אמא פעם נוספת
New member
אפשר להגיד שקשה לי?
איך שהו אין ממש אנשים שמעוניינים לשמוע את זה או מוכנים להזדהות איתי. ולא, אני לא מחפשת אישורים (אולי רק קצת ) בעיקר מחפשת אוזן קשבת ואין בנמצא.הנס הפרטי שלנו בן 9.5 חודשים. ילד מהמם שאין כמוהו. ילד לא פשוט... עם קשיי הסתגלות בחודשים הראשונים, קשיים מוטוריים (בקטנה, אבל מעצבן) , מאוד חכם, יודע בדיוק מה הוא רוצה וגם יודע להסביר את זה מצוין, וגם קצת מתוסקל , כי כמו שאמרתי הוא חכם, הוא מבין שהוא רוצה, אבל לא יכול.
אני עייפה.... עייפה מלהיות מבוגר אחראי, עייפה מלדאוג, מלנסות לפתור את כל מה שצריך וגם את מה שלא צריך. עייפה כי פתאום באמצע(?) החיים במקום להיות עסוקה בהגשמה עצמית אני עסוקה בלטפל בתינוק קטן ומתוק ותובעני. אז אני לומדת לקבל את זה שקודם כל אחרי שאני דואגת לו (שזאת לא שאלה בכלל ) אני צריכה לדאוג לדברים הכי בסיסיים בשביל עצמי: שינה, אוכל, מקלחת. שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיות מתוסכלת כי לא ההיה לי כוח להשקיע בתחביב אהוב. שזה בסדר לדאוג רק לשינה, אוכל ומקלחת. ואני עדיין קצת מתוסכלת. מתוסכלת בעבודה שאני לא יכולה לחלום על להחליף. כלוב של זהב שאני מתה בו רוב שעות היום. מתוסכלת שאני לא חזקה מספיק להתמודד עם הכל. מתוסכלת כי זוגי חיי את החיים היפים, משחק וזוכה בכל הצחוקים של הקטנצ'יק, ולא דואג כי יש מי שמטפל בהכל. (ולא, אני לא מתכוונת שהוא לא עושה כלום, זה יותר עניין של גישה). מתוסכלת כי החברות (?) שהיו חסרות טקט והבנה בסיסית שעם אימא לתינוק אייפה מחוסר שינה לא מדברים על מסעדות יוקרה, צימרים וקניות בקניון.
אני יודעת שהכל זמני. אני גם יודעת שאני הרבה יותר חזקה ממה שאני מרגישה. אני יודעת שעברתי חתיכת חיים מורכבת הרבה יותר ממה שיש לי היום. ואומרת כל יום תודה. גם על העבודה הנוחה ומפרנסת ביותר, גם על הקטן המהמם שמביא המון אושר, גם על זוגי שרק בזכותו נכנסתי להרפקאה הזאת שוב. וגם לעצמי שאני יכולה, עושה, צומחת, ומזיזה הרים.
ועדיין קשה כל כך....
[לא קוראת ושולחת, אז סליחה על שגיאות כתיב וגם אם אני לא ברורה]
איך שהו אין ממש אנשים שמעוניינים לשמוע את זה או מוכנים להזדהות איתי. ולא, אני לא מחפשת אישורים (אולי רק קצת ) בעיקר מחפשת אוזן קשבת ואין בנמצא.הנס הפרטי שלנו בן 9.5 חודשים. ילד מהמם שאין כמוהו. ילד לא פשוט... עם קשיי הסתגלות בחודשים הראשונים, קשיים מוטוריים (בקטנה, אבל מעצבן) , מאוד חכם, יודע בדיוק מה הוא רוצה וגם יודע להסביר את זה מצוין, וגם קצת מתוסקל , כי כמו שאמרתי הוא חכם, הוא מבין שהוא רוצה, אבל לא יכול.
אני עייפה.... עייפה מלהיות מבוגר אחראי, עייפה מלדאוג, מלנסות לפתור את כל מה שצריך וגם את מה שלא צריך. עייפה כי פתאום באמצע(?) החיים במקום להיות עסוקה בהגשמה עצמית אני עסוקה בלטפל בתינוק קטן ומתוק ותובעני. אז אני לומדת לקבל את זה שקודם כל אחרי שאני דואגת לו (שזאת לא שאלה בכלל ) אני צריכה לדאוג לדברים הכי בסיסיים בשביל עצמי: שינה, אוכל, מקלחת. שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיות מתוסכלת כי לא ההיה לי כוח להשקיע בתחביב אהוב. שזה בסדר לדאוג רק לשינה, אוכל ומקלחת. ואני עדיין קצת מתוסכלת. מתוסכלת בעבודה שאני לא יכולה לחלום על להחליף. כלוב של זהב שאני מתה בו רוב שעות היום. מתוסכלת שאני לא חזקה מספיק להתמודד עם הכל. מתוסכלת כי זוגי חיי את החיים היפים, משחק וזוכה בכל הצחוקים של הקטנצ'יק, ולא דואג כי יש מי שמטפל בהכל. (ולא, אני לא מתכוונת שהוא לא עושה כלום, זה יותר עניין של גישה). מתוסכלת כי החברות (?) שהיו חסרות טקט והבנה בסיסית שעם אימא לתינוק אייפה מחוסר שינה לא מדברים על מסעדות יוקרה, צימרים וקניות בקניון.
אני יודעת שהכל זמני. אני גם יודעת שאני הרבה יותר חזקה ממה שאני מרגישה. אני יודעת שעברתי חתיכת חיים מורכבת הרבה יותר ממה שיש לי היום. ואומרת כל יום תודה. גם על העבודה הנוחה ומפרנסת ביותר, גם על הקטן המהמם שמביא המון אושר, גם על זוגי שרק בזכותו נכנסתי להרפקאה הזאת שוב. וגם לעצמי שאני יכולה, עושה, צומחת, ומזיזה הרים.
ועדיין קשה כל כך....
[לא קוראת ושולחת, אז סליחה על שגיאות כתיב וגם אם אני לא ברורה]
