אף פעם לא קרה שלא סלחתי

Shakro

New member
אף פעם לא קרה שלא סלחתי

סלחתי לחברה מהתיכון שהחליטה שאני לא מספיק מקובלת ומצאה חברים חדשים
סלחתי לחברה מהקומונה מהשנת שירות שאחרי שכל כך נפתחתי אליה היא אמרה ש"אין בינינו כימיה"
סלחתי לבחור השובניסט שניצל את החולשה שלי והפך אותי לבדיחה
סלחתי לחברות שלי לחדר שריכלו עליי כשהייתי שם וחשבו שאני ישנה
סלחתי לחברה מהצבא שהצעתי לה שנתחלק בשמירות והיא בתמורה דיברה עם הקצינה שלה ודפקה אותי לשמור לבד
אפילו לאמא שלי סלחתי, שנפטרה לפני שהייתי בת 19 ונתנה לי להתמודד לבד עם העולם
כתבו עליי פעם את המשפט "To err is human; to forgive, divine"
ובאמת, אני לא מאמינה בלשמור טינה, לכעוס, לשנוא. אני חושבת שזה ילדותי, מטופש, מלא באגו ובעיקר פוגע בי, מה אני צריכה את כל השליליות הזאת בחיים שלי?
והנה, אני מוצאת את עצמי, עם כל המחשבות החיוביות האלה והתכונה העאלק אלוהית הזאת שלי, לא מצליחה לסלוח לך.
לא מצליחה לשחרר את הכעס אחרי שבעה חודשים. להפך, זה רק הולך ומתגבר.
זה לא רציונלי, פרידות קורות. את לא יכולת להישאר. זה ברור לי.
אבל תחושת הנטישה שהשארת אצלי אחרייך, השברון לב הזה... הקלות שבה אני מרגישה ששחררת אותי (למרות שאני לא יכולה באמת לדעת), רק מתחזקים. ואני לא מרגישה שאי פעם אני אצליח לסלוח לך. לא באמת. וזה הכי כואב לי, כי מה אני צריכה את זה?
לפני שבוע שלחת הודעה "באה למצעד?" שאלת. "לא" עניתי. "הא, חבל, חשבתי שיהיה נחמד להיפגש. מה קורה? מה חדש?"
הכעס געש בי. איך לך בושה?
"אני לא יכולה. ואני לא מעוניינת לראות אותך כרגע או לדבר איתך. אל תפני אליי יותר, אם אני אי פעם ארצה אני אפנה אלייך. לא מבינה איך נראה לך נחמד שאני אפגש איתך ועם החברה שלך. שיהיה לך בהצלחה וחיים נפלאים".
"אני באה לבד למצעד. ואוקיי, המסר הובן, שיהיה גם לך בהצלחה."
אשקר אם לא אגיד שרציתי לדעת מה קורה בחיים שלך, ובכלל, מה את רוצה והאם ההזמנה הזאת באמת באה ממקום כל כך תמים וטהור כמו שכביכול הצגת את זה.
אשקר שלא רציתי לומר לך "בואי ניפגש", ולראות משם מה קורה.
אבל החלטתי לבחור מה שטוב לי. וזה לנתק אותך ממני לגמרי, לא לתת לך פתח לחשוב שאני רוצה קשר איתך, או אלייך.
גם כי יש לך מישהי ואני ממש לא הולכת להיכנס ביניכן, אבל בעיקר בשבילי, בעיקר כי החלטתי להוציא אנשים לא טובים מהחיים, כי אני אוהבת את עצמי יותר מדי בשביל לחכות להודעות שלך, לצפות למפגש איתך או לחשוב לרגע שיש לנו סיכוי ביחד.
הייתי כל כך גאה בעצמי על הבחירה שלי.
אם אני עדיין אוהבת?
לפעמים אני תוהה אם אי פעם אהבתי, שהרי כשאוהבים מאחלים לצד השני להיות מאושר, גם אם זה לא איתך.
אשקר אם אגיד שבלב שלם אני מאחלת לך אושר. אני לא אמנע אותו ממך לעולם, ואאפשר לך לחיות את חייך מבלי שאפריע, אבל אני לא יכולה לומר שאני שמחה בשבילך, כי אני פגועה ממך יותר מדי בשביל לשמוח או לחייך למענך.
אז אולי אהבתי בעיקר את עצמי, או רק את עצמי. למרות שהלב טוען אחרת. אני כבר לא יודעת.
אני כבר לא בטוחה מה זאת האהבה הזאת שכולם מדברים עליה. איתך חשבתי שאני יודעת, וגם זה התנפץ לי.
רציתי שתילחמי עליי או שאני הייתי מוכנה להילחם עלייך, כמו שאף אחד לא עשה עשה בשבילי מעולם. ואת בחרת ללכת.
אני יודעת שזה אינפנטילי, נאיבי, אבל זה מה שרציתי. ואת הלכת והשארת אותי לבד.
אז אני פגועה, וכועסת, ולא סולחת. לא הפעם. גם לי מותר להיות אנושית.
 

Shakro

New member
תודה:)

נחמד שיש מי שמבינה
לא שאני מאחלת לאחרים להרגיש ככה
אבל בכל זאת, צרת רבים...
 

נושי94

New member
מותר לנו הכל

אני חושבת שכעס הוא לא הדבר הכי נורא שיש. אני עוברת הרבה בזמן האחרון אם קראת כאן אני חושבת שהגבתי לי אפילו. הכעס הזה נראה לי יכול לשחרר ולאפשר להמשיך הלאה. אני יודעת שאם לא הייתי כועסת ופגועה הייתי עדיין מתחננת בפניה אחרי כל מה שהיה. מותר לכעוס מותר להיות אנושיים מותר להציב את הגבול שלך מותר לנו הכל.
 
למעלה