שסוגדת למספר המחומש. עטו ציציות, פתחו תהילים, ארגנו לי מניין, והפסיקו לקרוא לי בכינוי המחמיא ד"ר. מעכשיו זה הרבנית. הרבנית מנגו חצוף שליט"א. מיצאו לי שידוך, ואני מתחילה לעבוד את הבורא. אני מתחברת לדת ולסמליה, בעיקר לכל מה שקשור למספר חמש. הסתדרו בחמישיות, חברים, כי אנחנו יוצאים למסע התובעני ביותר בחיי. המסע אחר ה 750. ועל זה אמרו חז"ל: חמסה, חמסה, חמסה.
אילו רק הייתי גרה בבניין גבוה יותר, עם סיכויי מוות שכתוצאה מקפיצה גבוהים יותר- לבטח הייתי קופצת. נגיד אם הייתי עכשיו באקירוב, או בעזריאלי, או באוסיף המגניב הזה עם האורות הצבעוניים שמסתובבים למעלה. האמת, למרות שזה נשמע קלישאתי, יש איזה סוג של הילת מוות מיוחדת כשמתאבדים מכלבו שלום, או ממגדל האופרה בטיילת הרברט סמואל. אלה מגדלים שיש סביבם אגדות עירוניות. הרי כל אחד שמע בצעירותו על ההוא שקפץ משם ונשאר שלם אבל דרס בגופו עובר אורח תמים. הולד איט הולד איט. אני כאן, מוסרת את נשמתי לבורא עולם עטופה בנייר צלופן דק ושקוף למחצה אחרי מסכת התלאות והסבל שעברתי בשנתיים האחרונות. יש הנוטים לקרוא לאירוע "פסיכומטרי". אני נוטה לקרוא לו "המכשול האחרון בחייו של אדם לפני שהוא מגיע לגיהינום". אף יולדת שחיכתה 27 שעות עם צירים לא ידעה סבל שכזה. אבל אני כאן, ובספירה האחרונה נמצאו איתי גם כל איבריי – החיוניים לפחות- כדי לכבוש את מיטב הפקולטות לרפואה בארץ הקודש. אז שיננתי מילים שהן כל כך לא בשימוש בשפה העברית עד שהתחלתי להאמין שמשלמים לאלה שם באקדמיה פר מילה חדשה, ולא פר שעה; ולמדתי להצרין טענות כאילו ממש מעניין אותי שאם "כל הבחינות הפסיכומטריות מייאשות", ו"רק בחינות פסיכומטרי מביאות אותך לרצות להוציא קלצ'ניקוב מהבוידם ולרסס על אוטומט מסביבך ברדיוס 2 וחצי קילומטר" אז טענה ג', להלן "מי שהמציא את הבחינה הזאת, אז אמ-אמא שלו בת בת זונה" נובעת או לא נובעת מצירוף הטענות הנ"ל. ושלא נדבר על שאלות סידורים. "3 חברים עושים אורגיה. דני עושה ביד לדנה. משה יורד לדני. איזה טענה חסרה כדי לקבוע שדנה לא בתולה כבר מגיל 14?". מצטערת על הגסויות, פשוט הסימולציות האלה דיכאו לי כל יצר אפשרי בגוף, כולל זה המיני, האגרסיבי והאלים, כך שכרגע הכל עולה וצף לו מחדש. פסיכומטרי. ואני חשבתי שהגיע גואל לציון. כנראה שנידונתי לגשת למבחן המקולל לנצח. הייאוש, אללי, הייאוש. הבכי הרגיל כבר לא מגיע. האונה שאחראית להפנמה כבר מכירה את ההרגשה, את תחושת חוסר העיכול אל מול ההשלמה בצורה סימולטנית. כבר יצרתי על עצמי שכבת הגנה, קליפה נוקשת ולא חדירה לציונים שמתחת ל 750. אני כבר מכירה את התהליך של קבלת הציון, טלפון לאמא ואז לרוץ לאתר של המרכז הארצי לבחינות והערכה כדי לרשום ביומן את המועד הבא אליו אני ניגשת. אמא כבר התחילה בשטיפות מוח. "מה עם הונגריה? את יודעת, שמעתי שנורא נעים שם בעונה זו של השנה. והגברים שם- עושים את הנשים שלהם מלכות". עצרי, חבובה. שום הונגריה ושום סלובקיה. הי, אומרים שפעם חמישית זה מזל, לא? חייבת. חייבת למצוא תרבות נכחדת בה חמש זה מספר מזל ולאמץ אותה. רגע. חמסה? נו באמת, אני מחפשת רחוק ויש לי את הדת שלי מתחת לאף שסוגדת למספר המחומש. עטו ציציות, פתחו תהילים, ארגנו לי מניין, והפסיקו לקרוא לי בכינוי המחמיא ד"ר. מעכשיו זה הרבנית. הרבנית מנגו חצוף שליט"א. מיצאו לי שידוך, ואני מתחילה לעבוד את הבורא. אני מתחברת לדת ולסמליה, בעיקר לכל מה שקשור למספר חמש. הסתדרו בחמישיות, חברים, כי אנחנו יוצאים למסע התובעני ביותר בחיי. המסע אחר ה 750. ועל זה אמרו חז"ל: חמסה, חמסה, חמסה.