קופיפה טובעת
New member
אתמול דווקא שברתי את נסיון ההסתגרות שלי
תכננתי להשאר בבית ובסוף יצאתי. כמעט כל שישי אני יוצאת למועדון קבוע וחוץ משבוע אחד לפני כמה שבועות בו נשארתי בבית, כל התקופה האחרונה יצאתי ובפעמים שזה לא היה לאותו מועדון אז עשיתי משהו אחר בסופ"ש. אני הולכת על בטוח, מקום בו אני תמיד נהנית, למרות שכבר יצאתי אליו יותר מדי! אבל אתמול פשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת לצאת. היו גם שיקולים כלכליים, אבל בדר"כ אני יוצאת ואוכלת אותה אח"כ בגלל הבזבוזים. אתמול פשוט לא רציתי לצאת! ידעתי גם שאין מסיבה מעניינת במיוחד (ואני מסוגלת להנות שם כל שבוע, לא משנה מה נושא המסיבה) ולא היה אכפת לי לפספס אותה (דווקא בשבוע ההוא שלא יצאתי היתה מסיבה שרציתי ובכל זאת לא יצאתי). הרגשתי שאני לא מסוגלת להתקל באנשים, בטח לא בצפיפות של מועדונים עם אנשים זרים. אבל לבסוף, למזלי חברה הצליחה לשכנע אותי ויצאנו שתינו (כבר התרגלתי שאנחנו יוצאות עם עוד חברות). היה די נחמד, סה"כ ניסיתי לשדר עסקים כרגיל (במסיבה עצמה) אבל היה חלק שאני עצמי נשברתי והלכתי לשבת במדרגות בצד, סתם ככה באמצע הריקודים שלי. פשוט זה תקף אותי שוב הפחד הזה, כ"כ הרבה אנשים מסביב וכולם זרים מוחלטים. גם המחשבה שאני לא מעניינת אף אחד לא הרגיעה כי הרגשתי פאתטית מדי להיות שם. מזל שחזרתי לעצמי, שוב באופן די מאולץ. אני לא יודעת ממה הכל התחיל בחיים שלי אבל תמיד סבלתי מחוסר ביטחון, זה מתורגם לעתים גם להיבטים של חרדה חברתית. כמובן שהכל תוצר של הפחדים השונים שלי. למשל, כל שיש לפני שאנחנו יוצאים, אני נוהגת לבוא לחברה שלי ויושבים ושותים אצלה. היא גרה לא רחוק ממני. כל פעם שאני צריכה לעשות את המרחק בין הבית שלי לשלה אני חרדה, חרדה מהאנשים ברחוב. מריצה מחשבות על מה הם חושבים כשמסתכלים עלי כשאני עוברת, מרגישה רע עם עצמי, עם איך שאני נראית והולכת ובכלל, מרגישה מגוחכת. תמיד מריצה סרטים בראש על לעבור ברחוב. זה קורה לי גם בימים רגילים, זה פשוט וצמתי יותר לפני יציאות שגם תמיד יש לי אישו עם איך אני נראית. בתקופה האחרונה, אני שוב נוטה להכנס לדכאון בגלל כל מיני לחצים ופחדים שלי מדברים שעוד לא קרו, זה מאוד מגביר את נושא החרדה החברתית. ככל שאני מפחדת יותר, אני מרגישה יותר כשלון ויותר קשה לי לבוא במגע עם אנשים. בשאיפה של פחות להראות ליד אנשים. כמובן זה לא לגמרי אפשרי כי אני מנסה לנהל אורח חיים תקין וללכת למשל לעבודה. מצד שני, כל מגע עם אנשים ממלא אותי בכאבי בטן ומערבולות מבפנים. למשל היום צפויה להיות לי פגישה עם קבוצה שאני חלק ממנה, המחשבה שיש לי מטענים גם ככה לגבי הנושא רק מגבירה את הלחץ. לא ממש יכולתי לישון ואני לא מצליחה לצאת מהלחץ. הבטן מתהפכת ובא לי רק לבכות, אני אפילו מפחדת לשאול מישהו איך נוסעים- מונית או רכב, פשוט מפחדת לבוא איתם במגע כלשהו. אני יכולה רק לשלוח סמס ואפילו מזה אני מפחדת וזה הדבר הכי טרוויאלי שיש... אפילו לא מדובר באנשים זרים, אבל מפחדת שיראו את תגובות שלי לאור הנושאים שנדון בהם. אני ממש ממש לחוצה ודי לא יודעת מה לעשות עם עצמי...
תכננתי להשאר בבית ובסוף יצאתי. כמעט כל שישי אני יוצאת למועדון קבוע וחוץ משבוע אחד לפני כמה שבועות בו נשארתי בבית, כל התקופה האחרונה יצאתי ובפעמים שזה לא היה לאותו מועדון אז עשיתי משהו אחר בסופ"ש. אני הולכת על בטוח, מקום בו אני תמיד נהנית, למרות שכבר יצאתי אליו יותר מדי! אבל אתמול פשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת לצאת. היו גם שיקולים כלכליים, אבל בדר"כ אני יוצאת ואוכלת אותה אח"כ בגלל הבזבוזים. אתמול פשוט לא רציתי לצאת! ידעתי גם שאין מסיבה מעניינת במיוחד (ואני מסוגלת להנות שם כל שבוע, לא משנה מה נושא המסיבה) ולא היה אכפת לי לפספס אותה (דווקא בשבוע ההוא שלא יצאתי היתה מסיבה שרציתי ובכל זאת לא יצאתי). הרגשתי שאני לא מסוגלת להתקל באנשים, בטח לא בצפיפות של מועדונים עם אנשים זרים. אבל לבסוף, למזלי חברה הצליחה לשכנע אותי ויצאנו שתינו (כבר התרגלתי שאנחנו יוצאות עם עוד חברות). היה די נחמד, סה"כ ניסיתי לשדר עסקים כרגיל (במסיבה עצמה) אבל היה חלק שאני עצמי נשברתי והלכתי לשבת במדרגות בצד, סתם ככה באמצע הריקודים שלי. פשוט זה תקף אותי שוב הפחד הזה, כ"כ הרבה אנשים מסביב וכולם זרים מוחלטים. גם המחשבה שאני לא מעניינת אף אחד לא הרגיעה כי הרגשתי פאתטית מדי להיות שם. מזל שחזרתי לעצמי, שוב באופן די מאולץ. אני לא יודעת ממה הכל התחיל בחיים שלי אבל תמיד סבלתי מחוסר ביטחון, זה מתורגם לעתים גם להיבטים של חרדה חברתית. כמובן שהכל תוצר של הפחדים השונים שלי. למשל, כל שיש לפני שאנחנו יוצאים, אני נוהגת לבוא לחברה שלי ויושבים ושותים אצלה. היא גרה לא רחוק ממני. כל פעם שאני צריכה לעשות את המרחק בין הבית שלי לשלה אני חרדה, חרדה מהאנשים ברחוב. מריצה מחשבות על מה הם חושבים כשמסתכלים עלי כשאני עוברת, מרגישה רע עם עצמי, עם איך שאני נראית והולכת ובכלל, מרגישה מגוחכת. תמיד מריצה סרטים בראש על לעבור ברחוב. זה קורה לי גם בימים רגילים, זה פשוט וצמתי יותר לפני יציאות שגם תמיד יש לי אישו עם איך אני נראית. בתקופה האחרונה, אני שוב נוטה להכנס לדכאון בגלל כל מיני לחצים ופחדים שלי מדברים שעוד לא קרו, זה מאוד מגביר את נושא החרדה החברתית. ככל שאני מפחדת יותר, אני מרגישה יותר כשלון ויותר קשה לי לבוא במגע עם אנשים. בשאיפה של פחות להראות ליד אנשים. כמובן זה לא לגמרי אפשרי כי אני מנסה לנהל אורח חיים תקין וללכת למשל לעבודה. מצד שני, כל מגע עם אנשים ממלא אותי בכאבי בטן ומערבולות מבפנים. למשל היום צפויה להיות לי פגישה עם קבוצה שאני חלק ממנה, המחשבה שיש לי מטענים גם ככה לגבי הנושא רק מגבירה את הלחץ. לא ממש יכולתי לישון ואני לא מצליחה לצאת מהלחץ. הבטן מתהפכת ובא לי רק לבכות, אני אפילו מפחדת לשאול מישהו איך נוסעים- מונית או רכב, פשוט מפחדת לבוא איתם במגע כלשהו. אני יכולה רק לשלוח סמס ואפילו מזה אני מפחדת וזה הדבר הכי טרוויאלי שיש... אפילו לא מדובר באנשים זרים, אבל מפחדת שיראו את תגובות שלי לאור הנושאים שנדון בהם. אני ממש ממש לחוצה ודי לא יודעת מה לעשות עם עצמי...